זה אוף
- פותח הנושא TEENAGER1
- פורסם בתאריך
Miss Naama
New member
../images/Emo48.gif "אפשר ליילל קצת?" חלק א'
|אזהרה|אזהרת יללות מכאן ועד סוף ההודעה, הקריאה באחריותכן -___-"|אזהרה| גרר. ה18 בחודש, היה, נדמה לי, ללא ספק הלילה הכי מחורבן בחיי הקצרים והעליזים [כנראה]. בסדר, זה הולך ככה. אמא אמרה לנעמה שהן הולכות להופעה בתל אביב עם אחינועם ניני, ריטה, רמי קליינשטיין, אביב גפן ונינט [והיה גם קצת דניאל סלומון, אבל הוא רק ניגן
]. [יכול להיות ששכחתי מישהו.] בטח שמעתן על זה, האירוע המטומטם [אתן תבינו;|] של ישראקארד 30 שנה וכל זה. אז הלכנו עם - אתן יודעות מה? אני יללנית מדי מכדי לכתוב הכל בפירוט. ואני גם אנטי-אייקונים עכשיו, אז אין סיכוי שתעקבו. בכל אופן, אני אספר בקצרה ובייללנות יתר: עלינו על הרכבת והכל, הגענו לשם, אחרי הליכה ברגל של רבע שעה בה אמא לא הפסיקה לקטר, וכשעברנו במדשאות כאלה בדרך למקום של ההופעה והכל, קרה הדבר במקום שני, או ראשון, אני לא בטוחה, הכי גרוע בערב המחורבן להפליא הזה. פתאום אני נעצרת ומייללת בכאב, ואמא מסתובבת אלי וגם אמא של מורן [ידיד 'כי טוב 'שלי] ומורן, ויש לי ענף כזה, תקוע בגב של כף הרגל, [הייתי עם כמו סנדלים כאלו] אבל כזה בערך באמה, באצבע האמצעית נו. ואני כזה נושכת את השפה ומוציאה את החרא הזה, ואז אני רואה כמו קו קטן וחום ברגל שלי, ובלוטה, והבנתי מהר מאוד שיש לי חתיכת ענף תקועה עמוק בתוך הרגל:|
. וירד לי דם אדום-שחור מפחיד ומגעיל
;((((( ואמא נהייתה היסטרית ברמות, וכל הדרך למקום ייללתי [ואני לא כזו יללנית {שוש
}, באמת!!! פשוט זה ממש ממש ממש כאב לי, וזה לא עזר לי לומר שיש אנשים שסובלים יותר ממני וחיילים שנקטעו להם איברים בקרב והם המשיכו להלחם, זה רק גרם לי להרגיש יותר מפגרת ותינוקת כי אני עושה מזה עניין. אבל באמת לא התכוונתי. אוף. 
אז צלעתי בייללות חנוקות בדרך למקום של ההופעה, ואמא שלי פולטת כל שנייה "מסכנה שלי" ו"אוי" ועושה פרצוף של סוף העולם |: ואז אני מבקשת ממנה שתפסיק להוציא יללת ניחומים דביקה ומורטת עצבים בכל פעם שאני מייללת. אוף. אז היא שאלה כל הזמן את המאבטחים בדרך איפה יש אמבולנס [Oo], והם לא ידעו. |: [יופי] אז המשכנו ללכת והמאבטחים שליד הכניסה הצביעו לכיוון שני אמבולנסים. [והזכרתי כבר שהיו שם אלפים של אנשים? בכל מקום!! בכל מקום, דוחפים אותך, דורכים עליך, ברכבת, בדרך, אני ומורן [הידיד שלי] כל הדרך לשם צחקנו שזה כמו עלייה לרגל Oo. אלוהים ישמור. אבל למה ציפינו? זו הופעה בחינם למנויי ישראקארד [או ישראכארט, לא איכפת לי] או משהו, ואתם פגשתם פעם ישראלי שפוי שלא ילך להופעה בחינם? -___-" אמא אמרה שכדי שלא ניפרד או משהו אני ומורן נחכה ליד האמבולנס והכל עם הטיפול והיא ואמא של מורן ילכו לתפוס מקומות [AKA=פיסת מטר על מטר של אדמה במרחק של מאה מטר מהבמה, שעוד לא נתפסה על ידי עשרות ישראלים נלהבים. אבל המקומות לא הפריעו לי. ההופעה לא כל כך עניינה אותי. ובבקשה אל תחשבו שאני סנובית או כפויית טובה, פשוט מאז שנפצעתי איבדתי כל חשק לעשות כל דבר אחר מלבד לחזור הביתה |:] התקרבנו לחבר'ה שליד האמבולנס והם כזה איך שאנחנו באים אליהם - "איפה השירותים?" בנימה מיואשת שכזו. מסתבר שעשרות אנשים פנו אליהם בשאלה הזו. אבל יש מאבטחים! תטרידו אותם! אז אמרתי להם שלא, [והם נראו בהלם מוחלט] ואמרתי שיש לי משהו ברגל וכואב לי ויורד לי דם ויופי די היי וכאלה. אז, נכנסתי לאמבולנס והיה בו ריח נורא של חומרי חיטוי ומלא מגרות שקופות ותמוהות מפלסטיק שחשדתי שיש בתוכן פלסטרים בצורות שונות Oo. אתן רואות, זה הקטע הנחמד והמבדר היחיד שהיה לי בערב הזה. [נו טוב, אז גם נהניתי במהלך ההופעה, כשאחינועם ניני וריטה