חדשה-וותיקה

[לנושנוש]

והחליפי קטוע גפיים בעיוור או משהו..........

 

[נטס]

נוסטלגיה..

החזרת אותי אחורה עם הסיפור הזה.. לפני כמעט שנתיים יצאתי מקשר עם בחור צעיר ממני ב4 שנים. כשרק הכרתי אותו בכלל לא ראיתי אותו כבן זוג פוטנציאלי, בגלל פערי הגילאים, ואז חשבתי שראיתי ממנו פרצי בגרות בכל מיני נושאים.. פתאום התחלתי להתעניין, הבעיות שקשורות להפרש נעלמו ואני הוכחתי לכולם שזוגיות בה הגבר יותר צעיר, גם אם בגילאים האלה, יכולה לעבוד יופי.. כמה שטעיתי.. הוא היה עושה דברים מאוד דומים למה שכתבת, מבטיח דברים ולא מקיים, בודק גבולות כל הזמן.. עם הזמן (ועם חוסר הסבלנות הגובר שלי) אני חושבת שזה הפך אצלו לסוג של משחק, לדווקא.. הוא לא בכוונה רצה לפגוע בי, אבל לא היה איכפת לו אם זאת היתה התוצאה של המעשים שלו.. ובאמת התחלתי להרגיש כמו אמא שלו.. צועקת, מתחננת.. רק שיפסיק.. במבט לאחור אני מתביישת באיך שהייתי.. אני יודעת שיש לי צורך בשליטה, ואני יודעת שאני צריכה להתנער מזה.. ועכשיו לאיך זה מתקשר אליך (אם זה עוד לא לגמרי ברור).. אמנם אתם ביחד כבר 6 שנים (ובאמת כל הכבוד), ומכירים מגיל מאוד צעיר, אבל זה לא משנה את קצב ההתבגרות שלכם.. כמובן שזאת הכללה, אבל בד"כ גברים מתברים יותר מאוחר, מנסים לדחות את קיץ ימי ההוללות (לא רק מבחינה מינית/זוגית), ופחות לחוצים להיות "מבוגרים אחראיים".. ועם כל זה שאתם גרים מחוץ לבתי ההורים, עדיין יש לו על מי להפיל את האחריות.. הסבירות היא שהוא לא עושה את זה בכוונה כדי להכעיס אותך.. אבל גם כנראה עדיפות לו כמה דקות/שעות של עצבים ממך על לקיחת אחריות באותו הרגע.. התרומה שלך היא בשני חלקים.. העובדה שהדברים האלה מעצבנים אותך - כן, יש לך בעיה של שליטה, אבל גם הרבה מהדברים הם בתחום הסביר להתעצבן עליהם.. הבעיה היא שאת לא מסוגלת פשוט לוותר (ואני יודעת איך זה, יש לי את אותה בעיה).. וזה מוביל לחלק השני, שהוא התגובה שלך.. אחרי כל פעם שהוא עושה משהו חסר אחריות שמרגיז אותך, מה את עושה? כמה זמן את נשארת כועסת? האם את נוטה להסביר לו את המצב, לחכות להתנצלות ולעבור הלאה? אז כמו שלילד צריך לתת גבולות (וסליחה על ההשוואה, אבל כמו שאמרו לפני, הקשר מאוד אם-בן) גם לחבר שלך את צרכה לשים כאלה. תחליטי עם עצמך (ואז תיידעי אותו כמובן) מה הקווים האדומים שלך.. אם הוא עובר אחד כזה, תגיבי בצורה מאוד ברורה שאת הגבול הזה לא עוברים. אם הוא ממשיך לעבור - לעזוב.. למה? כי הוא יבין שאת לא באמת עומדת בגבולות שלך.. ומה לגבי מה שמאחורי הקווים, בתחום הסביר? תנסי עד כמה שאת יכולה פשוט להחזיק את עצמך.. זה יהיה מאוד קשה בהתחלה, אבל תזכירי לעצמך שאם הוא לא התקשר, לדוגמא, סביר להניח שהכל בסדר, והוא יתקשר כשיוכל.. ופתאום שמתי לב איזו מגילה יצאה לי.. וכל מה שרציתי לכתוב זה שאני מסכימה עם מריוס..

 

[אייבורי]

זאת תשובה נהדרת

לשאלה אחרת. התכוונת שהיא תשים גבולות קו אדום אם אתה קונה קוטג פג תוקף - נפרדים אם אתה לא מתקשר מהשק"ם - נפרדים. אבל אין ספק שכדאי לשמור את התשובה הזאת, רק לשרשר למקום נכון.

