זכרונות...

מצב
הנושא נעול.

shirael

New member
זכרונות...

זכרונות...
הגעתי לפה במקרה לגמרי... בכלל מפורום כלבים - לא עמדתי בכותרת הזאת: הורים למחוננים. פשוט כי המילה הזו מעלה אצלי כל כך הרבה כאב והחמצה, מעניין אותי לשמוע מה דעתכם על סיפור כמו שלי: אני בת 24, עברתי את שני המבחנים בגיל 9 כנראה בציון גבוה מאוד. ההורים שלי ידעו מאז ומעולם מה יש להם בבית, ולאבא שלי היה מאוד חשוב שאני אגדל להיות בנאדם - תמיד טפטף לי שגם אם אנשים פחות מוצלחים ממני זה לא אומר שהם טובים פחות, לכל אחד יש ערך, חשוב יותר לנסות ולאו דווקא להצליח - הוא גם ממש לא רצה לראות אותי בכיתת מחוננים. האמת היא שדי קשה לי להבין למה הורים דוחפים את הילדים שלהם כל כך חזק בשביל התואר הזה... עוד לא ראיתי שום דבר טוב צומח ממנו. בקיצור האגו שלי, גם בגיל 9, היה מנופח, הייתי בבי"ס ספר חדש באותה שנה והיחידה מבין 40 תלמידים שעברה את הבחינות, ודרשתי לעבור לכיתת מחוננים. היום הפתוח הפנט אותי, וההורים לא עמדו בלחץ - אני אומרת לפעמים שזו הייתה הטעות הכי גדולה שהם עשו כל החיים שלי. הם לא היו צריכים לספר לי שעברתי את שלב ב'... בכיתה ד' של המחוננים היו 20 ילד, רק 6 מתוכם בנות. בשנתיים הראשונות היו מרביצים לי, עושים תחרויות מי ימשוך לי בקוקו מספיק חזק עד שאני אודה שכואב לי, ואני כל כך רציתי להשתייך, שהייתי משתפת פעולה עד שהיו לי דמעות מהכאב, כי גם זה תשומת לב. בכיתה ו' עזבו אותי בשקט. חיי נסובו סביב קבוצת המקובלים שדחתה אותי - ומדובר פה במקובלים מחוננים - חכמים, יפים, מצחיקים ואהובים על כולם. סרבתי להצטרף לקבוצת הדחויים של הכיתה - ושוב, מחוננים דחויים, עילגים, משונים, מגושמים, הראש יותר מדי במספרים ופחות מדי באנשים. אז נשארתי לבד. נשארתי לבד לאורך כל חטיבת הביניים. התמכרתי לספרי פנטזיה ודמיונות, ולשוקולד. הייתי קוראת ספרים בהפסקה בציפיה שתגמר כבר. כולם התפתחו וגדלו סביבי, אבל אני לא התפתחתי, לא למדתי את כל הלקחים החברתיים שילד בן 14 צריך ללמוד - דבר שרודף אותי עד היום. בכיתה י', כשראיתי שאני כבר בתיכון וכלום לא השתנה, קלטתי שאני יכולה לעזוב את הכיתה. כבר באותו שבוע נכנסתי למערבולת של כל השינויים שלא עברו עלי בשנים של הקפאון, רק מעצם היציאה מצילם של המחוננים. תוך 4 חודשים לכאורה השלמתי את הפערים - בנים, מסיבות, בגדים, חברים. אבל הכל לכאורה. כל שנות התיכון הייתי בודדה ואומללה, חיה בתחושה תמידית של החמצה. כיתת המחוננים הייתה המקום היחיד שאי פעם השתייכתי אליו, והיא הקיאה אותי מתוכה. לא הצלחתי להשתייך מאז לשום מקום, כמה שניסיתי. אני עדיין בדרך. סטודנטית לביולוגיה עם לא מעט בעיות בתקשורת - קשרים נשרפים לי מהר מדי. הייתי בצבא, טיילתי המון בעולם לבד (למדתי לעשות הכל לבד, לפעמים זה נורא מרשים אנשים, לך תגיד להם שלא הייתה לי ברירה). לאחרונה אימצתי כלבה, והיא מאוד מקלה על הצורך הזה למצוא שוב את קבוצת המקובלים הזו שתקבל אותי. אני לא מעיזה ללחשוב איך החיים שלי היו נראים אם לא הייתי הולכת לכיתה הזו. אם הייתי גדלה בלי הסטיגמות, בלי הלחץ, בלי הילדים האלה, שבכלל אין להם מושג כמה הם הרסו לי. מעניין אותי מה הורים לילדים מחוננים חושבים כשהם שומעים סיפור כזה. מעניין מה כאלה שמתעצבנים שהילדים שלהם לא עברו את הבחינות חושבים.היום אני מתקרבת לצומת דרכים של החלטה על המשך הדרך אחרי תואר ראשון, ונורא קשה אחרי שכל החיים אומרים לך "איזה פוטנציאל ענק יש לך", לבוא תכלס ולומר: הנה, זה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי - כי זה אף פעם לא מספיק טוב.
 
לבן של חברה שלי שכבר סיים

זכרונות...
הגעתי לפה במקרה לגמרי... בכלל מפורום כלבים - לא עמדתי בכותרת הזאת: הורים למחוננים. פשוט כי המילה הזו מעלה אצלי כל כך הרבה כאב והחמצה, מעניין אותי לשמוע מה דעתכם על סיפור כמו שלי: אני בת 24, עברתי את שני המבחנים בגיל 9 כנראה בציון גבוה מאוד. ההורים שלי ידעו מאז ומעולם מה יש להם בבית, ולאבא שלי היה מאוד חשוב שאני אגדל להיות בנאדם - תמיד טפטף לי שגם אם אנשים פחות מוצלחים ממני זה לא אומר שהם טובים פחות, לכל אחד יש ערך, חשוב יותר לנסות ולאו דווקא להצליח - הוא גם ממש לא רצה לראות אותי בכיתת מחוננים. האמת היא שדי קשה לי להבין למה הורים דוחפים את הילדים שלהם כל כך חזק בשביל התואר הזה... עוד לא ראיתי שום דבר טוב צומח ממנו. בקיצור האגו שלי, גם בגיל 9, היה מנופח, הייתי בבי"ס ספר חדש באותה שנה והיחידה מבין 40 תלמידים שעברה את הבחינות, ודרשתי לעבור לכיתת מחוננים. היום הפתוח הפנט אותי, וההורים לא עמדו בלחץ - אני אומרת לפעמים שזו הייתה הטעות הכי גדולה שהם עשו כל החיים שלי. הם לא היו צריכים לספר לי שעברתי את שלב ב'... בכיתה ד' של המחוננים היו 20 ילד, רק 6 מתוכם בנות. בשנתיים הראשונות היו מרביצים לי, עושים תחרויות מי ימשוך לי בקוקו מספיק חזק עד שאני אודה שכואב לי, ואני כל כך רציתי להשתייך, שהייתי משתפת פעולה עד שהיו לי דמעות מהכאב, כי גם זה תשומת לב. בכיתה ו' עזבו אותי בשקט. חיי נסובו סביב קבוצת המקובלים שדחתה אותי - ומדובר פה במקובלים מחוננים - חכמים, יפים, מצחיקים ואהובים על כולם. סרבתי להצטרף לקבוצת הדחויים של הכיתה - ושוב, מחוננים דחויים, עילגים, משונים, מגושמים, הראש יותר מדי במספרים ופחות מדי באנשים. אז נשארתי לבד. נשארתי לבד לאורך כל חטיבת הביניים. התמכרתי לספרי פנטזיה ודמיונות, ולשוקולד. הייתי קוראת ספרים בהפסקה בציפיה שתגמר כבר. כולם התפתחו וגדלו סביבי, אבל אני לא התפתחתי, לא למדתי את כל הלקחים החברתיים שילד בן 14 צריך ללמוד - דבר שרודף אותי עד היום. בכיתה י', כשראיתי שאני כבר בתיכון וכלום לא השתנה, קלטתי שאני יכולה לעזוב את הכיתה. כבר באותו שבוע נכנסתי למערבולת של כל השינויים שלא עברו עלי בשנים של הקפאון, רק מעצם היציאה מצילם של המחוננים. תוך 4 חודשים לכאורה השלמתי את הפערים - בנים, מסיבות, בגדים, חברים. אבל הכל לכאורה. כל שנות התיכון הייתי בודדה ואומללה, חיה בתחושה תמידית של החמצה. כיתת המחוננים הייתה המקום היחיד שאי פעם השתייכתי אליו, והיא הקיאה אותי מתוכה. לא הצלחתי להשתייך מאז לשום מקום, כמה שניסיתי. אני עדיין בדרך. סטודנטית לביולוגיה עם לא מעט בעיות בתקשורת - קשרים נשרפים לי מהר מדי. הייתי בצבא, טיילתי המון בעולם לבד (למדתי לעשות הכל לבד, לפעמים זה נורא מרשים אנשים, לך תגיד להם שלא הייתה לי ברירה). לאחרונה אימצתי כלבה, והיא מאוד מקלה על הצורך הזה למצוא שוב את קבוצת המקובלים הזו שתקבל אותי. אני לא מעיזה ללחשוב איך החיים שלי היו נראים אם לא הייתי הולכת לכיתה הזו. אם הייתי גדלה בלי הסטיגמות, בלי הלחץ, בלי הילדים האלה, שבכלל אין להם מושג כמה הם הרסו לי. מעניין אותי מה הורים לילדים מחוננים חושבים כשהם שומעים סיפור כזה. מעניין מה כאלה שמתעצבנים שהילדים שלהם לא עברו את הבחינות חושבים.היום אני מתקרבת לצומת דרכים של החלטה על המשך הדרך אחרי תואר ראשון, ונורא קשה אחרי שכל החיים אומרים לך "איזה פוטנציאל ענק יש לך", לבוא תכלס ולומר: הנה, זה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי - כי זה אף פעם לא מספיק טוב.
לבן של חברה שלי שכבר סיים
אוניברסיטה יש סיפור דומה אצלו זה הקצין עד לרמה שהוא שוחרר מהצבא על רקע חוסר התאמה זה בחור שקיבל זימון לעתודה ללימודי רפואה וויתר לו הספיקה שנה בכיתת מחוננים בתיכון
 
