חדשה בפורום

חדשה בפורום

הי לכולן, אני כך כך שמחה שמצאתי את הפורום הזה ! די מרגיע לראות שכולנו באותה "קלחת"... אני אמא לשני ילדים חמודים - יונתן בן 4 ומיקה בת 4 חודשים. כמו כולכם מתמודדת יום יום עם שאלות בנושא חינוך הילדים... מה נכון לעשות ומה לא ובעיקר עם ה-איך... אז ככה: שני הילדים שלי הם בעלי "טמפרמנט". מיקה אמנם רק בת 4 חודשים אבל עושה רושם שהיא הולכת בדרכי אחיה. ילדה מאוד עירנית, אקטיבית ואפשר לומר אפילו "דעתנית" - היא מתקשרת בדרכה שלה ויודעת לדרוש את מה שהיא רוצה. יונתן ילד מאוד נבון וחמוד, אבל כבן מזל תאומים טיפיקלי הוא יכול להיות נופת צופים ברגע אחד ו"טרוריסט" של ממש ברגע אחר... בעלי ואני די חלוקים בדעותינו לגבי שיטת החינוך שלו. אני תמיד דגלתי בשיטת היד הרכה. תמיד מסבירה לו למה אסור, מבקשת פעם ועוד פעם ועוד פעם... ויונתן עושה מה שהוא רוצה... די "לא שם עלי"... בעלי מצד שני הרבה יותר קשוח ממני. אחרי פעמיים שהוא מעיר לו הוא כבר ממש כועס ובפעם הבאה הוא גם מעניש ("עונש" אצלנו - מילה גסה - הוא לשלוח את יונתן לחדר שלו "לחשוב על מה שעשה" ולחזור כשהוא מוכן להיות ילד טוב). גם בדרך זו אנחנו לא ממש מצליחים לגרום לו להקשיב לנו, אם כי יש לציין שעם בעלי יונתן הרבה יותר ממושמע. זה עדיין לא מונע ממנו להמשיך לבדוק את הגבולות כל פעם מחדש. העניין הוא שבעלי מאוד עיקבי בתגובות שלו ולכן בדרך כלל כשזה כבר מגיע לעונש הוא באמת משתדל אח"כ להיות ילד טוב. אני באמת חושבת שזו לא השיטה אבל לא מצליחה להוכיח לבעלי שאפשר גם אחרת, שכן עדיין לא מצאת את "הדרך" בעצמי. דוגמא קטנה לחוסר המשמעת שלו - הוא כל הזמן מטפס על המשענת של הספה ומתנדנד בצורה מאוד מסוכנת. לא פעם הוא נפל וקיבל מכה חזקה (הייתי חושבת שזה עונש מספיק חמור, לא?)... אבל בדיוק שעה אחרי הנפילה הוא עושה זאת שוב. אני מזכירה לו מה שקרה והוא בשלו... בקיצור... אנחנו אובדי עצות ! יונתן לא סובל מחוסר תשומת לב. יש לו המון זמן אמא ואבא (שהוא שותף פעיל מאוד בגיול והחינוך). אני גם לא רואה החמרה בהתנהגותו מאז שמיקה נולדה. הוא קיבל אותה מאוד יפה. כשאני מציעה לו זמו איכות בלי מיקה (כמו להשאיר אותה אצל סבתא וללכת לפעילות שלי ושלו לבד) הוא מסרב בתוקף. הוא רוצה שניהיה תמיד "כולנו ביחד". אגב - איתה (עם מיקה) הוא תמיד "נופת צופים". עד היום (טפו טפו טפו) הוא מעולם לא ניסה לפגוע בה. תמיד עדין איתה ומאוד קשור אליה... יש לנו שיגרה של שיחות משפחתיות שיונתן לוקח בהן חלק פעיל. כשאנחנו שואלים אותו למה הוא התנהג לא יפה יש לו תשובה מאוד מקורית "הילד הרע נכנס לי לגוף". יש לנו מן טקס קטן של "הוצאת הילד הרע והכנסת הילד הטוב, וזה עובד... עד הפעם הבאה... אשמח לשמוע מכם/ן בעלי הנסיון או הידע, טיפים, עצות או רעיונות מקוריים.
 

