זכרונות...
זכרונות...
הגעתי לפה במקרה לגמרי... בכלל מפורום כלבים - לא עמדתי בכותרת הזאת: הורים למחוננים. פשוט כי המילה הזו מעלה אצלי כל כך הרבה כאב והחמצה, מעניין אותי לשמוע מה דעתכם על סיפור כמו שלי: אני בת 24, עברתי את שני המבחנים בגיל 9 כנראה בציון גבוה מאוד. ההורים שלי ידעו מאז ומעולם מה יש להם בבית, ולאבא שלי היה מאוד חשוב שאני אגדל להיות בנאדם - תמיד טפטף לי שגם אם אנשים פחות מוצלחים ממני זה לא אומר שהם טובים פחות, לכל אחד יש ערך, חשוב יותר לנסות ולאו דווקא להצליח - הוא גם ממש לא רצה לראות אותי בכיתת מחוננים. האמת היא שדי קשה לי להבין למה הורים דוחפים את הילדים שלהם כל כך חזק בשביל התואר הזה... עוד לא ראיתי שום דבר טוב צומח ממנו. בקיצור האגו שלי, גם בגיל 9, היה מנופח, הייתי בבי"ס ספר חדש באותה שנה והיחידה מבין 40 תלמידים שעברה את הבחינות, ודרשתי לעבור לכיתת מחוננים. היום הפתוח הפנט אותי, וההורים לא עמדו בלחץ - אני אומרת לפעמים שזו הייתה הטעות הכי גדולה שהם עשו כל החיים שלי. הם לא היו צריכים לספר לי שעברתי את שלב ב'... בכיתה ד' של המחוננים היו 20 ילד, רק 6 מתוכם בנות. בשנתיים הראשונות היו מרביצים לי, עושים תחרויות מי ימשוך לי בקוקו מספיק חזק עד שאני אודה שכואב לי, ואני כל כך רציתי להשתייך, שהייתי משתפת פעולה עד שהיו לי דמעות מהכאב, כי גם זה תשומת לב. בכיתה ו' עזבו אותי בשקט. חיי נסובו סביב קבוצת המקובלים שדחתה אותי - ומדובר פה במקובלים מחוננים - חכמים, יפים, מצחיקים ואהובים על כולם. סרבתי להצטרף לקבוצת הדחויים של הכיתה - ושוב, מחוננים דחויים, עילגים, משונים, מגושמים, הראש יותר מדי במספרים ופחות מדי באנשים. אז נשארתי לבד. נשארתי לבד לאורך כל חטיבת הביניים. התמכרתי לספרי פנטזיה ודמיונות, ולשוקולד. הייתי קוראת ספרים בהפסקה בציפיה שתגמר כבר. כולם התפתחו וגדלו סביבי, אבל אני לא התפתחתי, לא למדתי את כל הלקחים החברתיים שילד בן 14 צריך ללמוד - דבר שרודף אותי עד היום. בכיתה י', כשראיתי שאני כבר בתיכון וכלום לא השתנה, קלטתי שאני יכולה לעזוב את הכיתה. כבר באותו שבוע נכנסתי למערבולת של כל השינויים שלא עברו עלי בשנים של הקפאון, רק מעצם היציאה מצילם של המחוננים. תוך 4 חודשים לכאורה השלמתי את הפערים - בנים, מסיבות, בגדים, חברים. אבל הכל לכאורה. כל שנות התיכון הייתי בודדה ואומללה, חיה בתחושה תמידית של החמצה. כיתת המחוננים הייתה המקום היחיד שאי פעם השתייכתי אליו, והיא הקיאה אותי מתוכה. לא הצלחתי להשתייך מאז לשום מקום, כמה שניסיתי. אני עדיין בדרך. סטודנטית לביולוגיה עם לא מעט בעיות בתקשורת - קשרים נשרפים לי מהר מדי. הייתי בצבא, טיילתי המון בעולם לבד (למדתי לעשות הכל לבד, לפעמים זה נורא מרשים אנשים, לך תגיד להם שלא הייתה לי ברירה). לאחרונה אימצתי כלבה, והיא מאוד מקלה על הצורך הזה למצוא שוב את קבוצת המקובלים הזו שתקבל אותי. אני לא מעיזה ללחשוב איך החיים שלי היו נראים אם לא הייתי הולכת לכיתה הזו. אם הייתי גדלה בלי הסטיגמות, בלי הלחץ, בלי הילדים האלה, שבכלל אין להם מושג כמה הם הרסו לי. מעניין אותי מה הורים לילדים מחוננים חושבים כשהם שומעים סיפור כזה. מעניין מה כאלה שמתעצבנים שהילדים שלהם לא עברו את הבחינות חושבים.היום אני מתקרבת לצומת דרכים של החלטה על המשך הדרך אחרי תואר ראשון, ונורא קשה אחרי שכל החיים אומרים לך "איזה פוטנציאל ענק יש לך", לבוא תכלס ולומר: הנה, זה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי - כי זה אף פעם לא מספיק טוב.