אני עם הבן שלי לא מדברת על זה

זכרונות...
הגעתי לפה במקרה לגמרי... בכלל מפורום כלבים - לא עמדתי בכותרת הזאת: הורים למחוננים. פשוט כי המילה הזו מעלה אצלי כל כך הרבה כאב והחמצה, מעניין אותי לשמוע מה דעתכם על סיפור כמו שלי: אני בת 24, עברתי את שני המבחנים בגיל 9 כנראה בציון גבוה מאוד. ההורים שלי ידעו מאז ומעולם מה יש להם בבית, ולאבא שלי היה מאוד חשוב שאני אגדל להיות בנאדם - תמיד טפטף לי שגם אם אנשים פחות מוצלחים ממני זה לא אומר שהם טובים פחות, לכל אחד יש ערך, חשוב יותר לנסות ולאו דווקא להצליח - הוא גם ממש לא רצה לראות אותי בכיתת מחוננים. האמת היא שדי קשה לי להבין למה הורים דוחפים את הילדים שלהם כל כך חזק בשביל התואר הזה... עוד לא ראיתי שום דבר טוב צומח ממנו. בקיצור האגו שלי, גם בגיל 9, היה מנופח, הייתי בבי"ס ספר חדש באותה שנה והיחידה מבין 40 תלמידים שעברה את הבחינות, ודרשתי לעבור לכיתת מחוננים. היום הפתוח הפנט אותי, וההורים לא עמדו בלחץ - אני אומרת לפעמים שזו הייתה הטעות הכי גדולה שהם עשו כל החיים שלי. הם לא היו צריכים לספר לי שעברתי את שלב ב'... בכיתה ד' של המחוננים היו 20 ילד, רק 6 מתוכם בנות. בשנתיים הראשונות היו מרביצים לי, עושים תחרויות מי ימשוך לי בקוקו מספיק חזק עד שאני אודה שכואב לי, ואני כל כך רציתי להשתייך, שהייתי משתפת פעולה עד שהיו לי דמעות מהכאב, כי גם זה תשומת לב. בכיתה ו' עזבו אותי בשקט. חיי נסובו סביב קבוצת המקובלים שדחתה אותי - ומדובר פה במקובלים מחוננים - חכמים, יפים, מצחיקים ואהובים על כולם. סרבתי להצטרף לקבוצת הדחויים של הכיתה - ושוב, מחוננים דחויים, עילגים, משונים, מגושמים, הראש יותר מדי במספרים ופחות מדי באנשים. אז נשארתי לבד. נשארתי לבד לאורך כל חטיבת הביניים. התמכרתי לספרי פנטזיה ודמיונות, ולשוקולד. הייתי קוראת ספרים בהפסקה בציפיה שתגמר כבר. כולם התפתחו וגדלו סביבי, אבל אני לא התפתחתי, לא למדתי את כל הלקחים החברתיים שילד בן 14 צריך ללמוד - דבר שרודף אותי עד היום. בכיתה י', כשראיתי שאני כבר בתיכון וכלום לא השתנה, קלטתי שאני יכולה לעזוב את הכיתה. כבר באותו שבוע נכנסתי למערבולת של כל השינויים שלא עברו עלי בשנים של הקפאון, רק מעצם היציאה מצילם של המחוננים. תוך 4 חודשים לכאורה השלמתי את הפערים - בנים, מסיבות, בגדים, חברים. אבל הכל לכאורה. כל שנות התיכון הייתי בודדה ואומללה, חיה בתחושה תמידית של החמצה. כיתת המחוננים הייתה המקום היחיד שאי פעם השתייכתי אליו, והיא הקיאה אותי מתוכה. לא הצלחתי להשתייך מאז לשום מקום, כמה שניסיתי. אני עדיין בדרך. סטודנטית לביולוגיה עם לא מעט בעיות בתקשורת - קשרים נשרפים לי מהר מדי. הייתי בצבא, טיילתי המון בעולם לבד (למדתי לעשות הכל לבד, לפעמים זה נורא מרשים אנשים, לך תגיד להם שלא הייתה לי ברירה). לאחרונה אימצתי כלבה, והיא מאוד מקלה על הצורך הזה למצוא שוב את קבוצת המקובלים הזו שתקבל אותי. אני לא מעיזה ללחשוב איך החיים שלי היו נראים אם לא הייתי הולכת לכיתה הזו. אם הייתי גדלה בלי הסטיגמות, בלי הלחץ, בלי הילדים האלה, שבכלל אין להם מושג כמה הם הרסו לי. מעניין אותי מה הורים לילדים מחוננים חושבים כשהם שומעים סיפור כזה. מעניין מה כאלה שמתעצבנים שהילדים שלהם לא עברו את הבחינות חושבים.היום אני מתקרבת לצומת דרכים של החלטה על המשך הדרך אחרי תואר ראשון, ונורא קשה אחרי שכל החיים אומרים לך "איזה פוטנציאל ענק יש לך", לבוא תכלס ולומר: הנה, זה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי - כי זה אף פעם לא מספיק טוב.
אני עם הבן שלי לא מדברת על זה
אנחנו לפני שלב א' מבחינתי יעבור יופי לא יעבור לא נורא סה"כ טוב לו בבית הספר יש לו המון חברים בכיתה לכן סירבתי להדלגה כשהנושא עלה הילדים בכיתה ב' בבית סיפרו הם ויסלחו לי כולם על ביטוי "בהמות" והדלגה לבן שלי יותר תזיק מאשר תועיל לשימחתי המחנכת מסכימה איתי
 

