זה הסיפור שלי
כבר לפני כמה שנים הבנתי את זה... ניסיתי בכל כוחי להאבק ולהילחם בשד הזה ולפני כמה חודשים כבר הרמתי ידיים. הוא ניצח, אני הפסדתי. אני הולך להיות לבד כל החיים שלי. מאז שאני זוכר את עצמי אני סובל בעודף משקל. עד התיכון עשו לי את המוות.... אתם יודעים איך זה ילדים...באופן תמוהה ומעוות אין אכזריים מהם. עברתי את סדרת ההשמצות הקבועה והידועה שכל ילד שמן עובר- שירים, הצקות.. כל הרוטינה. הילד היחידי בבריכה שנכנס עם חולצה כי הוא "לא רוצה להישרף" הייתי הבדיחה של הכיתה בשיעורי התעמלות... סבלתי. ואז מצאתי פיתרון, גלגל הצלה. הומור... התחלתי לצחוק על עצמי יחד עם כל המלגלגים. וואללה זה עבד. החברים כבר לא צוחקים עלי, הפכתי להיות זה "ששלם עם עצמו" אמרו לי מליון פעם "זה קל מאוד לצחוק על אחרים אבל לצחוק על עצמך... זאת תכונה נדירה... כל הכבוד". ההומור עזר לי מאוד... אפילו הצלחתי להוריד 20 קילו לפני הצבא.... אבל זה לא הספיק. אף פעם לא הייתה לי חברה... הייתה תקופה שחשבתי שההומור הזה.. הקבלה העצמית כל ה"להיות שלם עם עצמך" יעוזר לי למצוא מישהי שתקבל אותי כמו שאני. טעיתי. אחרי כל כך הרבה דחיות רובן מנומסות וידידותיות אגב (לפעמים נדמה שדווקא משהו עדין פחות היה יכול להיות יותר קל) התחלתי להרים ידיים. כל פעם שראיתי זוג הולך מחובק ברחוב הייתי מקבל צמרמורת.. הרגשתי שאם אני לא אפנה את המבט שלי מהם ישרפו לי העיניים... אני לא מסוגל לראות את עצמי במראה.... אפלו עם תמונות קשה לי. ואז הגיע הפרק הכי מפחיד בחיים שלי.... במהלך השרות הצבאי הסתובבתי ואני עדיין מסתובב בכמה מהמקומות המסוכנים בארץ... אנשים נהרגו סביבי וגם אני הרגתי. ואז זה התחיל.... מן כמיהה סודית כזאת. בהתחלה כמעט לא מורגשת ועם כל יום שעבר היא רק גדלה וצברה לה עוד כוח- הפסקתי לפחד מהמוות.. מהסיבה הפשוטה שממש לא היה איכפת לי..... עשיתי דברים מסוכנים לא כי הייתי אמיץ עשיתי אותם כי הייתי עייף מהנסיונות להישתנות. הייתי עייף מהמאבק היום יומי הזה שלי מול המקרר ומול עצמי כי מה שווים החיים האלה לבד. כבר לא היה איכפת לי אם יש שם זירת מטענים או איזה צלף שמחכה בחלון. יצאתי,עשיתי את העבודה וחזרתי לא בגלל אומץ או שליחות או אהבת המולדת. מתוך אדישות לחיים. נטו. ואז זה היכה בי: לי אולי לא איכפת מלעלות על 120 קילו חומר נפץ, אבל מה עם החיילים שלי? מה אם אלה שהולכים אחרי כי הם חושבים שאני יודע מה אני עושה? להם יש חברות ויש אהבות ויש משמעות מה איתם? התמוטטתי... לא הצלחתי להמשיך לתפקד בתור מפקד.... למזלי זה קרה ממש לקראת סוף הקו ואני, עדיין באותו תפקיד, מנסה להתאושש בעזרה של כמה חבר'ה מהפלוגה . אני עדיין לא מסוגל להסתכל על עצמי. עדיין בוכה בלילות.... עזבו אותי מתיהיה אתה או תיהיה שלם עם עצמך כל הסיפור של הפנימיות משנה וכו'. זה אולי עובד אצל אחרים אבל אצלי זה לא עבד. אני רק רוצה שמישהי תחזיק לי את היד כשיומי יגיע זה הכל.
