זה נורמאלי?
אז הנה השגתי את השקט ואת הלבד שכל כך יחלתי לו... אני כבר לא צריכה לבשל ולא צריכה לנקות אחרי אף אחד, לא להתרצות, להתנצל, לוותר, להבליג, לטפל, להעלים עין, להתווכח, לשמוע שוב את הביקורת הבלתי פוסקת, לשמוע את חוסר שביעות הרצון הנצחי שלו והמנקרת בו בלי סוף, בו קודם ובאהובים שלו. אז הנה יש לי את הפינה שלי והכל מסודר בדיוק כפי שאני רוצה, עברתי לעיר הגדולה, ליד הים עליו חלמתי. כבר אף אחד לא מזיז ולא מבלבל לי את המוח. והם שם, המשפחה שלי, ואני אוהבת אותם ואני חסרה אותם. והיום אני מבינה שלמצוא בן זוג איכותי כפי שהיה לי לא אמצא. רוב הגברים שפגשתי ורציתי מעדיפים בלונדיניות ורזות להחריד, לא מעניין אותם לא האיכות ולא העניין, רק הצבע והרזון... (ואני ממש לא מכוערת ולא שמנה) ואני לא מוכנה להתפשר, לא מוכנה לעשות מה שלא רציתי לעשות כל חיי, לא מוכנה לצבוע, להשחיז, למרוח ולהסתיר, לא מוכנה להתקפל ולהציג את עצמי כאחרת ממה שאני ואני בהחלט טובה (ויותר). לא מוכנה לעמוד דום לאופנה החולפת, רוצה להיות רק מי שאני בצורה הכי נקיה והכי טבעית, כי די שמחה בחלקי. והוא, זה שכל כך רציתי להתגרש ממנו, שהתעייפתי לראות ולשמוע שלא רצה לתת לי ללכת ונילחם עליי עד כלות כמעט ורק הרחיק אותי עוד יותר ממנו. עברו כמעט ארבע שנים בהן ניסינו גם לשקם ולטפל ועכשיו שוב עומדת באותה נקודה בה אני מגלה שאולי הייתי עקשנית מידי ואנטי מידיי והנה התחלתי שוב להיפתח ולנסות לקבלו במידה כלשהי. הוא השתנה במעט ומה? עכשיו אני יותר בשליטה, אני בטריטוריה הבלעדית שלי, כך שהנקודה ההתחלתית היא אחרת ובשליטה. אני היום חושבת לחזור, השאלה איך??? הוא רוצה ומשתדל מאוד להיות קשוב ופתוח. אנחנו מדברים ומתקרבים, אבל די חוששת שזו תהיה טעות. מה דעתכם?
אז הנה השגתי את השקט ואת הלבד שכל כך יחלתי לו... אני כבר לא צריכה לבשל ולא צריכה לנקות אחרי אף אחד, לא להתרצות, להתנצל, לוותר, להבליג, לטפל, להעלים עין, להתווכח, לשמוע שוב את הביקורת הבלתי פוסקת, לשמוע את חוסר שביעות הרצון הנצחי שלו והמנקרת בו בלי סוף, בו קודם ובאהובים שלו. אז הנה יש לי את הפינה שלי והכל מסודר בדיוק כפי שאני רוצה, עברתי לעיר הגדולה, ליד הים עליו חלמתי. כבר אף אחד לא מזיז ולא מבלבל לי את המוח. והם שם, המשפחה שלי, ואני אוהבת אותם ואני חסרה אותם. והיום אני מבינה שלמצוא בן זוג איכותי כפי שהיה לי לא אמצא. רוב הגברים שפגשתי ורציתי מעדיפים בלונדיניות ורזות להחריד, לא מעניין אותם לא האיכות ולא העניין, רק הצבע והרזון... (ואני ממש לא מכוערת ולא שמנה) ואני לא מוכנה להתפשר, לא מוכנה לעשות מה שלא רציתי לעשות כל חיי, לא מוכנה לצבוע, להשחיז, למרוח ולהסתיר, לא מוכנה להתקפל ולהציג את עצמי כאחרת ממה שאני ואני בהחלט טובה (ויותר). לא מוכנה לעמוד דום לאופנה החולפת, רוצה להיות רק מי שאני בצורה הכי נקיה והכי טבעית, כי די שמחה בחלקי. והוא, זה שכל כך רציתי להתגרש ממנו, שהתעייפתי לראות ולשמוע שלא רצה לתת לי ללכת ונילחם עליי עד כלות כמעט ורק הרחיק אותי עוד יותר ממנו. עברו כמעט ארבע שנים בהן ניסינו גם לשקם ולטפל ועכשיו שוב עומדת באותה נקודה בה אני מגלה שאולי הייתי עקשנית מידי ואנטי מידיי והנה התחלתי שוב להיפתח ולנסות לקבלו במידה כלשהי. הוא השתנה במעט ומה? עכשיו אני יותר בשליטה, אני בטריטוריה הבלעדית שלי, כך שהנקודה ההתחלתית היא אחרת ובשליטה. אני היום חושבת לחזור, השאלה איך??? הוא רוצה ומשתדל מאוד להיות קשוב ופתוח. אנחנו מדברים ומתקרבים, אבל די חוששת שזו תהיה טעות. מה דעתכם?
יש בי הרצון וברור שזה יצריך ממני כוחות בעיקר מול עצמי כדי לקבל אותו, עד עכשיו בעיקר "בניתי" את פרופיל האישיות שלו, מנסה להאמין שמהנקודה בה אני נמצאת עכשיו יהיה לנו קל לנסות לבנות משהו אחר ולא לחזור חלילה למה שהיה, זה לא. החששות כפי שכתבת הם בעיקר לא לפגוע בו ובילדים. בינתיים סוכם שהילדים מחוץ לתמונה. ותודה