אגוזים1

New member
לדעתי הבעיה העיקרית

זכרונות...
הגעתי לפה במקרה לגמרי... בכלל מפורום כלבים - לא עמדתי בכותרת הזאת: הורים למחוננים. פשוט כי המילה הזו מעלה אצלי כל כך הרבה כאב והחמצה, מעניין אותי לשמוע מה דעתכם על סיפור כמו שלי: אני בת 24, עברתי את שני המבחנים בגיל 9 כנראה בציון גבוה מאוד. ההורים שלי ידעו מאז ומעולם מה יש להם בבית, ולאבא שלי היה מאוד חשוב שאני אגדל להיות בנאדם - תמיד טפטף לי שגם אם אנשים פחות מוצלחים ממני זה לא אומר שהם טובים פחות, לכל אחד יש ערך, חשוב יותר לנסות ולאו דווקא להצליח - הוא גם ממש לא רצה לראות אותי בכיתת מחוננים. האמת היא שדי קשה לי להבין למה הורים דוחפים את הילדים שלהם כל כך חזק בשביל התואר הזה... עוד לא ראיתי שום דבר טוב צומח ממנו. בקיצור האגו שלי, גם בגיל 9, היה מנופח, הייתי בבי"ס ספר חדש באותה שנה והיחידה מבין 40 תלמידים שעברה את הבחינות, ודרשתי לעבור לכיתת מחוננים. היום הפתוח הפנט אותי, וההורים לא עמדו בלחץ - אני אומרת לפעמים שזו הייתה הטעות הכי גדולה שהם עשו כל החיים שלי. הם לא היו צריכים לספר לי שעברתי את שלב ב'... בכיתה ד' של המחוננים היו 20 ילד, רק 6 מתוכם בנות. בשנתיים הראשונות היו מרביצים לי, עושים תחרויות מי ימשוך לי בקוקו מספיק חזק עד שאני אודה שכואב לי, ואני כל כך רציתי להשתייך, שהייתי משתפת פעולה עד שהיו לי דמעות מהכאב, כי גם זה תשומת לב. בכיתה ו' עזבו אותי בשקט. חיי נסובו סביב קבוצת המקובלים שדחתה אותי - ומדובר פה במקובלים מחוננים - חכמים, יפים, מצחיקים ואהובים על כולם. סרבתי להצטרף לקבוצת הדחויים של הכיתה - ושוב, מחוננים דחויים, עילגים, משונים, מגושמים, הראש יותר מדי במספרים ופחות מדי באנשים. אז נשארתי לבד. נשארתי לבד לאורך כל חטיבת הביניים. התמכרתי לספרי פנטזיה ודמיונות, ולשוקולד. הייתי קוראת ספרים בהפסקה בציפיה שתגמר כבר. כולם התפתחו וגדלו סביבי, אבל אני לא התפתחתי, לא למדתי את כל הלקחים החברתיים שילד בן 14 צריך ללמוד - דבר שרודף אותי עד היום. בכיתה י', כשראיתי שאני כבר בתיכון וכלום לא השתנה, קלטתי שאני יכולה לעזוב את הכיתה. כבר באותו שבוע נכנסתי למערבולת של כל השינויים שלא עברו עלי בשנים של הקפאון, רק מעצם היציאה מצילם של המחוננים. תוך 4 חודשים לכאורה השלמתי את הפערים - בנים, מסיבות, בגדים, חברים. אבל הכל לכאורה. כל שנות התיכון הייתי בודדה ואומללה, חיה בתחושה תמידית של החמצה. כיתת המחוננים הייתה המקום היחיד שאי פעם השתייכתי אליו, והיא הקיאה אותי מתוכה. לא הצלחתי להשתייך מאז לשום מקום, כמה שניסיתי. אני עדיין בדרך. סטודנטית לביולוגיה עם לא מעט בעיות בתקשורת - קשרים נשרפים לי מהר מדי. הייתי בצבא, טיילתי המון בעולם לבד (למדתי לעשות הכל לבד, לפעמים זה נורא מרשים אנשים, לך תגיד להם שלא הייתה לי ברירה). לאחרונה אימצתי כלבה, והיא מאוד מקלה על הצורך הזה למצוא שוב את קבוצת המקובלים הזו שתקבל אותי. אני לא מעיזה ללחשוב איך החיים שלי היו נראים אם לא הייתי הולכת לכיתה הזו. אם הייתי גדלה בלי הסטיגמות, בלי הלחץ, בלי הילדים האלה, שבכלל אין להם מושג כמה הם הרסו לי. מעניין אותי מה הורים לילדים מחוננים חושבים כשהם שומעים סיפור כזה. מעניין מה כאלה שמתעצבנים שהילדים שלהם לא עברו את הבחינות חושבים.היום אני מתקרבת לצומת דרכים של החלטה על המשך הדרך אחרי תואר ראשון, ונורא קשה אחרי שכל החיים אומרים לך "איזה פוטנציאל ענק יש לך", לבוא תכלס ולומר: הנה, זה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי - כי זה אף פעם לא מספיק טוב.
לדעתי הבעיה העיקרית
היא לאו דווקא כיתת המחוננים. שיכולה אולי להתאים לילד אחד ולילד אחר ממש ממש לא. אלא ההשארות במקום כל כך לא מתאים במשך כל כך הרבה זמן... חמש שנים לסבול??? כולנו עושים טעויות. רק מי שלא חי לא עושה טעות... זה חלק מהחיים. והאמת מטעויות יכולים ללמוד המון. הדמעות בעיניים של השנה הראשונה היו צריכות להוות את הפעמון שאומר שזה לא המקום הנכון... חבל. ועצוב.
אבל במקומך לא הייתי ממשיכה את מסלול החיים שלי בהרגשה ש"זהו נדפקתי" עשיתי בגיל תשע טעות ואין מה לעשות. אם את מרגישה בקשיים רגשיים/חברתיים/תקשורתיים שמונעים ממך להיות שלמה עם עצמך ולממש את עצמך (כפי שאת רוצה ולא כפי שאחרים רוצים!) כדאי אולי לחפש עזרה. טיפול פסיכולוגי זה לא מילה גסה...
 

shirael

New member
חח.. הכחשה היא כוח לא מבוטל...

לדעתי הבעיה העיקרית
היא לאו דווקא כיתת המחוננים. שיכולה אולי להתאים לילד אחד ולילד אחר ממש ממש לא. אלא ההשארות במקום כל כך לא מתאים במשך כל כך הרבה זמן... חמש שנים לסבול??? כולנו עושים טעויות. רק מי שלא חי לא עושה טעות... זה חלק מהחיים. והאמת מטעויות יכולים ללמוד המון. הדמעות בעיניים של השנה הראשונה היו צריכות להוות את הפעמון שאומר שזה לא המקום הנכון... חבל. ועצוב.
אבל במקומך לא הייתי ממשיכה את מסלול החיים שלי בהרגשה ש"זהו נדפקתי" עשיתי בגיל תשע טעות ואין מה לעשות. אם את מרגישה בקשיים רגשיים/חברתיים/תקשורתיים שמונעים ממך להיות שלמה עם עצמך ולממש את עצמך (כפי שאת רוצה ולא כפי שאחרים רוצים!) כדאי אולי לחפש עזרה. טיפול פסיכולוגי זה לא מילה גסה...
חח.. הכחשה היא כוח לא מבוטל...
שש וחצי שנים של הכחשה ליתר דיוק - הרי בשניה שנפל האסימון בכיתה י', שאני בעצם יכולה לקום וללכת ולא יקרה כלום (כבר הגעתי לתיכון שרציתי), עשיתי הכל לבד, דיברתי עם מי שצריך, תוך שבוע כבד למדתי בכיתה אחרת. במשך כל הזמן הזה להורים שלי שיקרתי - אמרתי שהכל בסדר, אבל רק בדיעבד קלטתי ששיקרתי לעצמי. וחטיבת ביניים כל המחוננים סבלו, כי החליטו לעשות אינטגרציה ושמו את הכיתה שלנו בשכבה של ערסים... ממש לנפנף להם בעיניים "הנה, תכירו, הם טובים יותר מכם"... מה שכתבתי אתמול זה דומגה מעולה למה שקורה כשלומדים ביולוגיה מולקולרית עד 1 בלילה - מתחילים לשקוע בעבר, והפיתוי גדול מדי... נכון שחייתי שם זמן די ארוך מאז, אבל אני חושבת שזה כבר לא כל כך נכון. הלכתי לסדנת "מהות", וגם טיילתי באסיה זמן ארוך. בסוף באמת הגעתי למצב בו אני מסוגלת לוותר על העבר ולהפסיק להיות קורבן. מוזר לי הבוקר לקורא מה שכתבתי, כי כל כך הרבה זמן לא חפרתי בזה (וטוב שכך...). המשפט האחרון שלי לעומת זאת, זה נכון ביותר לגבי כרגע. נורא מוזר שאחרי שכל החיים כולם כל כך מתפעלים מכמה פוטנציאל יש לי, וכל הדברים שאני יודעת לעשות, הנה הגיע הרגע לשורה התחתונה - בתכל'ס, לאן כל זה יילך? הרי אני יכולה להגיע לדוקטורט, אבל אולי אני בעצם רוצה להיות סתם מורת דרך? אני יכולה גם את שניהם. האם קריירה לא אקדמית מצדיקה את "הפוטנציאל שלי"? הוא לא "יתבזבז"?
 

