למרות שהעליתן שאלות שאני צריכה לענות עליהן
לעצמי, אני רוצה לשתף אתכן בתשובות.
ותודה רבה לכל מי שכתבה לי.
אני בת 31. כך שיש קצת זמן, לא הרבה, אבל יש.
ואני עונה על מה שהעליתן:
גם לפני לידתה של בתי לא הייתה בי תשוקה לילדים. זה היה משהו שידעתי שיקרה בשלב כלשהו, כי כן רציתי, אבל לא הרגשתי תשוקה לכך. היה לי מאוד מאוד קשה להתחבר לאמהוּת, גם אחרי שהיא נולדה. אני מרגישה בנוח להיקרא "אמא" רק בשנתיים האחרונות. התשוקה שכן בערה בי בטרם לידתה הייתה לעיסוק שכ"כ רציתי לעסוק בו, ושכאמור, לא יצא אל הפועל כי לאחר לידתה הבנתי שכלום כבר לא אותו הדבר. אני לא רוצה לשלוח אותה למסגרות הרגילות וקריטי לי להישאר איתה בבית ולגדל אותה כמו שאני חושבת שנכון לעשות. האם השלמתי עם הויתור על ההתפתחות העצמית שלי? לא. עדיין יש לי התכווצות בבטן כשאני חושבת על מה שרציתי ולא יהיה עוד, אבל אין לי ספק שחשוב לי יותר להיות עם הילדה שלי ולהשקיע בחינוך הביתי.
לפני כמה חודשים חזרתי שוב ללימודים, מתוך מחשבה שהנה, היא כבר בת 3, ואולי יהיה יותר קל. אבל זה לא צלח ועזבתי די מהר. ההרגשה הייתה שאני מנסה לטרוף את כל העולמות אבל היא נפגעת מזה, בעיקר מכיוון שבימים שבהם למדתי (3 פעמים בשבוע) היא נשארה אומנם עם אמי אבל ללא תעסוקה בימים הללו והרגשתי שזה לא הוגן כלפיה.
לגבי החינוך הביתי - יש לנו חברים קבועים ואנחנו מבלות איתם כמה פעמים בשבוע. מהבחינה הזאת הכל בסדר ואני לגמרי שלמה עם ההחלטה על חינוך ביתי.
כיום הפחד שלי מפני ילד נוסף הוא הפחד שבלעבור את מה שהיה - הלילות הנוראיים, הימים הזוועתיים, הבדידות (כנראה בעיקר הבדידות הנפשית, גם אם יש חברה מסביב), הטלטלה המאיימת שאין לה בכלל הגדרה אבל היא קיימת, הדכדוך, הדאגות שכרוכות בגידול של תינוק... הכל מפחיד אותי. גם ההריון שאולי יהיה שוב לא קל. ומי יהיה עם בתי אם וכאשר אצטרך שוב להיות בשמירת הריון? יש גבול לכמה בן זוגי יוכל לתת מעצמו, בהתחשב בכך שהוא המפרנס בבית, ושהוא גם סטודנט.
לגבי המסוגלוּת שלי: אני רוצה להאמין שאם עברתי את התקופה ההיא בשלום, בסופו של דבר, אז אני יכולה לעמוד בזה שוב אם זה יגיע. אני מאמינה שאני חזקה ושאני מסוגלת. עובדה, עשיתי זאת בעבר והתגברתי על כל הקשיים לגמרי לבד (הייתה 0 תמיכה אז).
אני לא חושבת שארגיש איזו תשוקה עצומה לילד נוסף. אבל אני כן מרגישה שעבור הגרעין המשפחתי שלנו - זה כן הדבר הנכון. זה לא שבתי תהיה אומללה אם לא יהיה לה אח או אחות. אבל כשאני מדמיינת "איך זה יהיה אם..." - נראה לי שהיא תרוויח מזה המון, ואולי יש בזה יותר יתרונות מחסרונות. אולי, ומבלי להישמע איזו קדושה מעונה
אולי כן כדאי לשאת את הקושי שיגיע בשביל התוצאה העתידית.
זה מעלה בי שאלה נוספת, אולי קצת פילוסופית אבל מרגישה לי לגמרי מציאותית: האם זה לגיטימי "להקריב" את עצמי (פיזית, נפשית...) בשביל טובת המשפחה? זה לא שהמשפחה לא תהיה מאושרת אם נשאר אבא, אמא וילדה מהממת אחת, אבל אולי יש פוטנציאל התפתחות ואושר גדול יותר אם יהיו עוד?
) בתור הורים לכמה ילדים, אבל במקרה של השואלת כשהיא מתארת את התפקיד של קורבן מכמה אספקטים...לא רואה סיבה לבחור בזה.
