רק כדי לחדד את דעותי הפרטיות - אני לא בעד הקצוות
מבחינתי, הפמיניזם (של ימינו) זה סוג של "קצה" בסקאלת הדעות כי רוב האנשים וגם הנשים לדעתי לא שם (ואני לא מדבר על זכויות בסיסיות של נשים (למשל שכר שווה על אותה עבודה וכד')), כלומר אני פחות נגד הפמיניזם של תחילת המאה הקודמת. אני הרבה פחות מסכים עם הפמיניזם של ימינו (למשל 'אפליה "מתקנת"' לטעמי עלולה דווקא ליצור עיוות ולא תיקון. מסתבר שיש גם נשים לא מעטות שיוצאות כנגד הפמיניזם הזה (ראי למשל הסירטון הזה)).
זה ש,לכאורה, לא מעניין אותך אם פלוני, ציטוט "מתחתן עם חמישים נשים" והסבל הפוטנציאלי שזה עלול לגרום ל-49 גברים רווקים (ופוטנציאל רב לאלימות, כפי שהוכח במחקרים), זו אחת הסיבות שאני לא מתחבר לפמיניזם (כאמור של ימינו) כי אין שם לכאורה ראיה מערכתית-חברתית-כוללת, אלא יותר ראיה מנקודת מבט של חלק מהנשים (כאמור לא בהכרח רובן).
מנגד, אני גם לא מזדהה עם הקצנה דתית שמובילה, לעיתים (לא אצל כל הדתיים, חשוב כמובן לציין), לאבסורדים כמו "תורתו אומנותו" (מי שרוצה ללמוד שיתכבד וישרת בצבא ואח"כ ילמד ככל שיחפוץ (כמו סטונדט חילוני שנאלץ גם לעשות מילואים תוך כדי הלימודים (מכיר את זה אישית, היטב)). אני יותר מתחבר לכתוב בתורה שבכתב (קצת כמו קראות), הרבה פחות להלכה ולתושב"ע, אבל אינני נגד הדת באופן גורף.
אני מעריך את הערכים השמרניים שיש בדת בכל מה שקשור לזוגיות, משפחה וכד'.
זה לא מיקרי לדעתי שרווב מי שהקימו את המדינה, עשו את העבודה הקשה של מלחמה (כנגד 7 צבאות אויב, בו-זמנית), בניה, קליטת מיליונים וכו' וכו' (ובהצלחה לא מועטה) היו יהודים חילוניים.
אני טוען שהחוכמה היא למצוא איזונים, לקחת את הטוב מכולם ולאחד, לא להקצין. אני מנסה לכוון את עצמי בהתאם.
