זוגיות עם ADD

[מיציפיצי1]

כן, בעלי כזה

ומה עושים? מעבירים אליו אחריות : אני יוצאת לעבודה מוקדם והוא מכין את הילדים לגן/בי"ס, בפעמים ראשונות הם אחרו, הגיעו בלי אוכל, בלי תלבושת אחידה וכו' אחר כך הוא למד להתארגן יותר ביעילות (הילדים עשו לו בי"ס). אני חוזרת מאוחר בערב, הוא מארגן את הילדים לשינה, בהתחלה זה נמרח שעתיים, עכשיו הוא עושה את זה בחצי שעה. אם הוא משאיר אחריו מטבח מלוכלך אני מסרבת להשתמש במטבח ואין לאף אחד אוכל (הילדים מנדנדים לו שינקה כבר את המטבח כדי שאמא תוכל להיכנס לבשל). אם הוא שוכח את המפתח בסוויץ' של האוטו, אני מעירה אותו בשש בבוקר שילך לחפש מישהו שיתניע לי... בקיצור לכל "פשלה" שלו יש תו מחיר וכל דייסה שהוא מבשל, הוא צריך אחר כך לאכול (כי אני לוקחת את הרגליים ומשאירה אותו לפתור את הבעיה). אני מאוד מבינה אותך ומציעה לך פשוט לתת לו להתמודד, הוא ילמד מהניסיון.

 

[רוחמה5]

תודה על התשובה

הבנות שלנו קטנות. 3 וחצי ושנה וחודשיים. אני לא יכולה לומר לקטנה שאין סימילאק כי אבא לא שטף בקבוקים ובהתאמה גם לגדולה. מעבר לזה שאני לא מאמינה בללמד אותו דרך "להעניש" את הבנות או בכלל לערב אותן במה שקורה בינינו. יש לציין שבכל המריבות הכי גדולות, גם אלו שהיו על סף פרידה, שנינו שמרנו לא לערב את הבנות, לא ללכלך, נהפוכו. מאוד מפרגנים אחד לשני. בן זוגי עצמאי, זה אומר שהוא הולך וחוזר כל יום בשעה אחרת, גם כשניסינו לקבוע פעמיים בשבוע שהוא בא מוקדם זה לא באמת מסתדר. אני בצהריים תמיד כבר בבית כך שיש לי את הזמן לעשות דברים ולארגן. זה לא עניין של זמן מבחינתי, אלא עניין של התייחסות, שיתוף ואחריות. כן החלטתי להעביר אליו אחריות וקבלת החלטות. כנראה שבלי לשים לב נהייתי הורה אחראי. חייבת לציין שגם אם לא אהיה בבית או אלך לישון ואבקש שיעשה משהו, סביר מאוד להניח שאקום בבוקר והדבר לא נעשה.

 

[רקדנית דבקה]

תראי... אני לא הולכת לנתח מה לא בסדר

כי זה לא מה שצריך כרגע כדי לעזור לך בצורה מעשית להתמודד בהתנהלות הכללית, כי זה לא מקרה אחד אלא סוג של התנהגות. אני חושבת שאם ידעת להצביע איפה הוא קצת חלש ממך ואיפה הוא לא בדיוק "תורם" בכדי לנהל יחד את הבית והזוגיות - פשוט תפעלי ביכולת הארגון הזו שלך גם מולו. לא לעמוד כמו מורה וללמד אותו אלא באופן כזה שאת מחלקת את העבודה בצורה כללית - שכולם יעשו על מנת שתוכלי גם את להיות שותפה ועדיין לא להרגיש שהכל עלייך. תתחילי לראות את הדברים כמשימות-משימות, כל משימה בפני עצמה וכולם מקבלים את התפקיד שלהם במשימה. אם הוא לא יודע - את אפילו תכתבי לו בפתק קטן בנקודות קטנות, קצרות ומועטות מה הוא צריך לעשות... (להוריד את הזבל/ להביא את הבד לניקוי/ להתקשר להזמין וכו' וכו'...).. בנוסף לזה, תשלחי לו SMS תזכורת ופעם ביום בשיחה היומית שלכם תזכירי לו לעשות את זה גם. תיצרי סוג של ימים קבועים שכל הבית יידע שעושים בהם דברים - כמו נניח - הילדות אחראיות על קיפול הכביסה. הבעל אחראי על בישול העוף ואת אחראית על הכביסה וספונג'ה.. (סתם דוגמא).. ככה שיווצר מצב שכל אחד יידע בעל פה כבר מה עושים בכל יום ולא תצטרכי לרדוף אחרי כולם כדי שיעזרו לך, ולאף אחד לא יהיו הרבה תירוצים. וכמובן שאפשר בכל דרך יצירתית אחרת שתבחרי איך לארגן את הבית בצורה כזו שיתנהל כך שהסדר יהיה באופן קבוע, שיגרתי ובאחריות כולם ולא רק באחריותך. גם את בנאדם, גם לך מגיע להרגיש את הנוחיות מהבית שלך. אני לא יודעת ולא מכירה את ענין ה- ADD אבל אני חושבת שאם תתנהגי אליו בצורה שתקחי על עצמך את אחריות הארגון - הסדר המעשי יגיע גם ממנו אם הוא כל כך ירצה בזה.

