המורה ללשון
New member
זן נדיר...
הנסיעה לעבודה בבוקר היא הזמן הכי טהור שלי עם עצמי. המסלול השגרתי, הידוע, נמשך כשעה בימים ה"טובים" ועשוי להתארך עד כדי שעתיים בימי קטסטרופה בכביש 5, הסיפור שאינו נגמר... פעם הייתי שונא את הפקקים של הבוקר... מתאר לעצמי שהייתי נראה כמו הפרצופים הלחוצים שמקיפים אותי מלפני, מאחורי ומצדדי, פעם הייתי מזיע כמו חכמי הדור שנותנים רייס מימין לפס הצהוב ומנצלים את הזמן לתפילה נמרצת לבורא עולם, שיאפשר להם, ברחמיו הרבים, להשתלב בחזרה בתנועה המדשדשת בטרם יצודו אותם עיני הנץ של שוטר התנועה הקרוב. כנראה שאני באמת בתקופה רגועה, כי למדתי ליהנות מהדרך... מהזמן שלי עם עצמי, מהעובדה שהאספלט מנחש את הגלגלים שלי ומאפשר לראש לשקוע בהרהורים... בניתוחים, בתובנות חדשות שצצות בדרך כלל על הגשר שמחבר את גלילות לאיילון דרום (בחורף ניתן היה להשקיף משם על קשתות מרהיבות!)... ובדקות האלה, כשאני הכי מחובר אל עצמי, אני מקפיד להתעטף במוסיקה... מפעיל את ספריית הדיסקים המתרחבת שלי, אבל מקפיד על גיחות פתע לגלגל"צ ובד"כ איני מתאכזב. זוכר את הבקרים שבהם הוישרים לא הצליחו להפיל את מסך הגשם... אותן טיפות מלוחות שמציפות את העיניים בדיוק ברגע שבו הגוף אינו מסוגל להכיל את עוצמת ההתרגשות. זוכר עד כמה הייתי מכור לרטט בחזה, לויברציות שליוו בכי אמיתי, עמוק... קראתי אז לדמעות "דם הנשמה"... הייתי מגיע לעבודה מרוקן לגמרי ועם זאת רגוע, שלו, משלים... והיום, כבר לא מחפש שורות שיפעילו את בלוטות הדמע, לא מילים שיזכירו ושיכאיבו את הכאב המר-מתוק, הממכר... היום מחפש שורות שיגרמו לי לחשוב, להבין, להפליג בספינת החלומות... להתנתק קצת מן הדרך אל השגרה. להפוך אותה לדרך אל עצמי, אל מה שאני רוצה באמת. וברגעים שבהם המוזה פורצת, הכל מסתדר בראש. החלטות מסובכות נפרמות במהירות לקצה חוט שמוביל אל פתרון מהיר וקל... האפשרויות הפחות נעימות נראות לפתע הרבה פחות מאיימות. הייאוש נעשה יותר נוח (ולא שיש לי אשליות בקשר ללונדון...) והבוקר צד את אוזניי קולה הסדוק והמיוסר של קורין אלאל, שביצעה (בגלגל"צ, קצת אחרי 8 בבוקר) את "זן נדיר" (למילותיו של מאיר גולדברג) הקשבתי למילים, שעברו ליד האוזן שלי עשרות פעמים בעבר והתרכזתי... ואז, משהו מבפנים הנהן בי ואמר: "כמה פשוט, אבל כמה נכון"... "אנחנו זן נדיר ציפור משונה החלומות באויר הראש באדמה..." ואז צפות ועולות התהיות הקיומיות.. האם זה באמת כל כך פשוט? האם הראש באדמה מפני שהחלומות באויר?... ואם היינו יותר מציאותיים, מחוברים לעצמנו, יודעים מה אנו רוצים, מציבים יעדים ריאליים ופועלים להשיג אותם יודעים לזהות את האושר כשהוא נוגע בנו, יודעים לרצות את מה ששלנו ולהעריך אותו... ליהנות ממנו בזמן אמת ולא להצטער שלא עשינו זאת בזמן. האם אז היה הראש באויר? (אלון מזרחי היטיב להגדיר זאת פעם - "היינו עם ראש מורם אבל