לאה_מ

New member
ברוכה הבאה אמא של יונתן ומיקה ../images/Emo39.gif

העלית כל כך הרבה נקודות חשובות בהודעה שלך, שאני לא יודעת במה להתחיל. אז אני אנסה לסכם את הנקודות העיקריות שחשבתי עליהן תוך כדי קריאה: את מתארת מצב שבו לך ולבן זוגך יש תקשורת מסוג שונה לחלוטין עם יונתן. כל אחת נראית לי לא יעילה בצורה אחרת: מכיוון שאת אומרת שיונתן "לא שם עליך", כנראה את צריכה למצוא דרך אחרת לתקשר איתו בצורה יותר אפקטיבית. לגבי השיטה של בן זוגך, דעתי האישית היא, שענישה היא כלי מאד לא יעיל להעברת מסרים, ושהיא משרתת יותר את המעניש מאשר את הנענש. אני מצרפת לך קישור לדיון שהיה כאן לפני כמה חודשים על שיטת ה-Time Out - הובעו בו כמה דעות, ונראה לי שזה יכול לעורר אצלך מחשבות. אני חושבת שאת צריכה לנסות לבדוק מדוע את לא מצליחה להעביר ליונתן את המסרים שאת מנסה להעביר. אולי בקשות חוזרות ונשנות "נכנסות אצלו מאוזן אחת ויוצאות מהשניה", אולי הוא לא רוצה שתסבירי לו למה אסור, אלא שתנסי לראות מדוע זה כל כך מושך אותו... את מכירה את יונתן ואת היחסים ביניכם, ואולי תוכלי לברר - קודם כל עם עצמך - מה גורם לכך. לגבי הנפילות והמכות - אולי הוא צריך ליפול יותר מפעם אחת כדי להפנים את הקשר בין המעשה לתוצאה, אולי ההנאה שהוא שואב מהטיפוס והנדנוד גדולה יותר מאשר ה"סבל" שלו מהנפילה. מה שכן, אני גיליתי שתזכורת של ארועי העבר על פי רוב לא עוזרת למניעת ההתנהגות שאנו מנסים למנוע. מה שכן עוזר הוא מציאת חלופות (למשל, לשים מזרון על הרצפה מאחורי הספה כך שיונתן לא יחבל בנפילה, למצוא מקום אחר שהוא יכול להתנדנד עליו יותר בבטחה או לטפס, אם זה מה שמושך אותו, להציע פעילות אטרקטיבית חלופית וכו´). ולגבי יחסיו עם מיקה - גם הילדים שלי קיבלו את אורי מאד יפה למשפחה, אבל הקשיים שלהם התבטאו בצורות אחרות (יותר ריבים ביניהם, חוסר רצון של שירה ללכת לגן או בכלל להתנתק ממני וכו´). לפעמים ההתנהגות המדהימה שלהם כלפי האחים הקטנים היא גם איזו קריאה אלינו - תראו כמה אני נפלא, איך אני מתנהג יפה לאחי הקטן, שימו לב אלי! אני ילד טוב! בדיוק כמו שרציתם, לא? אני לא אומרת, שזה מה שעובר על יונתן - רק רציתי להאיר נקודה למחשבה. ועוד דבר - מיקה רק בת 4 חודשים, ואני מניחה שהיא "גוזלת" היום פחות תשומת לב מאשר היא תגזול בעוד שנה (או אפילו פחות מכך). ודבר אחרון - "הילד הרע" - פשוט נהדר! אתם יכולים לקרוא יחד את השיר המקסים של לאה גולדברג.
 