אגוזים1

New member
../images/Emo45.gif

חח.. הכחשה היא כוח לא מבוטל...
שש וחצי שנים של הכחשה ליתר דיוק - הרי בשניה שנפל האסימון בכיתה י', שאני בעצם יכולה לקום וללכת ולא יקרה כלום (כבר הגעתי לתיכון שרציתי), עשיתי הכל לבד, דיברתי עם מי שצריך, תוך שבוע כבד למדתי בכיתה אחרת. במשך כל הזמן הזה להורים שלי שיקרתי - אמרתי שהכל בסדר, אבל רק בדיעבד קלטתי ששיקרתי לעצמי. וחטיבת ביניים כל המחוננים סבלו, כי החליטו לעשות אינטגרציה ושמו את הכיתה שלנו בשכבה של ערסים... ממש לנפנף להם בעיניים "הנה, תכירו, הם טובים יותר מכם"... מה שכתבתי אתמול זה דומגה מעולה למה שקורה כשלומדים ביולוגיה מולקולרית עד 1 בלילה - מתחילים לשקוע בעבר, והפיתוי גדול מדי... נכון שחייתי שם זמן די ארוך מאז, אבל אני חושבת שזה כבר לא כל כך נכון. הלכתי לסדנת "מהות", וגם טיילתי באסיה זמן ארוך. בסוף באמת הגעתי למצב בו אני מסוגלת לוותר על העבר ולהפסיק להיות קורבן. מוזר לי הבוקר לקורא מה שכתבתי, כי כל כך הרבה זמן לא חפרתי בזה (וטוב שכך...). המשפט האחרון שלי לעומת זאת, זה נכון ביותר לגבי כרגע. נורא מוזר שאחרי שכל החיים כולם כל כך מתפעלים מכמה פוטנציאל יש לי, וכל הדברים שאני יודעת לעשות, הנה הגיע הרגע לשורה התחתונה - בתכל'ס, לאן כל זה יילך? הרי אני יכולה להגיע לדוקטורט, אבל אולי אני בעצם רוצה להיות סתם מורת דרך? אני יכולה גם את שניהם. האם קריירה לא אקדמית מצדיקה את "הפוטנציאל שלי"? הוא לא "יתבזבז"?

טוב לשמוע שגם את בעצם כבר לא מרגישה כך... אין ספק שבבוקר הדברים תמיד נראים אחרת
לגבי המשפט האחרון... השאלה היא האם את תרגישי "מבוזבזת"? מה את רוצה? מה לדעתך מתאים לך? תראי, לפעמים אנחנו בורחים מדברים שאנחנו פוחדים מהם. זה יכול להיות הפחד "להתבזבז" או ההיפך, הפחד מהאתגר או מהכישלון... לכן צריך להקשיב טוב טוב לקולות הפנימיים ולא לפעול מתוך הפחד אלא מתוך הרצון... אגב, השאלה הזאת - "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?" זו שאלה שכל אחד שואל את עצמו. מחונן או לא. ולא, זו לא שאלה קלה
... אני גם לא בטוחה שיש עליה תשובה אחת. ובטח לא תשובה קבועה... את כרגע בונה לעצמך מסגרת מסויימת שיכולה אולי לשמש כקרש קפיצה גם למסגרות אחרות. הכל תלוי בך. אם תקשיבי לעצמך ותאמיני בעצמך אני בטוחה שתבחרי במה שמתאים לך...
 
כל אחד צריך לעשות את מה שטוב לו

חח.. הכחשה היא כוח לא מבוטל...
שש וחצי שנים של הכחשה ליתר דיוק - הרי בשניה שנפל האסימון בכיתה י', שאני בעצם יכולה לקום וללכת ולא יקרה כלום (כבר הגעתי לתיכון שרציתי), עשיתי הכל לבד, דיברתי עם מי שצריך, תוך שבוע כבד למדתי בכיתה אחרת. במשך כל הזמן הזה להורים שלי שיקרתי - אמרתי שהכל בסדר, אבל רק בדיעבד קלטתי ששיקרתי לעצמי. וחטיבת ביניים כל המחוננים סבלו, כי החליטו לעשות אינטגרציה ושמו את הכיתה שלנו בשכבה של ערסים... ממש לנפנף להם בעיניים "הנה, תכירו, הם טובים יותר מכם"... מה שכתבתי אתמול זה דומגה מעולה למה שקורה כשלומדים ביולוגיה מולקולרית עד 1 בלילה - מתחילים לשקוע בעבר, והפיתוי גדול מדי... נכון שחייתי שם זמן די ארוך מאז, אבל אני חושבת שזה כבר לא כל כך נכון. הלכתי לסדנת "מהות", וגם טיילתי באסיה זמן ארוך. בסוף באמת הגעתי למצב בו אני מסוגלת לוותר על העבר ולהפסיק להיות קורבן. מוזר לי הבוקר לקורא מה שכתבתי, כי כל כך הרבה זמן לא חפרתי בזה (וטוב שכך...). המשפט האחרון שלי לעומת זאת, זה נכון ביותר לגבי כרגע. נורא מוזר שאחרי שכל החיים כולם כל כך מתפעלים מכמה פוטנציאל יש לי, וכל הדברים שאני יודעת לעשות, הנה הגיע הרגע לשורה התחתונה - בתכל'ס, לאן כל זה יילך? הרי אני יכולה להגיע לדוקטורט, אבל אולי אני בעצם רוצה להיות סתם מורת דרך? אני יכולה גם את שניהם. האם קריירה לא אקדמית מצדיקה את "הפוטנציאל שלי"? הוא לא "יתבזבז"?
כל אחד צריך לעשות את מה שטוב לו
אם לא תהיי מדענית, אז במובן מסויים הפוטנציאל כן יתבזבז. זו לפחות דעתי. מצד שני - למי אכפת ? את צריכה לעשות את מה שטוב לך. ההורים שלי למשל בטוחים שאני בזבזתי את ה"פוטנציאל" להיות מוסיקאית דגולה. כל כך מוכשרת, מחוננת במוסיקה ! שמיעה אבסולוטית ! ולאן כל זה הלך ??? לא אכפת לי מזה בכלל. אם כבר אני מצטערת על משהו, אז זה על כל אותם השנים שהשקעתי במוסיקה את כל הזמן הפנוי שלי ואת כל המרץ שלי, במקום להשקיע אותם בדברים אחרים, עד שפתאום היה לי השכל להגיד "די".
 
בן אדם מוכשר ואינטליגנטי

חח.. הכחשה היא כוח לא מבוטל...
שש וחצי שנים של הכחשה ליתר דיוק - הרי בשניה שנפל האסימון בכיתה י', שאני בעצם יכולה לקום וללכת ולא יקרה כלום (כבר הגעתי לתיכון שרציתי), עשיתי הכל לבד, דיברתי עם מי שצריך, תוך שבוע כבד למדתי בכיתה אחרת. במשך כל הזמן הזה להורים שלי שיקרתי - אמרתי שהכל בסדר, אבל רק בדיעבד קלטתי ששיקרתי לעצמי. וחטיבת ביניים כל המחוננים סבלו, כי החליטו לעשות אינטגרציה ושמו את הכיתה שלנו בשכבה של ערסים... ממש לנפנף להם בעיניים "הנה, תכירו, הם טובים יותר מכם"... מה שכתבתי אתמול זה דומגה מעולה למה שקורה כשלומדים ביולוגיה מולקולרית עד 1 בלילה - מתחילים לשקוע בעבר, והפיתוי גדול מדי... נכון שחייתי שם זמן די ארוך מאז, אבל אני חושבת שזה כבר לא כל כך נכון. הלכתי לסדנת "מהות", וגם טיילתי באסיה זמן ארוך. בסוף באמת הגעתי למצב בו אני מסוגלת לוותר על העבר ולהפסיק להיות קורבן. מוזר לי הבוקר לקורא מה שכתבתי, כי כל כך הרבה זמן לא חפרתי בזה (וטוב שכך...). המשפט האחרון שלי לעומת זאת, זה נכון ביותר לגבי כרגע. נורא מוזר שאחרי שכל החיים כולם כל כך מתפעלים מכמה פוטנציאל יש לי, וכל הדברים שאני יודעת לעשות, הנה הגיע הרגע לשורה התחתונה - בתכל'ס, לאן כל זה יילך? הרי אני יכולה להגיע לדוקטורט, אבל אולי אני בעצם רוצה להיות סתם מורת דרך? אני יכולה גם את שניהם. האם קריירה לא אקדמית מצדיקה את "הפוטנציאל שלי"? הוא לא "יתבזבז"?
בן אדם מוכשר ואינטליגנטי
יוכל להביא יכולות אלו שלו לידי ביטוי היכן שרק יבחר, גם אם זה לא "הייעוד הקלאסי". זו דעתי. את צריכה להמשיך לתארים מתקדמים אם יש לך עניין וחשק. אם לא - פשוט אין טעם.
 