שרו, ורמי קליינשטיין. ואביב גפן. ו- טוב, נינט לא מחליפה שירים ובאמת התעייפתי ממנה כבר מזמן, אז ממנה לא OO] ארבעה חובשים - כולם נכנסים לאמבולנס אחרי. אחד מחזיק את כף הרגל שלי על הברך שלו ומתייעץ עם האחרים [חובשת ועוד שני חובשים] מה לעשות. [אני התחלתי לבכות בלי קול, נורא כאב לי אבל מצד שני זה היה די משעשע שארבעה חובשים דנים ברצינות מה לעשות עם הילדה הקטנה עם הקוץ ברגל כאילו היה זה מרכז האירוע הלילי שלהם. ובחיי, אני חושבת שזה באמת היה ככה, בין עשרות קריאות נואשות של "איפה השירותיייםםם?" באה אליהם ילדה ש*באמת* צריכה מד"א, ולא להשתין, זה כמו ישועה. באמת.] אבל מצד שני זה היה נורא מחמם ונחמד שנראה שהם באמת דואגים לי והכל. אז סיפרתי להם מה קרה ואמרתי להם שאני חוששת שיש בפנים חתיכת ענף. [ואל תחשבו עכשיו שזה היה ענף בקוטר של שמונים סנטימטר או משהו Oo, אבל זה היה עבה יותר מזרד
|בחילה|] אז הם שאלו אותי איפה כואב לי, וזה שהכף רגל שלי הייתה על הרגל שלו שם את האצבע על האמה וזה ולחץ קצת ושאל אם כואב. אני כזה קפצתי ונשכתי את השפה, וגם בכיתי והכל. אוחס. [זה כנראה היה "כן"] והם עשו מסדר מישושים על כף הרגל שלי וניסו להרגיש את הבלוטה שטענתי בתקיפות שקיימת שם Oo, בסוף הם אמרו לי שהכל בסדר ואין בפנים משהו. כנראה הוצאתי את זה או שזה יצא, הם אמרו. ואת יכולה להירגע, חמודה. את יכולה להירגע, נעמה. אמא הייתה מחוץ לאמבולנס, כנראה עבר כמה זמן מאז שנכנסתי אליו, כנראה אמרה לאחד החובשים את השם שלי. הוא עלה בחזרה ואמר שהכל בסדר והכל ו"אל תבכי, חמודה". ואמרתי תודה אבל אני לא חושבת שמישהו שמע, כי זה היה נורא בשקט
. די פקפקתי בטענה שלהם שאין שם כלום ברגל, אבל אמרתי לעצמי שהם מבינים יותר ממני. הוא אמר לי שאם יש נפיחות או משהו אז ללכת לקופת חולים, הוא אמר שהוא אמר את זה גם לאמא. אמרתי בסדר. הם הוציאו יוד, או פולידין, לא יודעת. עשו פשיטה על מגרות הפלסטיק הקטנות שלהם והוציאו פד כזה, ופלסטרים ונייר דביק כזה ולא יודעת מה. וחיטאו לי, נדמה לי עם אלכוהול. כשירדתי מהאמבולנס אמא שאלה איך אני מרגישה [בהיסטריה], אז אמרתי לה שהכל בסדר, ואני מרגישה יותר טוב, למרות שזה לא היה נכון. ואמרתי להם הרבה פעמים תודה. הם היו ממש נחמדים. אז הלכתי על הרגל וכאב לי אבל לא נורא נורא, ומורן אמר לי ש"את לא יודעת כמה אנשים עברו פה ושאלו איפה השירותים בזמן שהיית שם P:". אז ניגבתי את העיניים והלכתי עם אמא ומורן לאיפה שאמא של מורן מצאה מקום או משהו. אנחנו מגיעים ויושבים באיזו פינה נידחת במרחק של מאה מטר מהבמה, אבל יש מסך נחמד אז זה לא היה כזה נורא. וישבנו ליד סבא חמוד מאוד. אבללל |יללה| כככככללללל הזמן אנשים עברו לנו מול הפרצוף ואמא שלי בכלל קיבלה התקפי היסטריה לא נורמאלים. וסבא אמר למישהו שהמכנסיים שלו מסתירות לו
סבא נורא חמוד. רצינו לכבד אותו בתפוצ'יפס וגרעינים אבל הוא חייך ואמר "לא תודה ". וניסיתי לא לבכות, למרות שכבר התחלתי לפחד שאם יש שם חתיכת ענף אז יהיה לי זיהום פנימי או משהו ומלא מחשבות מפגרות כאלה
ואז היה את המופע אחרי *עשר דקות או רבע שעה* של פרסומות של ישראכארד וכמה שהם שמחים לשלושים שנה בלה בלה ושהגענו לכאן בלה בלה ומנכ"לים משעממים דיברו במסכים הגדולים בלה בלה בלה. ואז התחילה ההופעה והיה נורא נחמד ואכלנו והכל חוץ מהתקפי ההיסטריה של האנשים על אנשים אחרים שמסתירים או עומדים להם מול הפרצוף או ש"התחת שלך מסתיר לי!" אמא אמרה "הישראלי המכוער", וסבא אמר בחיוך זקן "הישראלי המצוי, לא להעליב". נגמרה ההופעה, ואנחנו ברוב חוכמתנו נשארנו עד הסוף, ואז מיליוני אנשים קמים והולכים, ואנחנו לא יודעים איפה הרכבת, אבל הולכים! הולכים אחרי העדר, כן? עם הזרם.