 

[נומלה]

אולי כדאי שהיא תברר לעצמה

מהם הגבולות שלה ותפסיק לבזבז אנרגיה על דברים שהם לא ממש עקרוניים. וחוץ מזה נראה לי שהיא ממש נהנית מתפקיד האמא.

 

[נטס]

ממש לא...

הכוונה בכלל לא היתה קיצונית כמו מה שרשמת.. אלא שכשמערכת יחסים מתפקדת ככה זה ברור שבן הזוג אוהב למתוח גבולות וחשוב שיהיו גבולות שברור שלא חוצים אותם..

 

[פסיפלורה27]

איך הסתיים הסיפור הזה?

כמה זמן הייתם בקשר? האם גרתם ביחד?

 

[נטס]

היינו יחד

כמעט שנה, והפרידה ממנו היתה הדבר הכי טוב שיכלתי לעשות.. לא גרנו יחד, אבל בכל התקופה שהיינו יחד התראינו כל יום (חוץ מכשהיינו פרודים בגלל עוד איזו שטות..) עד שהתגייס.. תשמעי, אני לא יודעת את כל מה שקורה בניכם, ויכול להיות שמה שאני עברתי שונה בצורה משמעותית.. מצד שני, גם יכול להיות שזה פשוט טיפוס שחוזר על עצמו.. בכל מקרה, את חייבת לחשוב טוב טוב אם את לנצח רוצה להיות אמא שלו, כי הסבירות היא שזה הכיוון..

 

[פסיפלורה27]

תודה לכולם

אני חושבת בכיוון של אם אני אראה פחות נוכחות של אמא ויותר נוכחות של חברה הלחץ עליו יפחת ואז נוכל לשקול מחדש את הקשר הזה.... ואני ממש לא רוצה להיות אמא של אף אחד עד שאני לא אהיה אמא בעצמי. בכל מקרה תודה לכולם על העצות, הצלחתם להאיר את עייני.

 

[BlackUnicorn]

האמת?

אני חושבת שאת פשוט טיפוס שצריך בן זוג חזק יותר, מישהו שידע "להעמיד אותך על שלך" ולא רק לברוח עם הזנב בין הרגליים. זה לא שבן זוגך לא בסדר, חס וחלילה, פשוט מתאימה לו אחת עדינה יותר, פחות ביקורתית, יותר קלילה. בשורה התחתונה, כשרושמים על דף ונייר את הדברים שמפריעים לך - אין מה לעשות, בעיני האדם הסביר מדובר בדברים קטנוניים. תקראי כאן קצת בפורום על בעיות רציניות ותביני עד כמה זה נראה מגוחך מהצד.. מצד שני, לקחת כאן גור אריות, ובייתת אותו לחלוטין. במקום לתת לו ללמוד לצוד לבדו, נתת לו אוכל כל בוקר, ואחרי כמה שנים כשהוא לא הפך לגבר שרצית, גם התלוננת שהוא לא יודע למצוא איזו אנטילופה לארוחת הבוקר. אז, או שמבינים את הבעיה שמגיעה גם ממך (וצאי מהמחשבה שרק הוא לא בסדר, את חוזרת על זה שוב ושוב לאורך השרשור. אני בטוחה שאם תבקשי ממנו להגיד/לכתוב מה לא בסדר בך, גם יהיו תלונות, ומוצדקות. אף אחד לא מושלם), ומקבלים אותו כמו שהוא ודוחפים אותו קדימה (בלי להתלונן, רק באופן חיובי ולתת לזמן לעשות את שלו. כמו כן, בסופו של יום הוא רק בן 23. כמה בני 23 עצמאיים ובוגרים את מכירה?), או שחותכים ומחפשים מישהו שיתאים לצרכים שלך וידע גם לתת לך ביקורת, כדי שתביני שאת לא 100% בסדר כל הזמן כמו שנדמה לך. מה לעשות, קשר צריך להיות הדדי ושיווני. ברגע שתפסת את תפקיד האמא, את בצרות. או שתנסי להחזיר את הקשר ל- 50-50, בהבנה ובלב שלם, או שלא.

 

[פסיפלורה27]

אני חושבת שאת צודקת

אם היה מישהו שהיה מעמיד אותי במקום ומציב לי גבולות אז לא הייתי כאן בכלל. האם זו סיבה מספקת להחליף בן זוג? לא חושבת, אולי יותר קל ללמוד לשים לעצמי גבולות אחרת הבעיה לא תיפטר.