הפנים כלפי מטה...") האם יש כאן חבורה של המוני פריטים נדירים? משונים? גברים שאין להם מראה בבית אבל הם חייבים למצוא דוגמנית על - אחרת אין מצב שהם מתחייבים! למה לצאת פראיירים?... נשים שהחיים הפכו אותן עצמאיות ובלתי תלויות והן ממשיכות לחפש אהבה, חום, חיבוק, רגש... מבלי להבין שהן אינן מסוגלות לאבד את השליטה בחיים שלהן, שחלחלה להן עמוק לעצמות... וטף שמדמם מהשריטות הכי עמוקות שלנו (ואני חרד לאופן שבו הם יתפסו זוגיות בעתיד...) ובתוך כל זה, חייבים לשדר עוצמה בג'ונגל הזה שמקיף אותנו... חייבים להאמין שאנו חזקים! וכדי להאמין - פשוט בורחים מהבעיות האמיתיות... ממה שנראה לנו קשה להתמודדות. ואני חושב שלפעמים חלומות מתגשמים... גם כשהם אינם פשוטים להשגה אבל החסם הגבוה ביותר הם הפחדים אלה שמונעים מאיתנו לעוף (כמה טוב עשית לי, שומרת, כשקראתי אתמול על הגשמת החלום שלך בין שמיים למים...) ומקבעים אותנו במקום שאינו נכון עבורנו... מקום שגורם לנו ללכת עם הראש באדמה. ובעצם, אפשר להמשיך ללכת עם הראש באדמה, כי אין לנו צורך בספקטרום רחב. ממילא לא נזוז מכאן... היטיב לתאר זאת מאיר גולדברג בשורות שכל כך נגעו בי הבוקר... "אנחנו נמלטים ממסיבה משוגעת נדחקים לסירות משוטים כל יבשה היא ספינה שטובעת כשחופרים מקלטים"... אשמח אם מישהו יצא מהחפירות ויגיב כי אם אנחנו ממשיכים, אני אומר לכם, אנחנו מגיעים לגרעין כדור הארץ ותאמינו לי, מספיק חם ביולי גם בלי זה!
הנסיעה לעבודה בבוקר היא הזמן הכי טהור שלי עם עצמי. המסלול השגרתי, הידוע, נמשך כשעה בימים ה"טובים" ועשוי להתארך עד כדי שעתיים בימי קטסטרופה בכביש 5, הסיפור שאינו נגמר... פעם הייתי שונא את הפקקים של הבוקר... מתאר לעצמי שהייתי נראה כמו הפרצופים הלחוצים שמקיפים אותי מלפני, מאחורי ומצדדי, פעם הייתי מזיע כמו חכמי הדור שנותנים רייס מימין לפס הצהוב ומנצלים את הזמן לתפילה נמרצת לבורא עולם, שיאפשר להם, ברחמיו הרבים, להשתלב בחזרה בתנועה המדשדשת בטרם יצודו אותם עיני הנץ של שוטר התנועה הקרוב. כנראה שאני באמת בתקופה רגועה, כי למדתי ליהנות מהדרך... מהזמן שלי עם עצמי, מהעובדה שהאספלט מנחש את הגלגלים שלי ומאפשר לראש לשקוע בהרהורים... בניתוחים, בתובנות חדשות שצצות בדרך כלל על הגשר שמחבר את גלילות לאיילון דרום (בחורף ניתן היה להשקיף משם על קשתות מרהיבות!)... ובדקות האלה, כשאני הכי מחובר אל עצמי, אני מקפיד להתעטף במוסיקה... מפעיל את ספריית הדיסקים המתרחבת שלי, אבל מקפיד על גיחות פתע לגלגל"צ ובד"כ איני מתאכזב. זוכר את הבקרים שבהם הוישרים לא הצליחו להפיל את מסך הגשם... אותן טיפות מלוחות שמציפות את העיניים בדיוק ברגע שבו הגוף אינו מסוגל להכיל את עוצמת ההתרגשות. זוכר עד כמה הייתי מכור לרטט בחזה, לויברציות שליוו בכי אמיתי, עמוק... קראתי אז לדמעות "דם הנשמה"... הייתי מגיע לעבודה מרוקן לגמרי ועם זאת