|אזהרה|אזהרת יללות מכאן ועד סוף ההודעה, הקריאה באחריותכן -___-"|אזהרה| גרר. ה18 בחודש, היה, נדמה לי, ללא ספק הלילה הכי מחורבן בחיי הקצרים והעליזים [כנראה]. בסדר, זה הולך ככה. אמא אמרה לנעמה שהן הולכות להופעה בתל אביב עם אחינועם ניני, ריטה, רמי קליינשטיין, אביב גפן ונינט [והיה גם קצת דניאל סלומון, אבל הוא רק ניגן
אז צלעתי בייללות חנוקות בדרך למקום של ההופעה, ואמא שלי פולטת כל שנייה "מסכנה שלי" ו"אוי" ועושה פרצוף של סוף העולם |: ואז אני מבקשת ממנה שתפסיק להוציא יללת ניחומים דביקה ומורטת עצבים בכל פעם שאני מייללת. אוף. אז היא שאלה כל הזמן את המאבטחים בדרך איפה יש אמבולנס [Oo], והם לא ידעו. |: [יופי] אז המשכנו ללכת והמאבטחים שליד הכניסה הצביעו לכיוון שני אמבולנסים. [והזכרתי כבר שהיו שם אלפים של אנשים? בכל מקום!! בכל מקום, דוחפים אותך, דורכים עליך, ברכבת, בדרך, אני ומורן [הידיד שלי] כל הדרך לשם צחקנו שזה כמו עלייה לרגל Oo. אלוהים ישמור. אבל למה ציפינו? זו הופעה בחינם למנויי ישראקארד [או ישראכארט, לא איכפת לי] או משהו, ואתם פגשתם פעם ישראלי שפוי שלא ילך להופעה בחינם? -___-" אמא אמרה שכדי שלא ניפרד או משהו אני ומורן נחכה ליד האמבולנס והכל עם הטיפול והיא ואמא של מורן ילכו לתפוס מקומות [AKA=פיסת מטר על מטר של אדמה במרחק של מאה מטר מהבמה, שעוד לא נתפסה על ידי עשרות ישראלים נלהבים. אבל המקומות לא הפריעו לי. ההופעה לא כל כך עניינה אותי. ובבקשה אל תחשבו שאני סנובית או כפויית טובה, פשוט מאז שנפצעתי איבדתי כל חשק לעשות כל דבר אחר מלבד לחזור הביתה |:] התקרבנו לחבר'ה שליד האמבולנס והם כזה איך שאנחנו באים אליהם - "איפה השירותים?" בנימה מיואשת שכזו. מסתבר שעשרות אנשים פנו אליהם בשאלה הזו. אבל יש מאבטחים! תטרידו אותם! אז אמרתי להם שלא, [והם נראו בהלם מוחלט] ואמרתי שיש לי משהו ברגל וכואב לי ויורד לי דם ויופי די היי וכאלה. אז, נכנסתי לאמבולנס והיה בו ריח נורא של חומרי חיטוי ומלא מגרות שקופות ותמוהות מפלסטיק שחשדתי שיש בתוכן פלסטרים בצורות שונות Oo. אתן רואות, זה הקטע הנחמד והמבדר היחיד שהיה לי בערב הזה. [נו טוב, אז גם נהניתי במהלך ההופעה, כשאחינועם ניני וריטה שרו, ורמי קליינשטיין. ואביב גפן. ו- טוב, נינט לא מחליפה שירים ובאמת התעייפתי ממנה כבר מזמן, אז ממנה לא OO] ארבעה חובשים - כולם נכנסים לאמבולנס אחרי. אחד מחזיק את כף הרגל שלי על הברך שלו ומתייעץ עם האחרים [חובשת ועוד שני חובשים] מה לעשות. [אני התחלתי לבכות בלי קול, נורא כאב לי אבל מצד שני זה היה די משעשע שארבעה חובשים דנים ברצינות מה לעשות עם הילדה הקטנה עם הקוץ ברגל כאילו היה זה מרכז האירוע הלילי שלהם. ובחיי, אני חושבת שזה באמת היה ככה, בין עשרות קריאות נואשות של "איפה השירותיייםםם?" באה אליהם ילדה ש*באמת* צריכה מד"א, ולא להשתין, זה כמו ישועה. באמת.] אבל מצד שני זה היה נורא מחמם ונחמד שנראה שהם באמת דואגים לי והכל. אז סיפרתי להם מה קרה ואמרתי להם שאני חוששת שיש בפנים חתיכת ענף. [ואל תחשבו עכשיו שזה היה ענף בקוטר של שמונים סנטימטר או משהו Oo, אבל זה היה עבה יותר מזרד
". וניסיתי לא לבכות, למרות שכבר התחלתי לפחד שאם יש שם חתיכת ענף אז יהיה לי זיהום פנימי או משהו ומלא מחשבות מפגרות כאלה
Miss Naama
New member
../images/Emo48.gif "אפשר ליילל קצת?" חלק ב'
הולכים רבע שעה, עושים סיור מוזר בפארק הירקון ועוברים גשר נחמד ומים ויפה ואגם, ואף אחד לא באמת מבין לאן הוא הולך |: אני ומורן צחקנו על זה שבטח יש איזה שיכור שמוביל את התהלוכה התמוהה הזו. אחרי רבע שעה של הליכה אמא עוצרת ואומרת "מה זה, חשבתי שמישהו מצא קיצור דרך, אבל אין סיכוי שהיינו פה, ובכלל, לאן הם הולכים?!" אז מישהו אמר לה שכולם פה הולכים לרמת גן. והיא קיבלה התקף היסטריה. ובחיי שלא ידעתי שאמא שלי יכולה לרוץ מהר כל כך! בחיי!! אז הלכנו מהר-ריצה כזו איזה עשרים דקות עם עוד כמה אנשים שלא באמת ידעו