 

[מיציפיצי1]

את סותרת את עצמך

אומרת לה לא להיות המורה ואז ממנה אותה למפקחת הראשית... מההתמודדות שלי עם הבעיה למדתי שהדרך הטובה ביותר היא דווקא לא לקחת אחריות אלא לתת לו אותה והכי טוב - פשוט להעלם מהשטח ולתת לו להתמודד. אני מודה שלפעמים התוצאה היא ילד שהולך לגן בפיג'מה (זה נראה בדיוק כמו טרינינג, לא?) או ילדה שהולכת לישון בלי להתקלח ואחרי שאכלה לארוחת ערב 200 גרם בוטנים (זה מה שהוא מצא), אבל אילו באמת נזקים קטנים.

 

[רוחמה5]

בכל הנוגע לבנות

אני נותנת יד חופשית לחלוטין. אף פעם לא מעבירה ביקורת, להיפך מפרגנת לדרכו וסומכת עליו, גם אם כמו שאמרת, ילכו עם פיג'מה לגן. העניין הוא רמת האינטימיות, הרמה הריגשית, הרגשת הביחד לעומת הריכוז העצמי אליו הוא נכנס מדי פעם שגורמת לי להרגיש בודדה. בנוסף, כאשר מתחילה מריבה אני מרגישה ניכור ואיך שהוא אני תמיד מבחינתו אשמה. אי לקיחת אחריות.

 

[I C E M A N 7]

תגידי יש לך חברות נשואות?

מה הן מספרות על בני הזוג שלהן?

 

[רקדנית דבקה]

מורה זו לא מפקחת הראשית

היא לא צריכה לשבת ולעמוד לו על הראש ולחנך אותו. היא צריכה לקחת על עצמה תפקיד ניהולי, שבין כה וכה היא כבר עושה אותו אבל גם מוסיפה לעצמה עובדת יחידה של עצמה ושל כל הבית, ומה שהיא צריכה לעשות זה לחלק באופן חד פעמי מטלות ותזכורות וזהו. לא צריך לשבת איתו בשיחות נפש כל הלילה ולהסביר לו למה ואיך הוא צריך לעשות את זה, הוא יודע שצריך לעשות את זה אבל מתעלם. אז ברגע שמעבירים לו פתק ומסמסים לו בSMS כתזכורת - זה אומר שזה רשום. אחר כך את החשבון עושים בבית, מבלי שיגיד "אוי שכחתי" או "לא ידעתי" , "לא זכרתי, לא שמעתי"... בדיוק כמו שאני בטוחה שלמדו שעובדים איתו בעבודה. הוא הרי עובד לא?! הוא יודע איך דברים מתנהלים, איך הוא יודע לזכור מטלות, איך להצליח במטלות... ככה שהוא יוכל להתנהל ביתר אחראיות גם בבית אם יפעלו איתו כמו בעבודה. לא צריך להגיע למצב שהוא שולח את הילדים לגן עם פיג'מות, הילדים לא צריכים להכנס לעניינים האלה ולשלם את המחיר של המבוגרים. ילדים אמורים להיות מחוץ לשדה הפעילות של המבוגרים, ביחוד כשמדובר בדין וחשבון בין בני הזוג. זה לא מעניינה של הגננת לחשוב מה קורה בבית ביניהם ואם קיימת סוג של ילדותיות או מהי מידת האחריות של ההורים של הילדים. הגננת רואה את התוצר הסופי. כמו גם אל תשכחי שכשילדים הולכים לגן , יש הערות של ילדים אחרים, אז למה הם צריכים לקבל את הביקורת מהחברים שלהם בכל מיני צורות כי ההורים שלהם עדיין עסוקים באיך לתפעל את הבית?! האחריות היא משותפת וצריכה להיות משותפת של שני ההורים. ולי אישית נשמע שיש שם גם אולי סוג של סדרת חינוך בין שני ההורים - כמו אולי סוג של תרעומת למה היא יוצאת ו"משאירה" אותו (אולי) להפעיל את שאר מטלות הבית. זה לא משנה אם זה מוצדק או לא (כי בסך הכל - היא בן אדם שהולך לעבוד, בהחלט מובן) אבל אולי זה סוג של ביטוי ילדותי שלו לדבר ולהגיד שזה מציק לו.