להיות קשוחה יותר

אני לעומת בעלי דוקא הקשוחה בבית והוא הרך, לא מותרת לילד שלי ומאד עקבית בדעותי, לכן הוא גם שומע לי כי הוא יודע שאני מתכוונת לכל מה שאני אומרת. לעומתי, בעלי מאד רך, ותרן ולכן הרבה פעמים בני (הוא בן 8 וחצי) לא שם עליו,(כמו שאת מספרת על בנך ותגובתו כלפייך). בנך בן 4, ילד שכבר מבין הכל, ולי נראה שסיפורי "הילד הרע" שלו הם סתם תירוצים. אני הייתי מציעה לך ללכת בדרכי בעלך, ולהיות קשוחה יותר, כי אם לא, המצב לא יהיה טוב יותר, ככל שבנך יגדל, הוא יותר ויותר לא ישים עלייך ותהיה לו תשובה לכל דבר. (הילדים היום מאד חכמים ומאד אוהבים להתווכח ולצאת מנצחים) בכל מקרה, את ובעלך צריכים להראות לבנך חזית אחידה, ולא שהוא ידע שאבא רציני ועליו הוא לא יכול לשים קצוץ (סליחה על הביטוי) ועלייך כן.
 

לאה_מ

New member
כמו שודאי ניתן היה לראות מהודעתי

הקודמת, אני ממש - אבל ממש - לא מסכימה עם חני. אני חושבת שעם ילדינו אנחנו צריכים לנהוג באהבה, רוך ועדינות - לא בקשיחות (ודאי שלא כעקרון), אני לא חושבת שילדים "לא שמים על" הורה שמתנהג ברכות, אלא שהורה וילד צריכים למצוא את הדרך לתקשר ביניהם בצורה טובה ויעילה. אני גם לא חושבת שיש איזו חובה להציג חזית אחידה בפני הילדים. בכלל, המונחים של "חזית" ו"מלחמה" ודומיהם, שייכים אצלי לתחום אחר, לא לתחום הבית. אז אם ההורים מסכימים, דומים בהשקפת עולמם ומצליחים להגיע להסכמה על כל דבר - נפלא. ברוב המקרים שאני מכירה, לא זה המצב. וכמו שאבא ואמא לא תמיד מסכימים בעניינים פוליטיים (דוגמא אקטואלית מהבית שלי, למשל
), ולא תמיד מסכימים לאיזה סרט ללכת, הם לא בהכרח מסכימים תמיד על התנהגות כלפי הילדים, והילדים לומדים לחיות עם זה טוב (וזה לא אומר "לשים קצוץ" על הורה אחד ולא על השני). ודבר אחרון - הבעתי למעלה את דעתי על ענישה, ולא אחזור עליה, אבל אני לא הייתי רוצה שהילד שלי יציית לי באופן עוור מתוך פחד מפני עונש. לא כזה ילד אני רוצה, ולא כזו מערכת יחסים.
 
אני מקבלת...

אני מקבלת את מה שכתבת, לאה. לא צריך להגזים, גם אני חושבת שצריך לנהוג באהבה עם ילדינו, אך ילדים צריכים גבולות. כמובן שכל מקרה לגופו, אך אני הייתי נוהגת אחרת מאמא של יונתן ומיקה ולא מוותרת ליונתן בקטעי השובבות שלו. עובדה שהיא מתארת מצב שונה של יונתן איתה ועם בעלה, שכלפי אביו יונתן מתייחס אחרת. גם אני לא מעונינת שילדי יפחדו ממני ותאמיני לי זה לא קורה. הכל תלוי כיצד מעבירים להם את רצוננו.
 