לאן הם הולכים וכמעט הגיעו לרמת גן יחד איתנו Oo וכולנו צחקנו בכינו כזה, כי זה היה משעשע ונורא עצוב בו זמנית OO. והלכנו עם חייל והמשפחה שלו [נו, ה"עוד כמה אנשים" שהיו צריכים גם לרכבת אבל הלכו אחרי הרמת גנים -__-"] בכמו שביל אספלט כזה ומהצדדים דשא, כשפתאום הממטרות מתרוממות ומשפריצות עלינו, וצחקנו וברחנו XD וגם זה היה נחמד נו, לא יכול להיות *ערב שלם* של זוועות. נכון? OO אז אמא נורא נבהלה שנאחר את הרכבת, כי זו הרכבת הפרברית המאספת האחרונה לצפון [23:45] וכולנו רצנו ובסוף הגענו בזמן לרכבת. אבל על הרציף חיכה לי סיוט מציאותי; מאות אנשים, אני חושבת, אולי עשרות ואני סתם מגזימה, אבל המונים, לא היה מקום לדחוס אצבע! כולם צפופים על הרציף ואני שומעת אנשים מפחדים שיקרה משהו כמו האסון בעיראק כשתבוא הרכבת ושכולם ידחפו |::: וזה היה נורא מפחיד. ואז היא הגיעה, ואף אחד לא יכול היה לנשום, ואמא שלי עוד יותר, כי היא ניצלה כל בריזה קטנה שעברה כדי לספק לה עוד אנרגיה לירייה של סדרת יללות וקיטורים שבלתי תיאמן. ואני נאנחתי ושאלתי אותה מה יהיה כשהיא תהיה זקנה יותר, וגם החלטתי בלבי שהיא לא צריכה לצאת יותר מהבית, כי היא --.. מקטרת הרבה. כן. והיא כל הזמן; "זה האירוע עם ההמונים הראשון והאחרון שאני הולכת אליו, ממש נורא! כזה דבר... זה לא היה שווה את ההנאה של ההופעה, אוי, אוי" Oo" |: ;( ואז הגיעה הרכבת וזה היה הסיוט; אנשים דחפו וצרחו בו זמנית ש"לא לדחוף, שלא יקרה פה אסון!" וגם ברמקול האיש הזה שתמיד מדבר ברמקול של'הרכבת אמר את זה Oo" ואתן רואות, זה היה כל כך כל כך מפחיד. כל כך נורא. עשרות או מאות אנשים נדחפים לדלתות של הרכבת [מה גם שאמרו שאין יותר רכבות לדרום. מסכנים האנשים שהיו צריכים ללכת לשם :/] וזו הייתה הרכבת האחרונה לצפון. וכולם נדחפים וצועקים וגם מחאו כפיים מלא אנשים כשהרכבת הגיעה OO טחח. כל כך כל כך מפחיד. מכירות את הסיוטים האלה, שכולם רצים למקום בטוח, וכולם בורחים לאן שהוא, ורק *את* נשארת בחוץ? לבד? זה אחד הסיוטים הכי מפחידים שיש. וחלמתי כבר כמה כאלה ואלוהים כמה שזה היה נורא.זה היה בדיוק ככה. הזכיר לי קצת פארק היורה מסיבה תמוהה כלשהי. גושי אנשים רעשניים נדבקים לכניסות לרכבת וצורחים, ואין *טיפת* מקום! אלוהים! ומישהו אומר "בואו, שם יש יותר מקום", וכולם מסתכלים לדלת המקבילה במרחק איזה חמישה מטר ומלא רצים לשם, ואז חוזרים לכאן ואנשים נדחפים ואני רואה שבדלת אחרת אין כמעט אנשים- אבל - אבל אנחנו כבר קרובות לדלת הזו, אמא! ואנחנו עוד מעט נכנסות! "נעמה, אל תברחי לי!" ואיזה היסטריה היא חטפה הזקנה שלי, אלוהים ישמור. כמעט התחלתי לבכות. בחיי. ואז נדחקנו לתוך הרכבת, אלוהים ישמור הריצות האלה וכל ההיסטריה היה כאילו זה נמשך שעות. והרכבת התחילה ליסוע וברמקול אמרו ש"בגלל עומס יתר ברכבת, הנוסעים מתבקשים להתפזר בקרונות." ואנשים צחקו, "מה אתה חושב שאנחנו עושים?" אמרה מישהי שישבה על השטיח שבמעבר באחד הקרונות, יחד עם עוד איזה עשרים שישבו שם. איזו זוועה. בקופסאת סרדינים יש הרבה יותר מקום ממה שהלך שם! אוחס. וכולם ייללו והיה מגעיל ונורא. עברו עוד כמה שנים והגענו לתחנה שלנו, וירדנו והלכנו לאוטו ואמרתי לאמא ולמורן ואמא שלו שלא ניסע ישר, ושאמא צריכה להירגע וכולנו ואמא הסכימה. ושתינו מים והדלקנו מזגן וייללנו וצחקנו בפרצוף עצוב ומלגלג כזה על מה שקרה. והרגל שלי כאבה יותר מתמיד, הכאב התפשט לי בכל גב הרגל |: ואז אמא אומרת, "מה גם, עכשיו תראו שיהיה לנו מחסום סגור בדרך!" ואני צרחתי בהיסטריה [היי, תורי!] "מה את אומרת את זה?! לא מספיק צרות היו לנו שתפתחי פה לשטן?!" וכולם צחקו. "מה?, הכל יכול לקרות הערב!" היא אמרה. תאמינו או לא - עמדתי לומר לאמא שלי שהיא מגדת עתידות וזה היה פריקי לחלוטין. הגענו ונתקענו במחסום עם האוטו, וכמעט צרחתי מתסכול, בחיי, במקום זה כולנו צחקנו בתסכול ולא האמנו. אבל אמא התקשרה למספר שהיה כתוב על השלט על המחסום כדי לקרוא