אהבתי את ההגדרה

חח.. הכחשה היא כוח לא מבוטל...
שש וחצי שנים של הכחשה ליתר דיוק - הרי בשניה שנפל האסימון בכיתה י', שאני בעצם יכולה לקום וללכת ולא יקרה כלום (כבר הגעתי לתיכון שרציתי), עשיתי הכל לבד, דיברתי עם מי שצריך, תוך שבוע כבד למדתי בכיתה אחרת. במשך כל הזמן הזה להורים שלי שיקרתי - אמרתי שהכל בסדר, אבל רק בדיעבד קלטתי ששיקרתי לעצמי. וחטיבת ביניים כל המחוננים סבלו, כי החליטו לעשות אינטגרציה ושמו את הכיתה שלנו בשכבה של ערסים... ממש לנפנף להם בעיניים "הנה, תכירו, הם טובים יותר מכם"... מה שכתבתי אתמול זה דומגה מעולה למה שקורה כשלומדים ביולוגיה מולקולרית עד 1 בלילה - מתחילים לשקוע בעבר, והפיתוי גדול מדי... נכון שחייתי שם זמן די ארוך מאז, אבל אני חושבת שזה כבר לא כל כך נכון. הלכתי לסדנת "מהות", וגם טיילתי באסיה זמן ארוך. בסוף באמת הגעתי למצב בו אני מסוגלת לוותר על העבר ולהפסיק להיות קורבן. מוזר לי הבוקר לקורא מה שכתבתי, כי כל כך הרבה זמן לא חפרתי בזה (וטוב שכך...). המשפט האחרון שלי לעומת זאת, זה נכון ביותר לגבי כרגע. נורא מוזר שאחרי שכל החיים כולם כל כך מתפעלים מכמה פוטנציאל יש לי, וכל הדברים שאני יודעת לעשות, הנה הגיע הרגע לשורה התחתונה - בתכל'ס, לאן כל זה יילך? הרי אני יכולה להגיע לדוקטורט, אבל אולי אני בעצם רוצה להיות סתם מורת דרך? אני יכולה גם את שניהם. האם קריירה לא אקדמית מצדיקה את "הפוטנציאל שלי"? הוא לא "יתבזבז"?
אהבתי את ההגדרה
על הפוטנציאל שיתבזבז לימודים אקדמיים לא בהכרח מחייבים קריירה אקדמית ובהמשך קריירה שנחשבת רצינית ו"ממצה את הפוטנציאל" יכולה להפוך לעול בשלב מסוים שבו זה כבר לא מתאים לך ואז את יכולה לשנות כיוון לגמרי. אני אובחנתי כמחוננת , אבל ללא תמיכה של סביבה לימודית מתאימה, את "מיצוי הפוטנציאל" התחלתי עם לימודי עתודה, עברתי לקריירת הייטק אבל באיזשהו שלב זה לא הסתדר עם גידול הילדים, היום אני אמא בבית מרוצה מאוד ולא מרגישה מבוזבזת בכלל. להפך אני מאושרת לתת לילדי המחוננים את האפשרויות שלא עמדו בפני לפני 20 שנה.
 

ציפי ג

New member
אני לא למדתי בכיתה למחוננים

זכרונות...
הגעתי לפה במקרה לגמרי... בכלל מפורום כלבים - לא עמדתי בכותרת הזאת: הורים למחוננים. פשוט כי המילה הזו מעלה אצלי כל כך הרבה כאב והחמצה, מעניין אותי לשמוע מה דעתכם על סיפור כמו שלי: אני בת 24, עברתי את שני המבחנים בגיל 9 כנראה בציון גבוה מאוד. ההורים שלי ידעו מאז ומעולם מה יש להם בבית, ולאבא שלי היה מאוד חשוב שאני אגדל להיות בנאדם - תמיד טפטף לי שגם אם אנשים פחות מוצלחים ממני זה לא אומר שהם טובים פחות, לכל אחד יש ערך, חשוב יותר לנסות ולאו דווקא להצליח - הוא גם ממש לא רצה לראות אותי בכיתת מחוננים. האמת היא שדי קשה לי להבין למה הורים דוחפים את הילדים שלהם כל כך חזק בשביל התואר הזה... עוד לא ראיתי שום דבר טוב צומח ממנו. בקיצור האגו שלי, גם בגיל 9, היה מנופח, הייתי בבי"ס ספר חדש באותה שנה והיחידה מבין 40 תלמידים שעברה את הבחינות, ודרשתי לעבור לכיתת מחוננים. היום הפתוח הפנט אותי, וההורים לא עמדו בלחץ - אני אומרת לפעמים שזו הייתה הטעות הכי גדולה שהם עשו כל החיים שלי. הם לא היו צריכים לספר לי שעברתי את שלב ב'... בכיתה ד' של המחוננים היו 20 ילד, רק 6 מתוכם בנות. בשנתיים הראשונות היו מרביצים לי, עושים תחרויות מי ימשוך לי בקוקו מספיק חזק עד שאני אודה שכואב לי, ואני כל כך רציתי להשתייך, שהייתי משתפת פעולה עד שהיו לי דמעות מהכאב, כי גם זה תשומת לב. בכיתה ו' עזבו אותי בשקט. חיי נסובו סביב קבוצת המקובלים שדחתה אותי - ומדובר פה במקובלים מחוננים - חכמים, יפים, מצחיקים ואהובים על כולם. סרבתי להצטרף לקבוצת הדחויים של הכיתה - ושוב, מחוננים דחויים, עילגים, משונים, מגושמים, הראש יותר מדי במספרים ופחות מדי באנשים. אז נשארתי לבד. נשארתי לבד לאורך כל חטיבת הביניים. התמכרתי לספרי פנטזיה ודמיונות, ולשוקולד. הייתי קוראת ספרים בהפסקה בציפיה שתגמר כבר. כולם התפתחו וגדלו סביבי, אבל אני לא התפתחתי, לא למדתי את כל הלקחים החברתיים שילד בן 14 צריך ללמוד - דבר שרודף אותי עד היום. בכיתה י', כשראיתי שאני כבר בתיכון וכלום לא השתנה, קלטתי שאני יכולה לעזוב את הכיתה. כבר באותו שבוע נכנסתי למערבולת של כל השינויים שלא עברו עלי בשנים של הקפאון, רק מעצם היציאה מצילם של המחוננים. תוך 4 חודשים לכאורה השלמתי את הפערים - בנים, מסיבות, בגדים, חברים. אבל הכל לכאורה. כל שנות התיכון הייתי בודדה ואומללה, חיה בתחושה תמידית של החמצה. כיתת המחוננים הייתה המקום היחיד שאי פעם השתייכתי אליו, והיא הקיאה אותי מתוכה. לא הצלחתי להשתייך מאז לשום מקום, כמה שניסיתי. אני עדיין בדרך. סטודנטית לביולוגיה עם לא מעט בעיות בתקשורת - קשרים נשרפים לי מהר מדי. הייתי בצבא, טיילתי המון בעולם לבד (למדתי לעשות הכל לבד, לפעמים זה נורא מרשים אנשים, לך תגיד להם שלא הייתה לי ברירה). לאחרונה אימצתי כלבה, והיא מאוד מקלה על הצורך הזה למצוא שוב את קבוצת המקובלים הזו שתקבל אותי. אני לא מעיזה ללחשוב איך החיים שלי היו נראים אם לא הייתי הולכת לכיתה הזו. אם הייתי גדלה בלי הסטיגמות, בלי הלחץ, בלי הילדים האלה, שבכלל אין להם מושג כמה הם הרסו לי. מעניין אותי מה הורים לילדים מחוננים חושבים כשהם שומעים סיפור כזה. מעניין מה כאלה שמתעצבנים שהילדים שלהם לא עברו את הבחינות חושבים.היום אני מתקרבת לצומת דרכים של החלטה על המשך הדרך אחרי תואר ראשון, ונורא קשה אחרי שכל החיים אומרים לך "איזה פוטנציאל ענק יש לך", לבוא תכלס ולומר: הנה, זה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי - כי זה אף פעם לא מספיק טוב.
אני לא למדתי בכיתה למחוננים
ולמעט ההצקות של בנים, גם אני תמיד הייתי לבד. ואהבתי את הלבד הזה. אני חושבת שהעבר נועד ללמוד ממנו, ולא לטבוע בתוכו. ולכל אדם עבר אינדבידואלי ממנו הוא יכול להפיק לקחים. סיפורך נוגע ללב, והלקח שאני הפקתי ממנו, לא היה שאין לשלוח ילדים לכיתה למחוננים, אלא שבכל מקום בו ילד נמצא, ההורים צריכים לשים לב האם הילד מאושר. ואם הוא לבד ומאושר זה טוב, ואם הילד ביחד ומאושר זה טוב, ואם הילד לבד ופגוע, בין אם הוא בכיתהלמחוננים, ובין אם הוא בכיתה רגילה, זה רע. רע. רע.
 