זכרונות...
הגעתי לפה במקרה לגמרי... בכלל מפורום כלבים - לא עמדתי בכותרת הזאת: הורים למחוננים. פשוט כי המילה הזו מעלה אצלי כל כך הרבה כאב והחמצה, מעניין אותי לשמוע מה דעתכם על סיפור כמו שלי: אני בת 24, עברתי את שני המבחנים בגיל 9 כנראה בציון גבוה מאוד. ההורים שלי ידעו מאז ומעולם מה יש להם בבית, ולאבא שלי היה מאוד חשוב שאני אגדל להיות בנאדם - תמיד טפטף לי שגם אם אנשים פחות מוצלחים ממני זה לא אומר שהם טובים פחות, לכל אחד יש ערך, חשוב יותר לנסות ולאו דווקא להצליח - הוא גם ממש לא רצה לראות אותי בכיתת מחוננים. האמת היא שדי קשה לי להבין למה הורים דוחפים את הילדים שלהם כל כך חזק בשביל התואר הזה... עוד לא ראיתי שום דבר טוב צומח ממנו. בקיצור האגו שלי, גם בגיל 9, היה מנופח, הייתי בבי"ס ספר חדש באותה שנה והיחידה מבין 40 תלמידים שעברה את הבחינות, ודרשתי לעבור לכיתת מחוננים. היום הפתוח הפנט אותי, וההורים לא עמדו בלחץ - אני אומרת לפעמים שזו הייתה הטעות הכי גדולה שהם עשו כל החיים שלי. הם לא היו צריכים לספר לי שעברתי את שלב ב'... בכיתה ד' של המחוננים היו 20 ילד, רק 6 מתוכם בנות. בשנתיים הראשונות היו מרביצים לי, עושים תחרויות מי ימשוך לי בקוקו מספיק חזק עד שאני אודה שכואב לי, ואני כל כך רציתי להשתייך, שהייתי משתפת פעולה עד שהיו לי דמעות מהכאב, כי גם זה תשומת לב. בכיתה ו' עזבו אותי בשקט. חיי נסובו סביב קבוצת המקובלים שדחתה אותי - ומדובר פה במקובלים מחוננים - חכמים, יפים, מצחיקים ואהובים על כולם. סרבתי להצטרף לקבוצת הדחויים של הכיתה - ושוב, מחוננים דחויים, עילגים, משונים, מגושמים, הראש יותר מדי במספרים ופחות מדי באנשים. אז נשארתי לבד. נשארתי לבד לאורך כל חטיבת הביניים. התמכרתי לספרי פנטזיה ודמיונות, ולשוקולד. הייתי קוראת ספרים בהפסקה בציפיה שתגמר כבר. כולם התפתחו וגדלו סביבי, אבל אני לא התפתחתי, לא למדתי את כל הלקחים החברתיים שילד בן 14 צריך ללמוד - דבר שרודף אותי עד היום. בכיתה י', כשראיתי שאני כבר בתיכון וכלום לא השתנה, קלטתי שאני יכולה לעזוב את הכיתה. כבר באותו שבוע נכנסתי למערבולת של כל השינויים שלא עברו עלי בשנים של הקפאון, רק מעצם היציאה מצילם של המחוננים. תוך 4 חודשים לכאורה השלמתי את הפערים - בנים, מסיבות, בגדים, חברים. אבל הכל לכאורה. כל שנות התיכון הייתי בודדה ואומללה, חיה בתחושה תמידית של החמצה. כיתת המחוננים הייתה המקום היחיד שאי פעם השתייכתי אליו, והיא הקיאה אותי מתוכה. לא הצלחתי להשתייך מאז לשום מקום, כמה שניסיתי. אני עדיין בדרך. סטודנטית לביולוגיה עם לא מעט בעיות בתקשורת - קשרים נשרפים לי מהר מדי. הייתי בצבא, טיילתי המון בעולם לבד (למדתי לעשות הכל לבד, לפעמים זה נורא מרשים אנשים, לך תגיד להם שלא הייתה לי ברירה). לאחרונה אימצתי כלבה, והיא מאוד מקלה על הצורך הזה למצוא שוב את קבוצת המקובלים הזו שתקבל אותי. אני לא מעיזה ללחשוב איך החיים שלי היו נראים אם לא הייתי הולכת לכיתה הזו. אם הייתי גדלה בלי הסטיגמות, בלי הלחץ, בלי הילדים האלה, שבכלל אין להם מושג כמה הם הרסו לי. מעניין אותי מה הורים לילדים מחוננים חושבים כשהם שומעים סיפור כזה. מעניין מה כאלה שמתעצבנים שהילדים שלהם לא עברו את הבחינות חושבים.היום אני מתקרבת לצומת דרכים של החלטה על המשך הדרך אחרי תואר ראשון, ונורא קשה אחרי שכל החיים אומרים לך "איזה פוטנציאל ענק יש לך", לבוא תכלס ולומר: הנה, זה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי - כי זה אף פעם לא מספיק טוב.