לסייר, ובקיצור פתחו לנו ועברנו והכל, והגענו הביתה וקפצתי על רגל אחת את הדרך לבית מהחנייה. והלכתי לישון בלי לצחצח שיניים וכמעט שכחתי לשים את הרסן ובכיתי ואני ואמא הסכמנו נחרצות שנעמה לא הולכת מחר לביצפר. יופי. ממש יופי. ויש [היה] לי היום שיעור מתמטיקה כפול והוא בטח היה הכנה למבחן המזדיין שיש לי מחר. חרא חרא חרא חרא חרא חרא. חרא. ://// אוווווווווווווווווווווווףףףףףףףףףףףףףףףףשקרמ גדמעטוגשךלהחעישג ץלו/3, גגג. וזה היום האחרון להביא אישורים לטיול מחורבן. ומה גם, כשהתעוררתי היום בבוקר לא הייתי מסוגלת לשים את הרגל שלי על הרצפה, ומלאת תסכול אני משתמשת במטאטא בתור קביים [קב?], והכל זין להפליא. כואב לי יותר מתמיד ברגל ואני עצבנית רצח על החובשים הנחמדים שלא הבינו ש*באמת* יש לי חתיכת ענף בתוך הרגל!!!1 |: אמא כבר הלכה לעבודה מזמן, ונעמה לבד בבית, ובכיתי והרגשתי אומללה וגם רציתי להרוג את עצמי כי אני כזו יללנית מפגרת ויש אנשים שסובלים יותר ממני ולא מיללים ככה. אבל אז צרחתי שלא איכפת לי ושהאנשים האלו יכולים לא ליילל כמה שהם רוצים. אבל לי כואב נורא ואני מתוסכלת וחרא לי ואני עצבנית ואני איילל כמה שבא לי! תזדווגו כולכם! כאילו שקראתם את כל הזבל הזה. נו טוב, לפחות הוצאתי הכל. איזה שיט, אלוהים. אני לא מאחלת לאף אחת מכן לילה מזוין כזה. [אם תסלחו לי אני הולכת להטביע את עצמי איפשהו] ובבקשה בבקשה אל תגיבו לי עם איזה חיבוק אם לא קראתן את כל החרא שכתבתי. בחיי.
הולכים רבע שעה, עושים סיור מוזר בפארק הירקון ועוברים גשר נחמד ומים ויפה ואגם, ואף אחד לא באמת מבין לאן הוא הולך |: אני ומורן צחקנו על זה שבטח יש איזה שיכור שמוביל את התהלוכה התמוהה הזו. אחרי רבע שעה של הליכה אמא עוצרת ואומרת "מה זה, חשבתי שמישהו מצא קיצור דרך, אבל אין סיכוי שהיינו פה, ובכלל, לאן הם הולכים?!" אז מישהו אמר לה שכולם פה הולכים לרמת גן. והיא קיבלה התקף היסטריה. ובחיי שלא ידעתי שאמא שלי יכולה לרוץ מהר כל כך! בחיי!! אז הלכנו מהר-ריצה כזו איזה עשרים דקות עם עוד כמה אנשים שלא באמת ידעו לאן הם הולכים וכמעט הגיעו לרמת גן יחד איתנו Oo וכולנו צחקנו בכינו כזה, כי זה היה משעשע ונורא עצוב בו זמנית OO. והלכנו עם חייל והמשפחה שלו [נו, ה"עוד כמה אנשים" שהיו צריכים גם לרכבת אבל הלכו אחרי הרמת גנים -__-"] בכמו שביל אספלט כזה ומהצדדים דשא, כשפתאום הממטרות מתרוממות ומשפריצות עלינו, וצחקנו וברחנו XD וגם זה היה נחמד
נו, לא יכול להיות *ערב שלם* של זוועות. נכון? OO אז אמא נורא נבהלה שנאחר את הרכבת, כי זו הרכבת הפרברית המאספת האחרונה לצפון [23:45] וכולנו רצנו ובסוף הגענו בזמן לרכבת. אבל על הרציף חיכה לי סיוט מציאותי; מאות אנשים, אני חושבת, אולי עשרות ואני סתם מגזימה, אבל המונים, לא היה מקום לדחוס אצבע! כולם צפופים על הרציף ואני שומעת אנשים מפחדים שיקרה משהו כמו האסון בעיראק כשתבוא הרכבת ושכולם ידחפו |::: וזה היה נורא מפחיד. ואז היא הגיעה, ואף אחד לא יכול היה לנשום, ואמא שלי עוד יותר, כי היא ניצלה כל בריזה קטנה שעברה כדי לספק לה עוד אנרגיה לירייה של סדרת יללות וקיטורים שבלתי תיאמן. ואני נאנחתי ושאלתי אותה מה יהיה כשהיא תהיה זקנה יותר, וגם החלטתי בלבי שהיא לא צריכה לצאת יותר מהבית, כי היא --.. מקטרת הרבה. כן. והיא כל הזמן; "זה האירוע עם ההמונים הראשון והאחרון שאני הולכת אליו, ממש נורא! כזה דבר... זה לא היה שווה את ההנאה של ההופעה, אוי, אוי" Oo" |: ;( ואז הגיעה הרכבת וזה היה הסיוט; אנשים דחפו וצרחו בו זמנית ש"לא לדחוף, שלא יקרה פה אסון!" וגם ברמקול האיש הזה שתמיד מדבר ברמקול של'הרכבת אמר את זה Oo" ואתן רואות, זה היה כל כך כל כך מפחיד. כל כך נורא. עשרות או מאות אנשים נדחפים לדלתות של הרכבת [מה גם שאמרו שאין יותר רכבות לדרום. מסכנים האנשים שהיו צריכים ללכת לשם :/] וזו הייתה הרכבת האחרונה לצפון. וכולם נדחפים וצועקים וגם מחאו כפיים מלא אנשים כשהרכבת הגיעה OO טחח. כל כך כל כך מפחיד. מכירות את הסיוטים האלה, שכולם רצים למקום בטוח, וכולם בורחים לאן שהוא, ורק *את* נשארת בחוץ? לבד? זה אחד הסיוטים הכי מפחידים שיש. וחלמתי כבר כמה כאלה ואלוהים כמה שזה היה נורא.