זו חוכמה קטנה מאד
להיות אלרגי לכאב של אדם אחר. אני באמת מסכימה עם זה שאין תועלת בהתבוססות ברחמים עצמיים, אין לי ויכוח עם העובדה שכל איש משלם לפי תוצאות מעשיו (בדרך כלל) אבל יש משהו נוסף, שלא בהכרח קשור רק לאורח חיים. נכון, אם אני אוכלת אכילת יתר אני משמינה ומשלמת מחיר על האכילה הזו. מדובר במחיר חברתי, אישי, נפשי, רגשי ועוד. לפעמים כל מה שבנדם צריך זה קצת עידוד ותמיכה. אם אינך יכול לעודד, אל תעודד אבל גם אל תשפוט ואל תקרא לכל מי שאינו מצליח במשהו "אפס" (לשון המאמר שקישרת אליו). לכל אדם מותר לפעמים להיות חלש, לא כל אחד חייב להיות חזק ונחוש כל חייו וזה בסדר, כל עוד הוא לא שוקע לתוך הרחמים העצמיים האלו. בוודאי תגיד שאם נספק תמיכה למישהו זה יגרום לו תלות והוא יישאר במקום הזה של המצוקה ולא יזיז את עצמו משם. ייתכן שכך. אבל אני גם מכירה מקרים אחרים, שמעט עידוד, קצת אוזן קשבת ואפילו מידה מעטה של רחמים עצמיים, עוזרים להרגיש קצת יותר טוב ומהמקום הקצת יותר טוב, אפשר להתקדם קצת יותר בקלות. קל מאד לצאת חוצץ נגד כל גילוי של תמיכה. קל מאד להשאיר את המתקשים בצדי הדרך ולפנות מקום רק למצטיינים. אישית, אני מעדיפה להיות בסביבת אנשים שגם נכשלים לעתים. זה רק עושה אותם אנושיים יותר.