הנה תמצית ההבדל בין התנהגות הצד
הישראלי להתנהגות הצד הפלסטיני. בצד הפלסטיני עושים כל הפלגים למנהיגם, נציגם, "את המוות", על שויתר יותר מדי. בצד הישראלי עושים חלק מהפלגים למנהיגם, נציגם, "את המוות", על שויתר יותר מדי, אבל לא פחות מכך עושים לו חלק מהפלגים "את המוות", על שויתר פחות מדי (מה זה רק מאחזים? 10 התנחלויות, לפחות...ומייד!!!). אני מציע ששרון ינהג לפי מדד אבו-מאזן - על כל הצהרה של אבו- מאזן לכוון זה או אחר, הצהרה מקבילה של שרון לכוון תואם. זה יצהיר שאינו מוותר יל ירושלים ועל זכות השיבה - השני יצהיר שלעולם לא יוותר על קרית ארבע, קדומים, בית אל וכמובן על ירושלים. אם יש תהליך ומו"מ דו-צדדי, אז... הדדיות - גם בהצהרות. וכשהשמאל, כדוגמת חיים ברעם, יבוא בטענות - נפנה אותו מייד אל אבו מאזן. מעתה, לשרון ובעיקר לשמאל בישראל - מדד אבו מאזן צריך להיות המדד הקובע. (זה עונשם של המתנגדים למהלכים חד-צדדיים ותומכים רק במו"מ דו-צדדי ל"שלום". אם דו-צדדי - אז דו-צדדי, עד הסוף!!!) ולמרות הכל, אני מקווה, Deathatred, שבכל זאת יהיו בשורות טובות. אני עדיין לא התייאשתי מאבו מאזן. הוא ייבחן לפי דבריו בפועל ובעיקר לפי מעשיו. ייכנע לקיצוניים - יפסיד, לא ייכנע - ירוויח. בכל מקרה, דעתי נשארה כפי שהיא - אנו צריכים לפעול לטובת עצמנו עם או בלי קשר להתנהגות הפלסטינים (במו"מ או באופן חד-צדדי). וכדי להבהיר את עמדתי, אומר לך כך, אם אבו מאזן ישחק לידיים של החמאס, לדעתי שרון צריך (בתיאום עם האמריקאים) לנתק איתו מגע, אבל יחד עם זאת הוא צריך להמשיך במהלך של פינוי המאחזים הלא חוקיים ולפעול לכוון של הפרדה. בדרך זו לא ניתן לומר כי זו תהיה כניעה לטרור, כי מדובר בפעולה למען האינטרסים שלנו (לדעתי). אין מו"מ עם טרור ואין כניעה לטרור, אבל במקביל גם לא נהיה בני ערובה של החמאס. כפי שכתהתי בעבר, מו"מ הוא אמצעי, לא הולך? יש גם דרכים אחרות... ואז, אם יהיו ל yeshgvul טענות על גדר/חומת ההפרדה - נפנה אותו לפלסטינאים (שהיה אפשר גם אחרת, אבל הם בחרו בכך). בקיצור: שלום - תלוי בפלסטינאים הפרדה - תלויה רק בנו!