זה היה בדיוק ככה. הזכיר לי קצת פארק היורה מסיבה תמוהה כלשהי. גושי אנשים רעשניים נדבקים לכניסות לרכבת וצורחים, ואין *טיפת* מקום! אלוהים! ומישהו אומר "בואו, שם יש יותר מקום", וכולם מסתכלים לדלת המקבילה במרחק איזה חמישה מטר ומלא רצים לשם, ואז חוזרים לכאן ואנשים נדחפים ואני רואה שבדלת אחרת אין כמעט אנשים- אבל - אבל אנחנו כבר קרובות לדלת הזו, אמא! ואנחנו עוד מעט נכנסות! "נעמה, אל תברחי לי!" ואיזה היסטריה היא חטפה הזקנה שלי, אלוהים ישמור. כמעט התחלתי לבכות. בחיי. ואז נדחקנו לתוך הרכבת, אלוהים ישמור הריצות האלה וכל ההיסטריה היה כאילו זה נמשך שעות. והרכבת התחילה ליסוע וברמקול אמרו ש"בגלל עומס יתר ברכבת, הנוסעים מתבקשים להתפזר בקרונות." ואנשים צחקו, "מה אתה חושב שאנחנו עושים?" אמרה מישהי שישבה על השטיח שבמעבר באחד הקרונות, יחד עם עוד איזה עשרים שישבו שם. איזו זוועה. בקופסאת סרדינים יש הרבה יותר מקום ממה שהלך שם! אוחס. וכולם ייללו והיה מגעיל ונורא. עברו עוד כמה שנים והגענו לתחנה שלנו, וירדנו והלכנו לאוטו ואמרתי לאמא ולמורן ואמא שלו שלא ניסע ישר, ושאמא צריכה להירגע וכולנו ואמא הסכימה. ושתינו מים והדלקנו מזגן וייללנו וצחקנו בפרצוף עצוב ומלגלג כזה על מה שקרה. והרגל שלי כאבה יותר מתמיד, הכאב התפשט לי בכל גב הרגל |: ואז אמא אומרת, "מה גם, עכשיו תראו שיהיה לנו מחסום סגור בדרך!" ואני צרחתי בהיסטריה [היי, תורי!] "מה את אומרת את זה?! לא מספיק צרות היו לנו שתפתחי פה לשטן?!" וכולם צחקו. "מה?, הכל יכול לקרות הערב!" היא אמרה. תאמינו או לא - עמדתי לומר לאמא שלי שהיא מגדת עתידות וזה היה פריקי לחלוטין. הגענו ונתקענו במחסום עם האוטו, וכמעט צרחתי מתסכול, בחיי, במקום זה כולנו צחקנו בתסכול ולא האמנו. אבל אמא התקשרה למספר שהיה כתוב על השלט על המחסום כדי לקרוא לסייר, ובקיצור פתחו לנו ועברנו והכל, והגענו הביתה וקפצתי על רגל אחת את הדרך לבית מהחנייה. והלכתי לישון בלי לצחצח שיניים וכמעט שכחתי לשים את הרסן ובכיתי ואני ואמא הסכמנו נחרצות שנעמה לא הולכת מחר לביצפר. יופי. ממש יופי. ויש [היה] לי היום שיעור מתמטיקה כפול והוא בטח היה הכנה למבחן המזדיין שיש לי מחר. חרא חרא חרא חרא חרא חרא. חרא. ://// אוווווווווווווווווווווווףףףףףףףףףףףףףףףףשקרמ גדמעטוגשךלהחעישג ץלו/3, גגג. וזה היום האחרון להביא אישורים לטיול מחורבן. ומה גם, כשהתעוררתי היום בבוקר לא הייתי מסוגלת לשים את הרגל שלי על הרצפה, ומלאת תסכול אני משתמשת במטאטא בתור קביים [קב?], והכל זין להפליא. כואב לי יותר מתמיד ברגל ואני עצבנית רצח על החובשים הנחמדים שלא הבינו ש*באמת* יש לי חתיכת ענף בתוך הרגל!!!1 |: אמא כבר הלכה לעבודה מזמן, ונעמה לבד בבית, ובכיתי והרגשתי אומללה וגם רציתי להרוג את עצמי כי אני כזו יללנית מפגרת ויש אנשים שסובלים יותר ממני ולא מיללים ככה. אבל אז צרחתי שלא איכפת לי ושהאנשים האלו יכולים לא ליילל כמה שהם רוצים. אבל לי כואב נורא ואני מתוסכלת וחרא לי ואני עצבנית ואני איילל כמה שבא לי! תזדווגו כולכם! כאילו שקראתם את כל הזבל הזה. נו טוב, לפחות הוצאתי הכל. איזה שיט, אלוהים. אני לא מאחלת לאף אחת מכן לילה מזוין כזה. [אם תסלחו לי אני הולכת להטביע את עצמי איפשהו] ובבקשה בבקשה אל תגיבו לי עם איזה חיבוק אם לא קראתן את כל החרא שכתבתי. בחיי.Mr Cookie Monster
New member
קראתי הכל.
הרגישי טוב, נעמה.
אני מקווה שהכאב שברגל שלך יעבור במהרה ושלא יעברו עלייך עוד ימים כאלו. [ובהצלחה במבחן במתמטיקה]
הרגישי טוב, נעמה.
סוסונת ים מגומי גאם
New member
../images/Emo24.gif../images/Emo96.gif
אני קראתי הכל, היה מענייןXD. איה
. ברגל שלך כואבת לי
. אז היום תלכי לאיזה רופא שיבדוק את זה באמת?
