זקוקה לעצה
אני בת 27 ובעלי בן 34. אני עובדת, ובעלי אותותו מסיים ללמוד (לא עובד). אנחנו נשואים 3 שנים ללא ילדים. הבעיה היא (קצת מביך להודות) בפער (העצום) של החשק המיני שלנו. בניגוד לכל הסטיגמות - אני רוצה הרבה יותר מבעלי (בעלי יכול לעבור 2-3 שבועות ללא, אני מתחילה למרוט שערות מהראש אם אין כלום תוך שבוע. הדבר גורם לי לתסכול רב ולאחרונה התחלתי להסתכל לצדדים. המצפון טרם איפשר לי לבגוד. בעיה נוספת היא שהסקס בינינו הוא נורא מונוטוני. אני יכולה לרשום על נייר מראש מה יהיה וכמה זמן זה יקח לנו, וסביר שאצא צודקת בכ-90 אחוז. ניסיתי דבר איתו על מה מדליק אותו - הוא לא משתף פעולה, ואני מקבלת תשובות בסגנון "לא יודע". ניסיתי לעשות דברים שונים במיטה שמדליקים אותי- הוא אומר שהוא לא בקטע. אם אני יוזמת סקס- הוא אומר לרוב שהוא עייף ואין לו כח. בתחילת הקשר ובשנתיים הראשונות לנישואינו לא כך היו פני הדברים. הוא היה הרבה יותר חם, גם פיזית וגם מילולית. והיו לנו חיי מין מספקים מאוד. חשוב לציין שאין גם שום בעיה רפואית. פשוט אין לו חשק (אלי?). כשאני מדברת איתו על זה הוא אומר שזה לא אני ושלא מתחשק לו גם על אף בחורה אחרת. ובכל זאת, אני לא יכולה שלא לתהות... אני נוטה להאמין שלא מדובר בבגידה, אלא שנוח לו להיות איתי אך הוא לא באמת רוצה/אוהב. לאחרונה התחלתי לחשוש שמדובר במצב שלא ישתנה ומתגנבות לי מחשבות לראש: "האם כדאי לי בכלל להמשיך להיות נשואה למישהו שלא רוצה אותי? אני צעירה ואין לנו ילדים, אם נתגרש עכשיו אני אוכל די בקלות לשקם את חיי הזוגיות שלי עם מישהו אחר." מצד אחד אני לא מוכנה לחיות כך את כל חיי, ומצד שני, מדובר באדם מקסים שאני אוהבת וקשה לי לחשוב על חיים בלעדיו. המצב גם גורם לי לכעס רב אליו. אני מרגישה שאני מדברת איתו על הנושא ולא איכפת לו. גם אם הוא מבין שהוא בדרך לפירוק נישואים - הוא לא עושה עם זה כלום. כאילו זה לא מעניין אותו. לימודים, טלויזיה, חשבונות, בית. כאילו יש לי שותף לדירה ולא בעל. רוב הזמן אני מרגישה נורא לבד. לבד ולכודה. אשמח לעצה חמה, בעיקר ממישהו/ממישהי שהיה/הייתה במצבי.
אני בת 27 ובעלי בן 34. אני עובדת, ובעלי אותותו מסיים ללמוד (לא עובד). אנחנו נשואים 3 שנים ללא ילדים. הבעיה היא (קצת מביך להודות) בפער (העצום) של החשק המיני שלנו. בניגוד לכל הסטיגמות - אני רוצה הרבה יותר מבעלי (בעלי יכול לעבור 2-3 שבועות ללא, אני מתחילה למרוט שערות מהראש אם אין כלום תוך שבוע. הדבר גורם לי לתסכול רב ולאחרונה התחלתי להסתכל לצדדים. המצפון טרם איפשר לי לבגוד. בעיה נוספת היא שהסקס בינינו הוא נורא מונוטוני. אני יכולה לרשום על נייר מראש מה יהיה וכמה זמן זה יקח לנו, וסביר שאצא צודקת בכ-90 אחוז. ניסיתי דבר איתו על מה מדליק אותו - הוא לא משתף פעולה, ואני מקבלת תשובות בסגנון "לא יודע". ניסיתי לעשות דברים שונים במיטה שמדליקים אותי- הוא אומר שהוא לא בקטע. אם אני יוזמת סקס- הוא אומר לרוב שהוא עייף ואין לו כח. בתחילת הקשר ובשנתיים הראשונות לנישואינו לא כך היו פני הדברים. הוא היה הרבה יותר חם, גם פיזית וגם מילולית. והיו לנו חיי מין מספקים מאוד. חשוב לציין שאין גם שום בעיה רפואית. פשוט אין לו חשק (אלי?). כשאני מדברת איתו על זה הוא אומר שזה לא אני ושלא מתחשק לו גם על אף בחורה אחרת. ובכל זאת, אני לא יכולה שלא לתהות... אני נוטה להאמין שלא מדובר בבגידה, אלא שנוח לו להיות איתי אך הוא לא באמת רוצה/אוהב. לאחרונה התחלתי לחשוש שמדובר במצב שלא ישתנה ומתגנבות לי מחשבות לראש: "האם כדאי לי בכלל להמשיך להיות נשואה למישהו שלא רוצה אותי? אני צעירה ואין לנו ילדים, אם נתגרש עכשיו אני אוכל די בקלות לשקם את חיי הזוגיות שלי עם מישהו אחר." מצד אחד אני לא מוכנה לחיות כך את כל חיי, ומצד שני, מדובר באדם מקסים שאני אוהבת וקשה לי לחשוב על חיים בלעדיו. המצב גם גורם לי לכעס רב אליו. אני מרגישה שאני מדברת איתו על הנושא ולא איכפת לו. גם אם הוא מבין שהוא בדרך לפירוק נישואים - הוא לא עושה עם זה כלום. כאילו זה לא מעניין אותו. לימודים, טלויזיה, חשבונות, בית. כאילו יש לי שותף לדירה ולא בעל. רוב הזמן אני מרגישה נורא לבד. לבד ולכודה. אשמח לעצה חמה, בעיקר ממישהו/ממישהי שהיה/הייתה במצבי.