לאה_מ

New member
נכון שהעובדה היא שיונתן מתנהג אחרת

כלפי אבא וכלפי אמא. אני חושבת שזה מאד טבעי. סך הכל, אנחנו אנשים שונים. יתכן מאד שגם אם אבא ואמא היו "תאומים זהים" בכל הנוגע לחינוכו של יונתן, עדיין הוא היה נוהג אחרת כלפי כל אחד מהם, וטוב שכך. כלומר, השונות בהתייחסות לא מבטיחה זהות במקרה של שינוי בהתנהגות ההורה. כתבת: הכל תלוי כיצד מעבירים להם את רצוננו, ורציתי לשאול - ומה עם רצונם? מה עם רצונו של יונתן? האם הוא לא ראוי להתייחסות? האם הוא לא ראוי לשיקול דעת? גם אני כנראה הייתי נוהגת אחרת מאמא של יונתן ומיקה, אבל לנהוג אחרת אין פירושו, בהכרח, לנקוט בשיטות של ענישה (או פסק זמן). יש עוד קשת רחבה מאד מאד של אפשרויות, הכל בהתאמה להורה, לילד ולמערכת המשפחתית והכללית שבה הם חיים.
 
שלום שוב

שלום שוב לאה, אני רואה שאנו מתכתבות ביננו. האם אמא של יונתן ומיקה לא רוצה להעיר או להוסיף תגובה משלה? ושוב אני מסכימה אתך, לא אומרת שצריך תמיד לנקוט בשיטות ענישה. תלוי מה המעשה? גם אני בדעה של לדבר ולדבר אך אם זה לא עוזר, מה את מציעה כפתרון? אל תשכחי שמדובר פה בילד בן 4. (גם אמצעי הענישה הם לא רבים). מעניין אותי לדעת לאה, במה את עובדת? אני מורה לכתות א´ ב´ ותאמיני לי שאני דוגלת במתן חיזוקים חיוביים לילדים ובטח לא בענישה. אך להעניש ילד זה לא אסון. וככה אני נוהגת עם ילדיי (יש לי גם ילדה בת 3 וחצי).
 

לאה_מ

New member
אני לא עובדת בשום דבר שקשור לחינוך

אלא אם לגדל 3 ילדים נחשב...
אני עו"ד. וגם אם ל-3 (בינתיים) - עומר (בן רבע לתשע), שירה (בת 5.5) ואורי (בן שנה ו-5 ח´). אני אגיד לך מה אני מציעה כפתרון: אני מציעה לשוחח עם הילד, להציג לו את מה שמפריע לנו, לשמוע איך הוא רואה את הדברים, ולנסות למצוא יחד רעיונות לפתרון. מנסיוני זה עובד, גם עם בני 4. בדרך כלל, כשנכנסים לזה ומתחילים למצוא רעיונות, מגלים שיש המון אפשרויות. חלקן לא מתאימות לאחד הצדדים או לשניהם, וחלקן מצויינות. אפשר לקחת דף ולעשות רשימה של כל האפשרויות שמצאנו (הילדים שלי מאד אוהבים כשכותבים. גם אם הם עדיין לא יודעים לקרוא את מה שנכתב. זה מקנה להם תחושה שמתייחסים אליהם ברצינות), ולהתחיל למחוק את אלה שלא מתאימים למי מאיתנו. בסוף נשאר עם כמה דברים, שאת חלקם ודאי ניתן יהיה ליישם. ולגבי הענישה - אני לא מענישה את ילדי. זה אולי לא אסון, אבל לדעתי זה לא תורם כלום למערכת היחסים בינינו - אם כבר, רק גורע. אם ניתן דוגמא - נניח שהייתי באופן קבוע מאחרת לעבודה, והבוס שלי היה מאד מתרגז מזה. הייתי מצפה ממנו להעיר לי, להזמין אותי לשיחה, לברר מדוע אני מאחרת, איך אפשר לפתור את הבעיה, אך ודאי שלא הייתי מצפה ממנו להעניש אותי! עצם העובדה שיש לי יותר כח מאשר לילדי, לא מקנה לי את הסמכות, וגם לא את הרצון - אולי נכון יותר לומר, בעיקר לא את הרצון - להעניש אותם כאשר הם עושים דבר שאינו מוצא חן בעיני. אני בטוחה שלכל אחד מתאים משהו אחר. לא אתווכח עם מישהו שחש בנוח עם דרך מסויימת של יישוב סכסוכים. אני יודעת, שאני מוכנה להקדיש הרבה מאמץ לכך, שהסכסוכים ביני לבין ילדי (או ביני לבין בן זוגי) ייושבו בדרכים נעימות והדדיות, וכבונוס אני מעניקה להם כלים טובים להתמודדות חברתית, גם מחוץ לבית. לגבי חיזוקים חיוביים (פשוט הזכרת לי
) - אני ממליצה לך לקרוא את המאמר המעניין של ד"ר קלודי טל "המקל והגזר" במאמרי הפורום. אמא של יונתן ומיקה בטח תכנס מאוחר יותר ותכתוב את התרשמותה. אני בטוחה שהיא יוצאת נשכרת ממגוון רחב של דעות - זה תמיד מעורר מחשבה. ולבסוף - יופי שיש כאן מורה לכתות א´ ו-ב´. אני בטוחה שתוכלי לתרום הרבה לדיונים בפורום (אנחנו מתלבטים לא מעט בנושאים שקשורים לכיתות היסוד הנמוכות).
 