XD. את בטח באמת היית השיא של היום של החובשים אויש, רכבות זה לא כיף, אבל משום מה זה מזכיר לי את "המירוץ למיליון" אז אני רואה את זה כמאתגר
. תמיד אומרים שיש יום מסויים שהוא היום האחרון לתת אישורים, אבל תמיד מביאים כמה ימים אחרי, אל דאגה אשת הנעמה(
)(אני ממש גרועהXD) ואממ, את לא אמורה להיות טובה במתמטיקה?
. הכי הרבה זאת חזרה, אז פשוט תחזרי בעצמך על כל המחברת שלך
(אני מקווה שאת קוראת את זה עכשיו ולא על סף עילפון בגלל הענף הרעיל שתקוע לך ברגל ועובר דרך כל העורקים בגופף
)
../images/Emo96.gifאני קראתי הכל, היה מענייןXD. איה
אויש, רכבות זה לא כיף, אבל משום מה זה מזכיר לי את "המירוץ למיליון" אז אני רואה את זה כמאתגר
חביבה פלוססס
New member
../images/Emo24.gifקראתי ההכל../images/Emo2.gif
אז מותר לי עוד אחד אפילו
מסכנונה ;|
אז מותר לי עוד אחד אפילו
Blue Pencil
New member
../images/Emo125.gifמותר לי לתת לך חיבוק. ../images/Emo2.gif
הרי קראתי את הכל. ובלע, זה בטח ממש כואב
,או בלי הבטח,זה פשוט ממש כואב.
תלכי לקופת חולים או משהו.
מהר.
יפה שלי ../images/Emo24.gif
מסכנה
אבל ערבים כאלה, כמה שזה סיוט, תחשבי על זה בתור חוויה
היה מצחיק נכון? זה מה שחשוב. גמני עברתי כמה לילות כאלה בחיים שלי. בסופו של דבר שוכחים מכל החרא שאכלנו שם, ורק צוחקים על זה. לכי לחדר מיון או משו
את מלחיצה אותי
עוד יגדל לך עץ ברגל. נמנמ. כן. עץ. ברור! יש לך אמא מאגניבה
יהיה טוב מותק
ואני בטוחה שאת יכולה להביא את האישור יותר מאוחר
בצפר זה לא דבר מסודר.
תחשבי על זה ככה, לפחות היה מצחיק, והרווחת יום חופש
מסכנה
o0Invisible0o
New member
../images/Emo133.gifקראתי הכל.../images/Emo122.gif
אממ..נעמה.
לכולם יש ימים/לילות/משו כאלה.~.~ ואת בטוח היית רגע השיא של החובשים, מה גם שאני כמעט בטוחה שהם לא כולם היו חובשים..>< בטח סתם מע"רים. [גם אני הייתי.
] המ. אוקיי לכי לרופא עם הרגל, משומה. לא טוב.
בקשר למבחן- אה, אה..תשלימי את החומר. תספרי למורה על הרגל ובלהבלה ואם לא ילך לך אני בטוחה שהיא תתחשב. [היי, את חננה חביבת המורה, לא?
] והמ. הרכבת והמחסום.
הייתי עדה למקרים מזעזעים..גם לניצנים מקבלים כרטיסים חינם.
נסיים בזה.
אה, וזה כ"כ הישראלי המצוי ולא הישראלי המכוער. אני שונאת שאנחנו כישראלים מעירים על האחר, כי זה אנחנו! אנחנו עוד יותר מכוערים אם אנחנו מעירים לאחר שהוא המכוער.
לאמשנה.:X יש לי מלא רגשות מעורבים בנושא הזה..[ושוב, ניצנים. אני נהגתי עד שם וחזרה ונמחצתי בתורים ולקחו לי את הכרטיסים. נפלא.:X] לאמשנה.:X יהיה טוב.
ויהיו עוד כ"כ הרבה לילות טובים מזה. וכן, אסור ללכת לדברים חינם.
נמנ. לקח חשוב..
אממ..נעמה.
Miss Naama
New member
../images/Emo48.gif מתוקות OO
תודה, זה חשוב לי
תודה, זה חשוב לי
סוסונת ים מגומי גאם
New member
אוח:X../images/Emo96.gif
הכל-אחרי-החגים. (לא, זו לא פרסומת סמויהXD) החגים יעברו ואז מה?! לאף אחד לא יהיו תירוצים! כולם יצטרכו להזיז את התחת שלהם!! ומה אז?!!! *מתוסכלת קשות*
הכל-אחרי-החגים. (לא, זו לא פרסומת סמויהXD) החגים יעברו ואז מה?! לאף אחד לא יהיו תירוצים! כולם יצטרכו להזיז את התחת שלהם!! ומה אז?!!! *מתוסכלת קשות*
הרשו לי לקטר :\
זה הולך להיות ארוך מאוד. מאוווווווווד ארוך. הכל התחיל בבוקר מאוד מזדרגג שבו שום דבר לא הסתדר לי. לא השיער, לא מצאתי חולצת בצפר, התפוצץ לי הראש ופשוט התעצבנתי על כולםםםם. אחרי זה מתמטיקה, והמורה המחורבנת החליטה שאחרי שעתיים וחצי שישבתי על התרגילים לא עשיתי אפילו חצי מהם אז היא הסתכלה עליי ברחמים והסתובבה. יאללה תזדייני
אחרי זה שעתיים לשון. נו יופי
המורה הכי מפגרת בעולם. כל שנייה "יאנה! תסתובבי!" "יאנההה~!11 תסתמי~!!111" "יאנה!@!~!#~" :-. ואז בהפסקה בכיתי קצת לאמא בטלפון וילד אחד דפוק חשב שאני בוכה בבגלו. אלוהים איזה טמבל. אני כלכך שונאת כל רגע שם. בית סבל מזורגג.
