אמא שואלת3
New member
חוזרת להתייעצות.
כשבתי הייתה קטנטונת נעזרתי בכן המון ולמדתי מכן כ"כ הרבה.
כעת אני חוזרת לפורום הנהדר הזה כדי לקרוא את התובנות שלכן בעניין שלי.
גילוי נאות: אני כעת בניק אחר.
הילדה שלי בת 3 וקצת.
ההריון, הלידה (לא לידה, ניתוח קיסרי) ותחילת החיים המשותפים שלנו ביחד היו מאוד מאוד מאתגרים.
חוויתי קשיים רבים, גם במהלך ההריון (דימומים חוזרים ונשנים, אשפוזים, שמירת הריון ארוכה מאוד), דכאון לאחר לידה, בדידות איומה, חרדות, משברים רבים מבחינה נפשית, מבחינת העתיד המקצועי שלי, השלמה עם דברים רבים שהיה לי מאוד קשה להשלים איתם. חלקם עדיין בסימן שאלה. לקח לי זמן ללמוד את ההתנהלות מולה ואיתה (אנחנו בחינוך ביתי). הכל נהיה קצת יותר קל כשהייתה בת כשנה וקצת, בעיקר בזכות זה שעברנו דירה למקום מרכזי יותר ומצאנו חברה יציבה יותר, ובעיקר בגלל שצברתי ניסיון.
ברור שאיני האישה שהייתי לפני שהיא נולדה. אני מרגישה שכיום אני יודעת יותר, מנוסה יותר, אבל המחשבה על ילד נוסף מפחידה אותי מאוד.
למעשה, עד לאחרונה הייתי משוכנעת שאיני מעונינת בילד נוסף. זה היה מסוג הדברים שהייתי מאוד מאוד בטוחה בהם. גם בן זוגי, שמאוד רוצה ילד נוסף, השלים עם זה שלא אהיה מוכנה לעבור שוב את מה שהיה. כל מחשבה על הריון נוסף פשוט שיתקה אותי לגמרי.
בשבועות האחרונים אני מתבוננת סביבי ומתחילה להרהר בזה. אני גם מסתכלת עליה ותוהה האם זה הדבר הנכון עבורה - לגדול לבד.
אני לא מרגישה תשוקה לילד נוסף. אני רק תוהה האם זה הדבר הנכון למשפחה שלי.
יש לי מיליון מחשבות כרגע, את רובן אני לא מצליחה עדיין להגדיר ממש ולגבש.
אני מאוד רוצה לקרוא מניסיונכן - איך עושים החלטה שכזאת?
האם זה "לא הוגן" להביא ילד נוסף כשזה מגיע ממקום מחושב כ"כ ולא מתוך רצון והשתוקקות?
ובראש ובראשונה - איך מתגברים על הפחד המטורף הזה של ההריון, שאולי עשוי להיות קשה כמו הראשון, על החשש מפני דכאון לאחר לידה שוב, על זה שאולי הילד הבא יהיה מאתגר כמו הילדה הראשונה? מה אני אומרת לעצמי כשיש גם עניין של תחושה של חוסר מימוש עצמי? (זה כבר עניין בפני עצמו, אבל מהווה שיקול). ההחלטה על חינוך ביתי היא החלטה שאנחנו בטוחים בה ושמחים איתה. ועדיין, יש משברים שגורמים לי להרהר. אני לא יודעת לגדל ילדים אחרים, אני מניחה. גם הילד הבא, אם וכאשר, יהיה איתנו בחינוך ביתי.
תודה לעונות
כשבתי הייתה קטנטונת נעזרתי בכן המון ולמדתי מכן כ"כ הרבה.
כעת אני חוזרת לפורום הנהדר הזה כדי לקרוא את התובנות שלכן בעניין שלי.
גילוי נאות: אני כעת בניק אחר.
הילדה שלי בת 3 וקצת.
ההריון, הלידה (לא לידה, ניתוח קיסרי) ותחילת החיים המשותפים שלנו ביחד היו מאוד מאוד מאתגרים.
חוויתי קשיים רבים, גם במהלך ההריון (דימומים חוזרים ונשנים, אשפוזים, שמירת הריון ארוכה מאוד), דכאון לאחר לידה, בדידות איומה, חרדות, משברים רבים מבחינה נפשית, מבחינת העתיד המקצועי שלי, השלמה עם דברים רבים שהיה לי מאוד קשה להשלים איתם. חלקם עדיין בסימן שאלה. לקח לי זמן ללמוד את ההתנהלות מולה ואיתה (אנחנו בחינוך ביתי). הכל נהיה קצת יותר קל כשהייתה בת כשנה וקצת, בעיקר בזכות זה שעברנו דירה למקום מרכזי יותר ומצאנו חברה יציבה יותר, ובעיקר בגלל שצברתי ניסיון.
ברור שאיני האישה שהייתי לפני שהיא נולדה. אני מרגישה שכיום אני יודעת יותר, מנוסה יותר, אבל המחשבה על ילד נוסף מפחידה אותי מאוד.
למעשה, עד לאחרונה הייתי משוכנעת שאיני מעונינת בילד נוסף. זה היה מסוג הדברים שהייתי מאוד מאוד בטוחה בהם. גם בן זוגי, שמאוד רוצה ילד נוסף, השלים עם זה שלא אהיה מוכנה לעבור שוב את מה שהיה. כל מחשבה על הריון נוסף פשוט שיתקה אותי לגמרי.
בשבועות האחרונים אני מתבוננת סביבי ומתחילה להרהר בזה. אני גם מסתכלת עליה ותוהה האם זה הדבר הנכון עבורה - לגדול לבד.
אני לא מרגישה תשוקה לילד נוסף. אני רק תוהה האם זה הדבר הנכון למשפחה שלי.
יש לי מיליון מחשבות כרגע, את רובן אני לא מצליחה עדיין להגדיר ממש ולגבש.
אני מאוד רוצה לקרוא מניסיונכן - איך עושים החלטה שכזאת?
האם זה "לא הוגן" להביא ילד נוסף כשזה מגיע ממקום מחושב כ"כ ולא מתוך רצון והשתוקקות?
ובראש ובראשונה - איך מתגברים על הפחד המטורף הזה של ההריון, שאולי עשוי להיות קשה כמו הראשון, על החשש מפני דכאון לאחר לידה שוב, על זה שאולי הילד הבא יהיה מאתגר כמו הילדה הראשונה? מה אני אומרת לעצמי כשיש גם עניין של תחושה של חוסר מימוש עצמי? (זה כבר עניין בפני עצמו, אבל מהווה שיקול). ההחלטה על חינוך ביתי היא החלטה שאנחנו בטוחים בה ושמחים איתה. ועדיין, יש משברים שגורמים לי להרהר. אני לא יודעת לגדל ילדים אחרים, אני מניחה. גם הילד הבא, אם וכאשר, יהיה איתנו בחינוך ביתי.
תודה לעונות
אז הוטו כולו אצלי.. 