 

[nowonder]

אוי ואבוי

אז מאחראית בלעדית, את הופכת אותה למנהלת פרוייקט? זו טעות. גם לנאום לו שהוא לא עושה מספיק, זו טעות. אחריות צריך לתת. היא צריכה לסמוך עליו שהוא יעשה את הדברים נכון. כל עוד היא "תשגיח" שום דבר לא ישתנה.

 

[רקדנית דבקה]

אבל אין ביניהם סינכרון בגלל שהוא "שוכח"..

אם הוא רק שוכח , אז פותרים נקודתית את הענין של השיכחה ו...מזכירים לו. כי לי לא נראה שזו שיכחה נטו כמו סוג של שיח אילם מבחינתו דווקא על האחריות הזו. לכן, כן חשוב להיות ברורים , אפילו עד לרמה של כתיבה, בחלוקת התפקידים/המטלות.. כך, שאם באמת הוא מרגיש סוג של בעייתיות עם האחריות הזו (שנניח הוא מרגיש שהיא חלילה לא שותפה לו) - פשוט מבהירים את זה בצורה רשמית. וכך הוא יודע שהוא אחראי רק על XYZ ולא על טווח זמן שבו הוא יכול להתעייף רק מלזכור מה הוא צריך לעשות. היא כבר סמכה עליו שיעשה את הדברים נכון, אבל מסתבר שהיא מוצאת את עצמה בקטע הזה לבד.. הוא בא ואומר שזה בגלל שיש לו סוג של קושי תקשורתי.. אוקיי, צריך לכבד את הטענה הזו ולפעול כדי כן לעזור לו בתופעות שקורות לו בכלל אותה התופעה שהוא טוען.

 

[nowonder]

90% מהעשיה

זה אחריות עליה. כל השאר זה רק ביצוע. אם היא אחראית להזכיר לו, היא נשארת באותו מקום.

 

[מריוס זכריה]

אני הולך עם מיציפיצי

לדעתי זה הכיוון הטוב ביותר. לעשות לעצמך גבולות ברורים, שמחלקים את העולם לשניים: 1. הדברים שממש חשוב לך שיתקתקו, ועליהם תקחי אחריות מלאה 2. כל השאר, ובזה תשאירי לו ללמוד מהטעויות שלו. אל תהיי מורה, אל תהיי מחנכת, אל תהיי מטפלת. תשארי בת זוג. מה שחשוב לזכור הוא שלמעשה כל מי שיש לו ADD/ADHD מסתגל! חלק יותר טוב וחלק פחות. אבל כולם מסתגלים. תהליך ההסתגלות נמשך כל החיים, ומוגבר כל פעם שהסדר הישן מתערער. פעם הוא היה בתיכון, ולטוב ולרע הוא הסתגל אליו. אחר כך הגיע לצבא, וגם שם הסתגל (ולא משנה באיזו דרך; גם שחרור מהצבא הוא סוג של הסתגלות או התמודדות). אחר כך היה רווק, חי לבד, וגם לזה הוא הסתגל. נישואין והורות הם כמובן אתגר עצום לכל אחד, והוא צריך את זמן ההתסגלות שלו. תני לו אותו, ושמרי על עצמך ומשפחתך באמצעות הגבולות שציינתי לעיל. למשל, יכול להיות שהילד באמת ילך עם פיג'מה לגן, כמו שכתבה מיצי. תחליטי אם בשבילך זה בקבוצה 1 או 2. אם ב-1, תשארי בבית להלביש את הילדים - ואל תקטרי על זה! אם זה 2 - הניחי לו. הנמלצה לסיום: קבוצה1 צריכה להיות הכי קצרה שאפשר! --- לגבי הצד האישי: אני חי עם אישה שהיא קצת גבולית בעניין. היא עצמה חשבה שהיא ADD, הלכה לאבחון ואמרו לה שלא. אבל תכל'ס, יש המון סממנים. כמובן שלאורך השנים רבנו המון על זה. למשל, יש לה מנהג לא לענות לשאלות שלי. כשאני שואל "למה את לא עונה לי?", היא עונה אחד מהשניים: או "עניתי לך" (היא ענתה, אבל רק במחשבה, ואפילו לא שמה לב שהפה לא דיבר) או "אני חושבת על זה" (...אז תגידי בעצמך "רגע, אני צריכה לחשוב", שאדע ששמעת אותי...). אז מה שאני אומר הוא שזה נורא מתסכל, בייחוד כשאתה לוקח את זה אישית, או חושב שלא אכפת לה ממך. הרי עם קצת רצון זה היה מסתדר, לא? אז זהו, שלא. צריך ללמוד לחיות עם זה, ולהנות מהחלקים הטובים שיש שם, ותמיד יש. בכל זוגיות יש את המאבקים הרגילים, ונורא קל לשים הכל על ה-ADD. אבל צריך לזכור שלא הכל בגלל זה, ויש גם מאבקים לגיטימיים יותר או פחות בין זוגות, שצריך לטפל בהם ברמה העניינית וברמת התקשורת. וגם בן אדם עם ADD מתקשר (גם אם קצת אחרת...)