רגוע, שלו, משלים... והיום, כבר לא מחפש שורות שיפעילו את בלוטות הדמע, לא מילים שיזכירו ושיכאיבו את הכאב המר-מתוק, הממכר... היום מחפש שורות שיגרמו לי לחשוב, להבין, להפליג בספינת החלומות... להתנתק קצת מן הדרך אל השגרה. להפוך אותה לדרך אל עצמי, אל מה שאני רוצה באמת. וברגעים שבהם המוזה פורצת, הכל מסתדר בראש. החלטות מסובכות נפרמות במהירות לקצה חוט שמוביל אל פתרון מהיר וקל... האפשרויות הפחות נעימות נראות לפתע הרבה פחות מאיימות. הייאוש נעשה יותר נוח (ולא שיש לי אשליות בקשר ללונדון...) והבוקר צד את אוזניי קולה הסדוק והמיוסר של קורין אלאל, שביצעה (בגלגל"צ, קצת אחרי 8 בבוקר) את "זן נדיר" (למילותיו של מאיר גולדברג) הקשבתי למילים, שעברו ליד האוזן שלי עשרות פעמים בעבר והתרכזתי... ואז, משהו מבפנים הנהן בי ואמר: "כמה פשוט, אבל כמה נכון"... "אנחנו זן נדיר ציפור משונה החלומות באויר הראש באדמה..." ואז צפות ועולות התהיות הקיומיות.. האם זה באמת כל כך פשוט? האם הראש באדמה מפני שהחלומות באויר?... ואם היינו יותר מציאותיים, מחוברים לעצמנו, יודעים מה אנו רוצים, מציבים יעדים ריאליים ופועלים להשיג אותם יודעים לזהות את האושר כשהוא נוגע בנו, יודעים לרצות את מה ששלנו ולהעריך אותו... ליהנות ממנו בזמן אמת ולא להצטער שלא עשינו זאת בזמן. האם אז היה הראש באויר? (אלון מזרחי היטיב להגדיר זאת פעם - "היינו עם ראש מורם אבל הפנים כלפי מטה...") האם יש כאן חבורה של המוני פריטים נדירים? משונים? גברים שאין להם מראה בבית אבל הם חייבים למצוא דוגמנית על - אחרת אין מצב שהם מתחייבים! למה לצאת פראיירים?... נשים שהחיים הפכו אותן עצמאיות ובלתי תלויות והן ממשיכות לחפש אהבה, חום, חיבוק, רגש... מבלי להבין שהן אינן מסוגלות לאבד את השליטה בחיים שלהן, שחלחלה להן עמוק לעצמות... וטף שמדמם מהשריטות הכי עמוקות שלנו (ואני חרד לאופן שבו הם יתפסו זוגיות בעתיד...) ובתוך כל זה, חייבים לשדר עוצמה בג'ונגל הזה שמקיף אותנו... חייבים להאמין שאנו חזקים! וכדי להאמין - פשוט בורחים מהבעיות האמיתיות... ממה שנראה לנו קשה להתמודדות. ואני חושב שלפעמים חלומות מתגשמים... גם כשהם אינם פשוטים להשגה אבל החסם הגבוה ביותר הם הפחדים אלה שמונעים מאיתנו לעוף (כמה טוב עשית לי, שומרת, כשקראתי אתמול על הגשמת החלום שלך בין שמיים למים...) ומקבעים אותנו במקום שאינו נכון עבורנו... מקום שגורם לנו ללכת עם הראש באדמה. ובעצם, אפשר להמשיך ללכת עם הראש באדמה, כי אין לנו צורך בספקטרום רחב. ממילא לא נזוז מכאן... היטיב לתאר זאת מאיר גולדברג בשורות שכל כך נגעו בי הבוקר... "אנחנו נמלטים ממסיבה משוגעת נדחקים לסירות משוטים כל יבשה היא ספינה שטובעת כשחופרים מקלטים"... אשמח אם מישהו יצא מהחפירות ויגיב כי אם אנחנו ממשיכים, אני אומר לכם, אנחנו מגיעים לגרעין כדור הארץ ותאמינו לי, מספיק חם ביולי גם בלי זה!