במבה 10

New member
בעודי קוראת בעניין את הדיון בין

שתיכן עולה בפניי תמונה אחת בלבד. גבולות-זה המושג והוא נדרש לכל ילד בכל גיל. הסמכות ההורית של האם במקרה זה נפגעה ולא בגלל שאיננה קשוחה,אלא מכיוון שאיננה ברורה בדרישותיה מהילד. הילד בודק את הגבולות אצל הוריו.אצל אביו הוא מבין היטב מה הגבול ואינו עובר אותו,לא בגלל חשש מעונש אלא מכיוון שהאב העביר לו חד משמעית שדבר X הוא אסור. ואילו האם במקרה זה,בחזרתה הרבה על אותה המנטרה בעצם משדרת לו משהו שאיננו ברור לחלוטין. אפשר להיות בעל סמכות הורית,אפשר להציב גבולות בלי עונשים. העיקביות היא המפתח.ואם דרך אחת לא הולכת אפשר לשנות טקטיקה.
 

אמאנטלי

New member
מסתבר

שהעניין הוא הטון . כשאני מבקשת משהו בין אם הוא עצבן אותי ובין אם לא אני תמיד פונה אליו "חמודי למה " ו "חמודי לא " ו"החמודי" הזה מעביר לילד מסר (כנראה) שהיא לא תקיפה מספיק ואין לי את הטון המתאים . כבר אמרה לי הגננת שאני לא יכולה לצפות ממנו להקשיב לי כשאני מתחנחנת אליו ועוד עם קול ציפציף כמו שלי .
 

אמאנטלי

New member
קוראת ולא מבינה ...

נכון ששיטות הענישה למינהן פותרות את המצב לאותו הרגע ואח"כ הכל חוזר . ואני נמצאת במצב דומה מאוד , בני בן השלוש בוחן את הגבולות כל שעה בערך. ואני ממש לא מגזימה . אבל נראה לי שפשוט , כל האמהות העדינות שלא מוכנות לשמוע על לצעוק על ילדיהן ולא רוצות לנקוט בשיטות ענישה פשוט עומדות חסרות אונים מול הילד שכנראה מזהה את המצב בו אנו נתונות ומנצל את זה לטובתו . בני נותן לי מכה עם אחת הבובות שלו (וזה כואב ...
)וכשאני אומרת שזה כאב לי או שואלת למה עשית זאת הוא עונה לי בבטחון רב "זה לא אני זה ספיידרמן נתן לך מכה " כמה שניסיתי להסביר שהוא שולט ביד שלו לא עזר לי ואם אני כבר ממש כועסת וכמובן מאיימת שלא יראה טלויזיה (אני מנסה הכל)הוא מבטיח "אני לא אעשה זאת שוב " וכמובן שהוא עושה זאת לאחר שעה . בכלל, נהיה אצלו דפוס להגיד לי " אני לא אעשה זאת שוב" "אני אתנהג יפה" "אני מתנצל" ועוד . מה עושים?.?
 