אגוזים1

New member
אפשר היה לחשוב שתיאמנו גירסאות../images/Emo6.gif

אני לא למדתי בכיתה למחוננים
ולמעט ההצקות של בנים, גם אני תמיד הייתי לבד. ואהבתי את הלבד הזה. אני חושבת שהעבר נועד ללמוד ממנו, ולא לטבוע בתוכו. ולכל אדם עבר אינדבידואלי ממנו הוא יכול להפיק לקחים. סיפורך נוגע ללב, והלקח שאני הפקתי ממנו, לא היה שאין לשלוח ילדים לכיתה למחוננים, אלא שבכל מקום בו ילד נמצא, ההורים צריכים לשים לב האם הילד מאושר. ואם הוא לבד ומאושר זה טוב, ואם הילד ביחד ומאושר זה טוב, ואם הילד לבד ופגוע, בין אם הוא בכיתהלמחוננים, ובין אם הוא בכיתה רגילה, זה רע. רע. רע.
אפשר היה לחשוב שתיאמנו גירסאות
 
מסכימה עם כל מילה שלך .

אני לא למדתי בכיתה למחוננים
ולמעט ההצקות של בנים, גם אני תמיד הייתי לבד. ואהבתי את הלבד הזה. אני חושבת שהעבר נועד ללמוד ממנו, ולא לטבוע בתוכו. ולכל אדם עבר אינדבידואלי ממנו הוא יכול להפיק לקחים. סיפורך נוגע ללב, והלקח שאני הפקתי ממנו, לא היה שאין לשלוח ילדים לכיתה למחוננים, אלא שבכל מקום בו ילד נמצא, ההורים צריכים לשים לב האם הילד מאושר. ואם הוא לבד ומאושר זה טוב, ואם הילד ביחד ומאושר זה טוב, ואם הילד לבד ופגוע, בין אם הוא בכיתהלמחוננים, ובין אם הוא בכיתה רגילה, זה רע. רע. רע.
מסכימה עם כל מילה שלך .
 
../images/Emo45.gif

אני לא למדתי בכיתה למחוננים
ולמעט ההצקות של בנים, גם אני תמיד הייתי לבד. ואהבתי את הלבד הזה. אני חושבת שהעבר נועד ללמוד ממנו, ולא לטבוע בתוכו. ולכל אדם עבר אינדבידואלי ממנו הוא יכול להפיק לקחים. סיפורך נוגע ללב, והלקח שאני הפקתי ממנו, לא היה שאין לשלוח ילדים לכיתה למחוננים, אלא שבכל מקום בו ילד נמצא, ההורים צריכים לשים לב האם הילד מאושר. ואם הוא לבד ומאושר זה טוב, ואם הילד ביחד ומאושר זה טוב, ואם הילד לבד ופגוע, בין אם הוא בכיתהלמחוננים, ובין אם הוא בכיתה רגילה, זה רע. רע. רע.
 

תלמה36

New member
זכרונות עצובים

זכרונות...
הגעתי לפה במקרה לגמרי... בכלל מפורום כלבים - לא עמדתי בכותרת הזאת: הורים למחוננים. פשוט כי המילה הזו מעלה אצלי כל כך הרבה כאב והחמצה, מעניין אותי לשמוע מה דעתכם על סיפור כמו שלי: אני בת 24, עברתי את שני המבחנים בגיל 9 כנראה בציון גבוה מאוד. ההורים שלי ידעו מאז ומעולם מה יש להם בבית, ולאבא שלי היה מאוד חשוב שאני אגדל להיות בנאדם - תמיד טפטף לי שגם אם אנשים פחות מוצלחים ממני זה לא אומר שהם טובים פחות, לכל אחד יש ערך, חשוב יותר לנסות ולאו דווקא להצליח - הוא גם ממש לא רצה לראות אותי בכיתת מחוננים. האמת היא שדי קשה לי להבין למה הורים דוחפים את הילדים שלהם כל כך חזק בשביל התואר הזה... עוד לא ראיתי שום דבר טוב צומח ממנו. בקיצור האגו שלי, גם בגיל 9, היה מנופח, הייתי בבי"ס ספר חדש באותה שנה והיחידה מבין 40 תלמידים שעברה את הבחינות, ודרשתי לעבור לכיתת מחוננים. היום הפתוח הפנט אותי, וההורים לא עמדו בלחץ - אני אומרת לפעמים שזו הייתה הטעות הכי גדולה שהם עשו כל החיים שלי. הם לא היו צריכים לספר לי שעברתי את שלב ב'... בכיתה ד' של המחוננים היו 20 ילד, רק 6 מתוכם בנות. בשנתיים הראשונות היו מרביצים לי, עושים תחרויות מי ימשוך לי בקוקו מספיק חזק עד שאני אודה שכואב לי, ואני כל כך רציתי להשתייך, שהייתי משתפת פעולה עד שהיו לי דמעות מהכאב, כי גם זה תשומת לב. בכיתה ו' עזבו אותי בשקט. חיי נסובו סביב קבוצת המקובלים שדחתה אותי - ומדובר פה במקובלים מחוננים - חכמים, יפים, מצחיקים ואהובים על כולם. סרבתי להצטרף לקבוצת הדחויים של הכיתה - ושוב, מחוננים דחויים, עילגים, משונים, מגושמים, הראש יותר מדי במספרים ופחות מדי באנשים. אז נשארתי לבד. נשארתי לבד לאורך כל חטיבת הביניים. התמכרתי לספרי פנטזיה ודמיונות, ולשוקולד. הייתי קוראת ספרים בהפסקה בציפיה שתגמר כבר. כולם התפתחו וגדלו סביבי, אבל אני לא התפתחתי, לא למדתי את כל הלקחים החברתיים שילד בן 14 צריך ללמוד - דבר שרודף אותי עד היום. בכיתה י', כשראיתי שאני כבר בתיכון וכלום לא השתנה, קלטתי שאני יכולה לעזוב את הכיתה. כבר באותו שבוע נכנסתי למערבולת של כל השינויים שלא עברו עלי בשנים של הקפאון, רק מעצם היציאה מצילם של המחוננים. תוך 4 חודשים לכאורה השלמתי את הפערים - בנים, מסיבות, בגדים, חברים. אבל הכל לכאורה. כל שנות התיכון הייתי בודדה ואומללה, חיה בתחושה תמידית של החמצה. כיתת המחוננים הייתה המקום היחיד שאי פעם השתייכתי אליו, והיא הקיאה אותי מתוכה. לא הצלחתי להשתייך מאז לשום מקום, כמה שניסיתי. אני עדיין בדרך. סטודנטית לביולוגיה עם לא מעט בעיות בתקשורת - קשרים נשרפים לי מהר מדי. הייתי בצבא, טיילתי המון בעולם לבד (למדתי לעשות הכל לבד, לפעמים זה נורא מרשים אנשים, לך תגיד להם שלא הייתה לי ברירה). לאחרונה אימצתי כלבה, והיא מאוד מקלה על הצורך הזה למצוא שוב את קבוצת המקובלים הזו שתקבל אותי. אני לא מעיזה ללחשוב איך החיים שלי היו נראים אם לא הייתי הולכת לכיתה הזו. אם הייתי גדלה בלי הסטיגמות, בלי הלחץ, בלי הילדים האלה, שבכלל אין להם מושג כמה הם הרסו לי. מעניין אותי מה הורים לילדים מחוננים חושבים כשהם שומעים סיפור כזה. מעניין מה כאלה שמתעצבנים שהילדים שלהם לא עברו את הבחינות חושבים.היום אני מתקרבת לצומת דרכים של החלטה על המשך הדרך אחרי תואר ראשון, ונורא קשה אחרי שכל החיים אומרים לך "איזה פוטנציאל ענק יש לך", לבוא תכלס ולומר: הנה, זה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי - כי זה אף פעם לא מספיק טוב.
זכרונות עצובים
ספורים דומים נשמעים הרבה, ללא קשר לכתת מחוננים או לא. ישנם הרבה מקרים שבהם ילד מחונן מרגיש דחוי בכתה רגילה ואז ישנה התהייה שאולי בכתה של מחוננים כמותו היתה הרגשה שונה. קשה לומר מה היה קורה לו... קבוצות של דחויים ומקובלים יש בכל כתה, וכמו שציפי אמרה המסקנה היא תמיד לעקוב אחר הילדים ולדעת לשנות, וגם לדעת לקבל את עצמך ולצמוח מתוך הקשיים.
 

