אפילו אם ההורים מבינים וזוכרים את זה עדיין יש הבדל בין לדעת שהילד שלי יודע מי אני ואוהב אותי
לבין להרגיש את זה.
אני זוכרת שכשהבכור שלי היה בן שנה בערך, בכיתי פעם
כי היה לי נדמה שהוא לא אוהב אותי, מתעלם ממני, אדיש אליי.
הורה יכול להיות מאד חסר בטחון לפעמים
לכן אני מאד מתחברת להסבר של shulamokshim בדבר הצורך הרגשי לשמוע את הקול המתוק פונה אליי ואומר "אמא"
(אני כשלעצמי מעולם לא ייחסתי חשיבות לטבלאות של טיפת חלב).
זה לא עניין של "מידי שיש לו בראש", אלא כמו שיש נשים שמייחלות שבני זוגן יאמרו להן "אני אוהב אותך" והם לא אומרים, כי- מה לא ברור שאני אוהב אותך?!
לבין להרגיש את זה.
אני זוכרת שכשהבכור שלי היה בן שנה בערך, בכיתי פעם
כי היה לי נדמה שהוא לא אוהב אותי, מתעלם ממני, אדיש אליי.
הורה יכול להיות מאד חסר בטחון לפעמים
לכן אני מאד מתחברת להסבר של shulamokshim בדבר הצורך הרגשי לשמוע את הקול המתוק פונה אליי ואומר "אמא"
(אני כשלעצמי מעולם לא ייחסתי חשיבות לטבלאות של טיפת חלב).
זה לא עניין של "מידי שיש לו בראש", אלא כמו שיש נשים שמייחלות שבני זוגן יאמרו להן "אני אוהב אותך" והם לא אומרים, כי- מה לא ברור שאני אוהב אותך?!