 

[רקדנית דבקה]

מריוס, בחיי האישיים גם אני ניסיתי להעמיד

בפני עובדה את הדברים מבלי לדבר הרבה. אתה יודע מה קורה בסוף?- שאולי הדברים נעשו אבל קיבלתי יחס מאוד לא יפה. כי כשיצא לנו לדבר, הוא אמר לי "את לא הבוסית שלי, אנחנו עושים שווה בשווה דברים שכל אחד יבחר ולא מה שתגידי לי לעשות".

 

[מריוס זכריה]

וואי, זה ממש לא מה שאמרתי!

להעמיד את השני בפני עובדות? ממש לא! התכוונתי במקומות שאף אחד לא מרים את הכפפה, שהיא תרים. לא שהיא תקבע לו עובדות בניגוד לרצונו.

 

[נומלה]

היא החליטה

היא החליטה להיות המבוגר האחראי ולהתיחס אליו כמו אמא = הכל בקבוצה 1. כל היתר סיפורים.היא צריכה לשנות את הגישה שלה ולהפסיק לספר לנו סיפורים. אני חושבת שאם נבקש דוגמא לדברים בקבוצה 2 היא לא תמצא. מכאן שהבעיה אצלה לא אצלו.

 

[האחות תרזה]

גם אני, כמו מיצי , לא מאמינה בדיבורים

אלא במעשים: אז נשא הרוח את-ישוע המדברה למען ינסהו השטן ויהי אחרי צומו ארבעים יום וארבעים לילה וירעב ויגש אליו המנסה ויאמר אם בן-האלהים אתה דבר לאבנים האלה ותהיינה ללחם (מתי, פרק ד')

 

[מדען טילים סובייטי]

נו, אז יצא מזה בסוף איזה סנדוויץ'?

השארת אותנו במתח.

 

[האחות תרזה]

זוהי הנקודה, גם ישוע לא האמין בדיבורים...

 

[מדען טילים סובייטי]

פחות דיבורים, יותר מעשים

אחות כלבבי - יש מצב שאת מצטרפת אלי לסשן חילופי זוגות?

 

[האחות תרזה]

אם בלשונות בני אדם ומלאכים אדבר ואין בי אהבה

הריני כנחשת הומה או כמצלתים רועשים. (איגרת שאול הראשונה) אין לי דבר נגד הסובייטים למרות שאם המנזר הזקנה שלנו קצת מסתייגת מדרכם. (רצוי גם לא להרעיש בזמן התפילות) השאלה היא איך תסתדר בת זוגך הסכסית עם בן זוגי העסוק, יו"ר הסובייט העליון. כי אנחנו, הנזירות, כידוע, נחשבות "כלותיו של ישוע"

 

[מדען טילים סובייטי]

את חמודה כשאת מסמיקה