shani74

New member
שלום לך

זכרונות...
הגעתי לפה במקרה לגמרי... בכלל מפורום כלבים - לא עמדתי בכותרת הזאת: הורים למחוננים. פשוט כי המילה הזו מעלה אצלי כל כך הרבה כאב והחמצה, מעניין אותי לשמוע מה דעתכם על סיפור כמו שלי: אני בת 24, עברתי את שני המבחנים בגיל 9 כנראה בציון גבוה מאוד. ההורים שלי ידעו מאז ומעולם מה יש להם בבית, ולאבא שלי היה מאוד חשוב שאני אגדל להיות בנאדם - תמיד טפטף לי שגם אם אנשים פחות מוצלחים ממני זה לא אומר שהם טובים פחות, לכל אחד יש ערך, חשוב יותר לנסות ולאו דווקא להצליח - הוא גם ממש לא רצה לראות אותי בכיתת מחוננים. האמת היא שדי קשה לי להבין למה הורים דוחפים את הילדים שלהם כל כך חזק בשביל התואר הזה... עוד לא ראיתי שום דבר טוב צומח ממנו. בקיצור האגו שלי, גם בגיל 9, היה מנופח, הייתי בבי"ס ספר חדש באותה שנה והיחידה מבין 40 תלמידים שעברה את הבחינות, ודרשתי לעבור לכיתת מחוננים. היום הפתוח הפנט אותי, וההורים לא עמדו בלחץ - אני אומרת לפעמים שזו הייתה הטעות הכי גדולה שהם עשו כל החיים שלי. הם לא היו צריכים לספר לי שעברתי את שלב ב'... בכיתה ד' של המחוננים היו 20 ילד, רק 6 מתוכם בנות. בשנתיים הראשונות היו מרביצים לי, עושים תחרויות מי ימשוך לי בקוקו מספיק חזק עד שאני אודה שכואב לי, ואני כל כך רציתי להשתייך, שהייתי משתפת פעולה עד שהיו לי דמעות מהכאב, כי גם זה תשומת לב. בכיתה ו' עזבו אותי בשקט. חיי נסובו סביב קבוצת המקובלים שדחתה אותי - ומדובר פה במקובלים מחוננים - חכמים, יפים, מצחיקים ואהובים על כולם. סרבתי להצטרף לקבוצת הדחויים של הכיתה - ושוב, מחוננים דחויים, עילגים, משונים, מגושמים, הראש יותר מדי במספרים ופחות מדי באנשים. אז נשארתי לבד. נשארתי לבד לאורך כל חטיבת הביניים. התמכרתי לספרי פנטזיה ודמיונות, ולשוקולד. הייתי קוראת ספרים בהפסקה בציפיה שתגמר כבר. כולם התפתחו וגדלו סביבי, אבל אני לא התפתחתי, לא למדתי את כל הלקחים החברתיים שילד בן 14 צריך ללמוד - דבר שרודף אותי עד היום. בכיתה י', כשראיתי שאני כבר בתיכון וכלום לא השתנה, קלטתי שאני יכולה לעזוב את הכיתה. כבר באותו שבוע נכנסתי למערבולת של כל השינויים שלא עברו עלי בשנים של הקפאון, רק מעצם היציאה מצילם של המחוננים. תוך 4 חודשים לכאורה השלמתי את הפערים - בנים, מסיבות, בגדים, חברים. אבל הכל לכאורה. כל שנות התיכון הייתי בודדה ואומללה, חיה בתחושה תמידית של החמצה. כיתת המחוננים הייתה המקום היחיד שאי פעם השתייכתי אליו, והיא הקיאה אותי מתוכה. לא הצלחתי להשתייך מאז לשום מקום, כמה שניסיתי. אני עדיין בדרך. סטודנטית לביולוגיה עם לא מעט בעיות בתקשורת - קשרים נשרפים לי מהר מדי. הייתי בצבא, טיילתי המון בעולם לבד (למדתי לעשות הכל לבד, לפעמים זה נורא מרשים אנשים, לך תגיד להם שלא הייתה לי ברירה). לאחרונה אימצתי כלבה, והיא מאוד מקלה על הצורך הזה למצוא שוב את קבוצת המקובלים הזו שתקבל אותי. אני לא מעיזה ללחשוב איך החיים שלי היו נראים אם לא הייתי הולכת לכיתה הזו. אם הייתי גדלה בלי הסטיגמות, בלי הלחץ, בלי הילדים האלה, שבכלל אין להם מושג כמה הם הרסו לי. מעניין אותי מה הורים לילדים מחוננים חושבים כשהם שומעים סיפור כזה. מעניין מה כאלה שמתעצבנים שהילדים שלהם לא עברו את הבחינות חושבים.היום אני מתקרבת לצומת דרכים של החלטה על המשך הדרך אחרי תואר ראשון, ונורא קשה אחרי שכל החיים אומרים לך "איזה פוטנציאל ענק יש לך", לבוא תכלס ולומר: הנה, זה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי - כי זה אף פעם לא מספיק טוב.
שלום לך
רק רציתי להגיד לך שגיל 24 הוא גיל מאוד צעיר, ואין סיבה שתשקעי בעבר במקום להיפתח לעתיד. יש לך בעיות חברתיות? אז טפלי בהן - יש קבוצות לטיפול באנשים עם קשיים חברתיים (שיעזרו לך ללמוד את הלקחים החברתיים שלא למדת ולראות במה את שוגה ביחסים שלך עם אנשים), יש חוגים (אמנות, יצירה, שח, וכו') שמעודדים אינטראקציה בין המשתתפים ואולי תמצאי בהם אנשים עם תחומי עניין משותפים. תואר ראשון הוא מקום מאוד גרוע לאנשים עם קשיים חברתיים, כי הוא כמעט לא מעודד שום אינטראקציה בין הסטודנטים - לכן זה בכלל לא מפליא שאת מרגישה כל כך בודדה כרגע. לעומת זאת, כשתתחילי לעבוד במקום מסודר יהיה קל יותר ליצור קשרים ולשמור עליהם (כל עוד את באותו מקום, לפחות), וגם אם תמשיכי לקבוצת מחקר באקדמיה זו סיטואציה דומה. בעיית הפוטנציאל היא בעיה מוכרת של מחוננים - מגיע שלב שבו צריך לבחור כיוון ולהתחיל להפיק תוצרים - וכאן אין ברירה - חייבים להתחייב לכיוון כלשהו ולהיכנס אליו במלוא המרץ - כיוון שאת (ורק את) זאת שצריכה להחליט שהוא "מספיק טוב" (בחיים האמיתיים אין מורה שנותן ציונים - את זאת שנותנת את הציונים לעצמך). אבל תאמיני לי שברגע שמגיעים לתוצר - זה סיפוק מדהים! ואגב, גם ההתחייבות היא לא קשיחה - יש הרבה אנשים שאחרי כמה שנים בתחום מסוים מחליטים לעבור תחום (בכלל, היום זה כמעט הסטנדרד) - ודווקא למחוננים יש יתרון שהם מסוגלים ללמוד גם את התחום החדש די בקלות - אפילו בגיל מתקדם. בקיצור, צאי מהבאסה ותתחילי לשנות את המצב - אף אחד לא יכול לעשות את זה במקומך!
 

