דוגמת הזאב.
אפשר להמחיש זאת בעזרת דוגמה דמיונית של זאב בלהקת זאבים, המתעורר משנתו.
 
הוא יודע את עצמו, את זאביותו, את להקתו, את חייו כזאב, שהוא מזהה כזמניים. הוא יודע את עצמו מעבר למצב הזאבי הזה.
 
הוא יכול לראות את הדחפים הזאביים ולהרשות להם לפעול, להיות. הוא חי את התגלותו הזאבית הזמנית. הוא קיים במודע גם במישור עמוק יותר, הרבה מעבר לזאב שהינו.
 
אם נשווה את הווייתו לעץ, הזאב הינו כמו עלה זמני על העץ הזה. הוא מרגיש את עצמו הנצחי יותר ומרגיש את זמניותו של הזאב, של ה"עלה" הזה, העשוי לנשור בכל רגע.
 
האם יש למודעות זו השפעה על הזאב? על רגשותיו? על דחפיו? על התנהגותו? ובכן, בשלב ראשון קרוב לודאי שיש לכך השפעה מעודנת מאד, שצופה חיצוני לאו דווקא יכיר בה. כל מקרה לגופו. קיים פוטנציאל להשפעה עזה, קיצונית, מצד מהותו העמוקה: הזאב יכול לפרוש מהלהקה למשל ולפנות לדרך-חיים אחרת כלשהי, אולם לגמרי יתכן שהזאב יישאר בלהקה וימשיך לתפקד כזאב לכל דבר ועניין. יתכן אפילו שזאת האפשרות הסבירה יותר. כך או אחרת, הוא יכול לבחור. במידה מסויימת.
 
האם הוא יהפוך ל"זאב" טוב יותר במונחים זאביים? אין לדעת, זה תלוי ברצונו, מפני שיש לו עתה רצון. אמנם לא רצון שיכול להתבטא בורסטיליות שאפשרית במקרה שהכלי היה "אדם" (לפסנתר-כנף יש יותר אפשרויות מאשר למפוחית-פה) אולם עדיין יש אפשרויות ביטוי רבות גם באמצעות "זאב". זהו עדיין אורגניזם מורכב מאד.
 
הוא עשוי להפוך להיות זאב טוב יותר במונחים זאביים, כמו גם זאב גרוע יותר במונחים זאביים, כמו גם להישאר אותו זאב בדיוק כפי שהיה קודם. בכל מקרה - הדחפים הזאביים שלו, שהינם חלק בלתי נפרד מגופו ומהווייתו הנוכחית, נשארים ופועלים היטב. הם לא נפגעים. הוא פשוט מודע אותם ויכול להתערב בהם אם רצונו בכך.
 
{*אינני יודע, אגב, עד כמה זה אפשרי בפועל, אולם לא אופתע אם זה קרה מספר פעמים בהיסטוריה של האנושות, אהם, של הזאבוּת.}
אהבתי