כבר לפני כמה שנים הבנתי את זה... ניסיתי בכל כוחי להאבק ולהילחם בשד הזה ולפני כמה חודשים כבר הרמתי ידיים. הוא ניצח, אני הפסדתי. אני הולך להיות לבד כל החיים שלי. מאז שאני זוכר את עצמי אני סובל בעודף משקל. עד התיכון עשו לי את המוות.... אתם יודעים איך זה ילדים...באופן תמוהה ומעוות אין אכזריים מהם. עברתי את סדרת ההשמצות הקבועה והידועה שכל ילד שמן עובר- שירים, הצקות.. כל הרוטינה. הילד היחידי בבריכה שנכנס עם חולצה כי הוא "לא רוצה להישרף" הייתי הבדיחה של הכיתה בשיעורי התעמלות... סבלתי. ואז מצאתי פיתרון, גלגל הצלה. הומור... התחלתי לצחוק על עצמי יחד עם כל המלגלגים. וואללה זה עבד. החברים כבר לא צוחקים עלי, הפכתי להיות זה "ששלם עם עצמו" אמרו לי מליון פעם "זה קל מאוד לצחוק על אחרים אבל לצחוק על עצמך... זאת תכונה נדירה... כל הכבוד". ההומור עזר לי מאוד... אפילו הצלחתי להוריד 20 קילו לפני הצבא.... אבל זה לא הספיק. אף פעם לא הייתה לי חברה... הייתה תקופה שחשבתי שההומור הזה.. הקבלה העצמית כל ה"להיות שלם עם עצמך" יעוזר לי למצוא מישהי שתקבל אותי כמו שאני. טעיתי. אחרי כל כך הרבה דחיות רובן מנומסות וידידותיות אגב (לפעמים נדמה שדווקא משהו עדין פחות היה יכול להיות יותר קל) התחלתי להרים ידיים. כל פעם שראיתי זוג הולך מחובק ברחוב הייתי מקבל צמרמורת.. הרגשתי שאם אני לא אפנה את המבט שלי מהם ישרפו לי העיניים... אני לא מסוגל לראות את עצמי במראה.... אפלו עם תמונות קשה לי. ואז הגיע הפרק הכי מפחיד בחיים שלי.... במהלך השרות הצבאי הסתובבתי ואני עדיין מסתובב בכמה מהמקומות המסוכנים בארץ... אנשים נהרגו סביבי וגם אני הרגתי. ואז זה התחיל.... מן כמיהה סודית כזאת. בהתחלה כמעט לא מורגשת ועם כל יום שעבר היא רק גדלה וצברה לה עוד כוח- הפסקתי לפחד מהמוות.. מהסיבה הפשוטה שממש לא היה איכפת לי..... עשיתי דברים מסוכנים לא כי הייתי אמיץ עשיתי אותם כי הייתי עייף מהנסיונות להישתנות. הייתי עייף מהמאבק היום יומי הזה שלי מול המקרר ומול עצמי כי מה שווים החיים האלה לבד. כבר לא היה איכפת לי אם יש שם זירת מטענים או איזה צלף שמחכה בחלון. יצאתי,עשיתי את העבודה וחזרתי לא בגלל אומץ או שליחות או אהבת המולדת. מתוך אדישות לחיים. נטו. ואז זה היכה בי: לי אולי לא איכפת מלעלות על 120 קילו חומר נפץ, אבל מה עם החיילים שלי? מה אם אלה שהולכים אחרי כי הם חושבים שאני יודע מה אני עושה? להם יש חברות ויש אהבות ויש משמעות מה איתם? התמוטטתי... לא הצלחתי להמשיך לתפקד בתור מפקד.... למזלי זה קרה ממש לקראת סוף הקו ואני, עדיין באותו תפקיד, מנסה להתאושש בעזרה של כמה חבר'ה מהפלוגה . אני עדיין לא מסוגל להסתכל על עצמי. עדיין בוכה בלילות.... עזבו אותי מתיהיה אתה או תיהיה שלם עם עצמך כל הסיפור של הפנימיות משנה וכו'. זה אולי עובד אצל אחרים אבל אצלי זה לא עבד. אני רק רוצה שמישהי תחזיק לי את היד כשיומי יגיע זה הכל.