1שייכת

New member
המקרה שלך נוגע ללב, אבל הוא לא קשור

זכרונות...
הגעתי לפה במקרה לגמרי... בכלל מפורום כלבים - לא עמדתי בכותרת הזאת: הורים למחוננים. פשוט כי המילה הזו מעלה אצלי כל כך הרבה כאב והחמצה, מעניין אותי לשמוע מה דעתכם על סיפור כמו שלי: אני בת 24, עברתי את שני המבחנים בגיל 9 כנראה בציון גבוה מאוד. ההורים שלי ידעו מאז ומעולם מה יש להם בבית, ולאבא שלי היה מאוד חשוב שאני אגדל להיות בנאדם - תמיד טפטף לי שגם אם אנשים פחות מוצלחים ממני זה לא אומר שהם טובים פחות, לכל אחד יש ערך, חשוב יותר לנסות ולאו דווקא להצליח - הוא גם ממש לא רצה לראות אותי בכיתת מחוננים. האמת היא שדי קשה לי להבין למה הורים דוחפים את הילדים שלהם כל כך חזק בשביל התואר הזה... עוד לא ראיתי שום דבר טוב צומח ממנו. בקיצור האגו שלי, גם בגיל 9, היה מנופח, הייתי בבי"ס ספר חדש באותה שנה והיחידה מבין 40 תלמידים שעברה את הבחינות, ודרשתי לעבור לכיתת מחוננים. היום הפתוח הפנט אותי, וההורים לא עמדו בלחץ - אני אומרת לפעמים שזו הייתה הטעות הכי גדולה שהם עשו כל החיים שלי. הם לא היו צריכים לספר לי שעברתי את שלב ב'... בכיתה ד' של המחוננים היו 20 ילד, רק 6 מתוכם בנות. בשנתיים הראשונות היו מרביצים לי, עושים תחרויות מי ימשוך לי בקוקו מספיק חזק עד שאני אודה שכואב לי, ואני כל כך רציתי להשתייך, שהייתי משתפת פעולה עד שהיו לי דמעות מהכאב, כי גם זה תשומת לב. בכיתה ו' עזבו אותי בשקט. חיי נסובו סביב קבוצת המקובלים שדחתה אותי - ומדובר פה במקובלים מחוננים - חכמים, יפים, מצחיקים ואהובים על כולם. סרבתי להצטרף לקבוצת הדחויים של הכיתה - ושוב, מחוננים דחויים, עילגים, משונים, מגושמים, הראש יותר מדי במספרים ופחות מדי באנשים. אז נשארתי לבד. נשארתי לבד לאורך כל חטיבת הביניים. התמכרתי לספרי פנטזיה ודמיונות, ולשוקולד. הייתי קוראת ספרים בהפסקה בציפיה שתגמר כבר. כולם התפתחו וגדלו סביבי, אבל אני לא התפתחתי, לא למדתי את כל הלקחים החברתיים שילד בן 14 צריך ללמוד - דבר שרודף אותי עד היום. בכיתה י', כשראיתי שאני כבר בתיכון וכלום לא השתנה, קלטתי שאני יכולה לעזוב את הכיתה. כבר באותו שבוע נכנסתי למערבולת של כל השינויים שלא עברו עלי בשנים של הקפאון, רק מעצם היציאה מצילם של המחוננים. תוך 4 חודשים לכאורה השלמתי את הפערים - בנים, מסיבות, בגדים, חברים. אבל הכל לכאורה. כל שנות התיכון הייתי בודדה ואומללה, חיה בתחושה תמידית של החמצה. כיתת המחוננים הייתה המקום היחיד שאי פעם השתייכתי אליו, והיא הקיאה אותי מתוכה. לא הצלחתי להשתייך מאז לשום מקום, כמה שניסיתי. אני עדיין בדרך. סטודנטית לביולוגיה עם לא מעט בעיות בתקשורת - קשרים נשרפים לי מהר מדי. הייתי בצבא, טיילתי המון בעולם לבד (למדתי לעשות הכל לבד, לפעמים זה נורא מרשים אנשים, לך תגיד להם שלא הייתה לי ברירה). לאחרונה אימצתי כלבה, והיא מאוד מקלה על הצורך הזה למצוא שוב את קבוצת המקובלים הזו שתקבל אותי. אני לא מעיזה ללחשוב איך החיים שלי היו נראים אם לא הייתי הולכת לכיתה הזו. אם הייתי גדלה בלי הסטיגמות, בלי הלחץ, בלי הילדים האלה, שבכלל אין להם מושג כמה הם הרסו לי. מעניין אותי מה הורים לילדים מחוננים חושבים כשהם שומעים סיפור כזה. מעניין מה כאלה שמתעצבנים שהילדים שלהם לא עברו את הבחינות חושבים.היום אני מתקרבת לצומת דרכים של החלטה על המשך הדרך אחרי תואר ראשון, ונורא קשה אחרי שכל החיים אומרים לך "איזה פוטנציאל ענק יש לך", לבוא תכלס ולומר: הנה, זה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי - כי זה אף פעם לא מספיק טוב.
המקרה שלך נוגע ללב, אבל הוא לא קשור
להיותך מחוננת, אלא לבעיה אצל הורייך. הם לא היו כתובת עבורך למצוקה שלך. ייתכן גם שהיתה איזושהי בעיה של גבולות - את היית ילדה מאוד חזקה ודעתנית והם "התקפלו" בפנייך, אולי לא רק במקרה של המעבר לבית הספר למחוננים. הסיפור שלך רק מחזק אותי בגישתי, שהמשימה הכי חשובה שלי כאמא היא לדאוג להתפתחות הרגשית והנפשית של בנותי. התפתחות תקינה כזאת מקטינה את הסיכויים לבעיות חברתיות. זה סדר החשיבות. הדאגה להתפתחות השכלית - לתפיסתי - חשובה, אבל קודמים לה התחום הרגשי והנפשי.
 

shani74

New member
לדעתי גם זו גישה לא פרודוקטיבית

המקרה שלך נוגע ללב, אבל הוא לא קשור
להיותך מחוננת, אלא לבעיה אצל הורייך. הם לא היו כתובת עבורך למצוקה שלך. ייתכן גם שהיתה איזושהי בעיה של גבולות - את היית ילדה מאוד חזקה ודעתנית והם "התקפלו" בפנייך, אולי לא רק במקרה של המעבר לבית הספר למחוננים. הסיפור שלך רק מחזק אותי בגישתי, שהמשימה הכי חשובה שלי כאמא היא לדאוג להתפתחות הרגשית והנפשית של בנותי. התפתחות תקינה כזאת מקטינה את הסיכויים לבעיות חברתיות. זה סדר החשיבות. הדאגה להתפתחות השכלית - לתפיסתי - חשובה, אבל קודמים לה התחום הרגשי והנפשי.
לדעתי גם זו גישה לא פרודוקטיבית
מה זה יעזור להחליף את הכעס על כך שהיא הייתה בכיתת מחוננים בהאשמה של ההורים? יכול להיות שההורים היו יכולים לעזור, ויכול להיות שלא. אין ספק שיש אנשים חברותיים יותר ויש אנשים חברותיים פחות, ולא על כל דבר יש להורים שליטה והשפעה - יכול להיות שגם אם הם היו מתערבים היא הייתה עדיין באותו מצב. במקום לחפש אשמים במצב עדיף להתחיל במצב הנתון ולנסות לשפר אותו, ולהתחיל להנות קצת יותר מהחיים.
 

ציפי ג

New member
צודקת

לדעתי גם זו גישה לא פרודוקטיבית
מה זה יעזור להחליף את הכעס על כך שהיא הייתה בכיתת מחוננים בהאשמה של ההורים? יכול להיות שההורים היו יכולים לעזור, ויכול להיות שלא. אין ספק שיש אנשים חברותיים יותר ויש אנשים חברותיים פחות, ולא על כל דבר יש להורים שליטה והשפעה - יכול להיות שגם אם הם היו מתערבים היא הייתה עדיין באותו מצב. במקום לחפש אשמים במצב עדיף להתחיל במצב הנתון ולנסות לשפר אותו, ולהתחיל להנות קצת יותר מהחיים.
צודקת
כהורה הסיפור הזה מלמד אותי דבר מסוים. כבת אני חושבת שאפשר ללמוד מזה, שכשלא טוב, אין צורך להתעקש בשביל דבר לא משמעותי.
 
אני לא מסכימה

המקרה שלך נוגע ללב, אבל הוא לא קשור
להיותך מחוננת, אלא לבעיה אצל הורייך. הם לא היו כתובת עבורך למצוקה שלך. ייתכן גם שהיתה איזושהי בעיה של גבולות - את היית ילדה מאוד חזקה ודעתנית והם "התקפלו" בפנייך, אולי לא רק במקרה של המעבר לבית הספר למחוננים. הסיפור שלך רק מחזק אותי בגישתי, שהמשימה הכי חשובה שלי כאמא היא לדאוג להתפתחות הרגשית והנפשית של בנותי. התפתחות תקינה כזאת מקטינה את הסיכויים לבעיות חברתיות. זה סדר החשיבות. הדאגה להתפתחות השכלית - לתפיסתי - חשובה, אבל קודמים לה התחום הרגשי והנפשי.
אני לא מסכימה
עושה רושם שההורים כן היו קשובים. הילדה בעצם לא הודתה אפילו בפני עצמה שלא טוב לה. וגם זה לא כל כך פשוט. לפעמים לא טוב לך, אבל אתה לא מוותר, אתה מקווה שתוכל לשפר. היא כותבת שהיא כן רצתה להיות מקובלת, כן רצתה להיות חלק מהמסגרת. מי אמר שבכיתה רגילה היא לא היתה מוצאת את עצמה מבודדת, או עם חברים לכאורה, אבל בעצם בודדה ? לא כל ילד (מחונן או לא) שמוצא את עצמו בכתה לא במקום שבו הוא רוצה להיות - ההורים ישר צריכים להסיק מסקנה שזה רע, רע, רע - ולהעביר לכתה אחרת. יש ילדים שבשיטה הזו כל הכתות במדינת ישראל לא יספיקו להם.
 
מצב
הנושא נעול.
למעלה