../images/Emo13.gif רעיון

אמנם בנך קטן יחסית למה שאני אציע פה, אך זה רק רעיון: הרבה פעמים אני מציעה להורים שיש להם ילדים עם בעיות התנהגות, לערוך "טבלת עיצוב התנהגות". אני מכינה להם טבלה של שבוע עם שעות הלימוד. בכל שעה שהילד התנהג טוב, אני מציירת סמיילי. ומחליטים שאחרי X סמיילים, הילד מקבל הפתעה (דברים שמסכמים מראש). אם תרצי עוד הסבר, אשמח לפרט. רק רעיון..........
 

אמאנטלי

New member
בבקשה חני עוד הרבה רעיונות../images/Emo39.gif

זה רעיון טוב מאוד ואני ארשום אותו לעצמי ליום שהוא ידגל ויבין טוב יותר את רעיון הציפייה להפתעה . נכון להיום אני צריכה רעיון שממש יעזור לי . המצב הוא כל כך לא נעים לי ולא כי נוצרים המון מצבים של כעסים עליו (מה שמגביר אצלו את הרצון לבחון עוד ועוד את אמא ) למשל , יום אחד הוא ראה אותי שותה קפה וזרק לי את הפלאפון לתוך הכוס. הסברתי לו שלא זורקים דברים ךתוך כוס עם שתיה ומאז כאילו אמרתי "זרוק" כל דבר הוא מכניס לתוך הכוסות (עטים , צעצועים קטנים ועוד) יום אחד הוא נשך אותי וישבתי להסביר לו שרק חיות נושכות ושאנחנו שונים מהחיות וכו´ (וזה היה ארוך) , אחרי חצי שעה הוא נשך אותי שוב בחוזקה וכששאלתי שוב למה הוא עשה כך הוא ענה לי "אבל אמא, עכשיו אני אריה , אני יכול לנשוך אותך" . לא ידעתי אם לצחוק או לכעוס באותו רגע .
 
שאלה

יש לי שאלה: כאשר את מאיימת עליו, (למשל, אם תעשה כך וכך לא תראה טלויזיה) את מקיימת את האיום? אני מכירה הורים רבים שרק מאיימים ואח"כ לא מממשים את מה שאמרו. אז הילד יודע שהוריו סתם מאיימים ולא מבצעים. אם למשל בנך מפריע בגינה ציבורית ואת מאיימת שאם עוד פעם הוא יעשה זאת, אז תלכו הביתה - את חייבת לעמוד במילותייך. אני ממליצה לך להתייעץ עם הגננת, או אפילו עם איש מקצוע. מאד חשוב "לגמול" אותו ממעשים אלו, לשים להם סוף פסוק.
 

אמאנטלי

New member
לחני

עד לפני שבוע לא הייתי מקיימת את איומי כי הוא היה עונה לי " אני לא אעשה זאת שוב" ומאז שהבנתי שזו דרכו לדחות את הגזירה אני משתדלת לעמוד בזה .
 

מירי,

New member
בן 3 בהחלט מבין את הציפיה להפתעה...

אבל אני אישית לא ממש אוהבת את נושא המדבקות... למה? כי היחסים בנינו אמורים להיות נעימים (לכולם), זה ה"פרס" שיש לנו מהתנהגות זו... אני לא מצפה ממנו שיתנהג ´כראוי´ כדי לקבל פרס , אלא כי ככה נעים לכולם... האמת היא שאם אני לא רואה אחרי הרבה הסברים ש...כלום , להפך הוא נהנה מהמצב ובודק אותי עוד ועוד אז... אני "מחזירה לו" לוקחת משחק שהוא אוהב ושמה בכיור וגם אני יודעת להיות אריה <בשילוב עם שאגה של אריה> ואם הוא סופרמן אז אני ספיידרמן....
 
למעלה