 

[BlackUnicorn]

אני יכולה רק לספר לך שהייתי בדיוק

אבל בדיוק במקום שלך... היה לי בן זוג במשך 3 שנים שהיה קטן ממני בחצי שנה. בגלל שעבר לגור איתי, המשמעות הייתה להתרחק מהוריו מרחק של כ- 350 ק"מ בגיל צעיר מאוד. הוא היה טיפוס אדיש כזה, שכחן ומעופף, אבל בחור חכם וטוב. וקרה לי בדיוק את מה שקרה לך - אני טיפוס ביקורתי יחסית, בן אדם חזק, מאוד פרקטית ובעלת אופי מנהיגותי יותר, ולכן יצא שלקחתי את כל הקשר הזה לידיים. הייתי ביקורתית, "קרציה", הייתי מתעצבנת כשהוא היה עושה דברים בחוסר יעילות או לא עושה אותם בכלל (שוכח..) ומה לא. זה הגיע למצב שהוא כבר פחד ממני, לא היה לו כוח לענות לי או להעיר לי, ואני הייתי בבועה שלי שהוא לא בסדר. בשלב מסוים דווקא למדנו להסתדר אבל אני אישית הבנתי שלא טוב לי ככה. לא יכולה לחיות עם בן זוג בעל ידיים שמאליות, לא יכולה להיות במצב החרדתי הזה כל הזמן, אלא אני חייבת מישהו חזק כמוני שלא אצטרך לדאוג לו. שאם חס וחלילה קורה משהו, אוכל לעצום את העיניים ולדעת שיש מי שינהל את העניינים במקומי, יקח את הדברים לידיים. בקיצור - מישהו שאוכל לסמוך עליו בעיניים עצומות, מלכתחילה. ואכן, היום אני עם הארוס שלי מזה 4 שנים, ופתאום אני לא קרציה ולא ביקורתית (טוב, קצת... אבל זה מאוזן מאוד ולא מגיע לריבים מעבר לרמה נורמלית). יש איזשהו משהו באיזון שעושה טוב, לא יודעת להסביר. אז כן, אפשר טכנית ללמוד לחיות עם זה, ואולי את תצליחי. אבל את צריכה להיות שלמה עם זה. כל עוד זה ישב לך בראש מאחורה, זה יתפוצץ וזה רק עניין של זמן.

 

[פסיפלורה27]

שאלות

האם אחרי שלמדת לשים לצמך גבולות ולשלוט בחרדות שלך ובביקורת שלך כלפיו האם אחרי כל זה הוא התחיל לקחת פיקוד או שאת עדיין עושה את הכל והכל נופל עלייך? אני מפחדת שגם אם אני אשקיע את הזמן והמאמץ בשביל לשנות את התפיסה שלי הוא עדיין יישאר הילד הקטן.. השינוי העיקרי יהיה בכך שאנחנו פחות מתפקדים בתור משפחה.

 

[BlackUnicorn]

מאותו רגע ועד הפרידה לא עבר הרבה זמן

אז קשה לי להגיד לך. מה גם שזה לא אומר כלום עליכם... אבל תשמעי, זה תהליך ארוך. וזה שהוא "שכחן" זה משהו באופי שלו שאת צריכה ללמוד לקבל. הוא יקח יותר החלטות, בטווח הרחוק - כמעט בטוח, אבל את לא יכולה לשנות את האופי שלו.

 

[לנושנוש]

את מאוד מקווה שיש איזה תרופת פלא למצב...

אין. יתכן שתעשי עם עצמך עבודה מטורפת ואחרי זה פשוט תגלי שאת כן רוצה מישהו שמתפקד ברמה דומה לשלך או שבן זוגך ירגיש אכזבה מכך שעשית שינוי כה גדול ואת כבר לא "משגיחה" עליו כמו תמיד............. הכל יכול להיות............גם סוף טוב שבו את מורידה שליטה והוא לוקח יותר פיקוד ושניכם מרוצים......... שוב, את מכירה אותו שש שנים ואת מתפוצצת עליו כבר הרבה שנים וזה פשוט לא עובד......מה ניראה לך שכדאי לעשות הלאה??

 

[czar]

מי שמחפש בעיות מוצא בעיות

חצי עולם היה מתחלף איתך בסיטואציה עכשו.... אבל אני קצת מוטרד מתשובתך לוינה (יפתנו), "לקחת את תפקיד האמא שלו".....כאילו מה נהיה?!!!

 

[V i n a]

../images/Emo6.gif