אחרי זה חברה. ילד מאוד נחמד בא אליי בחביבותו ואומר לי "את מסריחה
" וואו. תודה לך. ואזזזז שעה לשבת בשמש, בלי ההגומייה הנחמדה מאוד שלי שהחליטה להאבד. וילדה אחת שאלה אותי אם אני לובשת חוטיני. לא, כי יש לה כזה בורוד [?] בדרך הבייתה התעלפתי על איזה ספסל אחד ואמא התקשרה תודה לאל איכשהו קמתי ועניתי לה והיא התחיל לצרוח עליי איפה אני ושאני מייד ארוץ הביתה לשתות ולהתקלח. ולא מספיק זה, שהתיישבתי על הרצפה בפארק, מישהו בא אליי והתחיל לגעת בי. בנזונה. אני מרגישה כלכך מלוכלכת ומגעיל.
זה הולך להיות ארוך מאוד. מאוווווווווד ארוך. הכל התחיל בבוקר מאוד מזדרגג שבו שום דבר לא הסתדר לי. לא השיער, לא מצאתי חולצת בצפר, התפוצץ לי הראש ופשוט התעצבנתי על כולםםםם. אחרי זה מתמטיקה, והמורה המחורבנת החליטה שאחרי שעתיים וחצי שישבתי על התרגילים לא עשיתי אפילו חצי מהם אז היא הסתכלה עליי ברחמים והסתובבה. יאללה תזדייני
Miss Naama
New member
../images/Emo48.gif ../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif
איזה גועל נפש הבנאדם הזה בפארק
גם מפחיד |: אהובה, תשני קצת,
איך אני קיטרתי טריליון מילים מעלייך ואני במצב פחות תחת.
תרגישי טוב מותק. יש ימים מחורבנים, גם הם עוברים, וגם מבחנים במתמטיקה
[אני תמיד כאן בשבילך, אהובה
]
איזה גועל נפש הבנאדם הזה בפארק
Blue Pencil
New member
../images/Emo125.gifבלע.
תשתי,וכדאי שזה יהיה מיץ. ותאכלי משהו-שוקולד.:O כי זה לא טוב ולא נעים להתעלף.
../images/Emo118.gif../images/Emo115.gifסיפור טיול שלח:
בשמונה בבוקר הייתי בדרך לבצפר עם מקל מטאטא ביד ובתיק פטיש וסדין (שזה דווקא יתרון עם מישהו מעצבן רוצחים אותו עם פטיש ועוטפים גופה בסדין וזורקים בחורשה
) הגעתי לבית ספר וגיליתי שאני לא לבד עוד חבורת ילדים צועדת עם מקלות מטאטא ביד. בבצפר ישבנו בערך שעה כשהמורה משומה התחיל לספר לנו איך מוצאים את הצפון, איפה השמש נמצאת ב12 בצהורים, מה זה מצפון וכול מיני מסוג הדברים שלא ממש צריך בחיים המודרים... אחרכך סוף סוף יאנו מהבצפר הלכנו כמה מטרים והגענו לחורשת היובל... המורה סיפר שזה הוא יום הכנה לגיחה במסגרתו אנחנו הולכים לבנות אוהלי סיירים וללמוד קשרים וכפיתות. אחרכך החריכו אותנו להתישב על אדמה מלאה בנמלים חרקים ועוד כול מיני דברים שלא התחשק לי לבדוק מה זה למען השם... המורה הכתיב במשך שעה נראה לי על קשרעם והדגים קשרים קשר בוהן, שמיניה, שטוח ועוד כול מיני
אחרכך הוא הסביר כיצד עושים קשר שטח: קצה ראשון קוראים לו דני קה שני קוראים לו דנה ואז ככה זה הולך: דני על דנה ומתחת, אחרכך דנה על דני ומתחת... זה היה מצחיק(אני מקווה שהבנתן למה) במיוחד בגלל שיש לנו ילדה ששמה דנה XD היה וווו דנה מי זה דני??? זחלו עליי נמלים איכסע וכולי גירדתי אני שונאת חול בעיקר כשאני יושבת עליו שעה בערך... אחרכך הוא הסביר איך עושים אוהל והכתיב ואז הלכנו להרכיב את האוהל... הינו לי ולחברה שלי מלא פשלות דבר ראשון הסדינים שלנו היו שונים בגדול הסדין שלה היה קטן מידי... המוטות היו קצרים ושונים והאוהל יצא ממש ממש עקום.... וגם מוזר... לפחות מצאתי איזה חוט אדמדם וקישטי אותו... אחרכך הלכנו לעזור לחברים שלי לעשות את האוהל ובגלל מגע ידי הקסם שלי גם שלהם יצא ממש ממש עקום... לאחר מכן הלכנו לדבר עם המורה הוא סיפר לנו סיפור מאוד מאוד מוזר עם מבטא עירקי ערבי עדיף לא לספר
והיינו צריכים לבחור מפקד לגיחה יותר נכון אחראי... נבחרה ילדה אחת והידי הכי טוב לי ישש יהיו לי הפליות וגם המורה אמר שהייתי המועמדת השלישית (מזל שלא נבחרתי מי צריך את כול זה על הראש) אז חוץ מהקטע שזה היה בחורשה מאוחרי הבצפר עם מלא נמלים היה דיי סבבה והאוהל יצא ממוזער למדי.. טוב מי שקרא תגידו דעה הו נראה לי שכתבתי דיי הרבה אני צריכה להכין דגל... טוב לא משנה אהה ולא הלכתי לאיון אני עייפה...
בשמונה בבוקר הייתי בדרך לבצפר עם מקל מטאטא ביד ובתיק פטיש וסדין (שזה דווקא יתרון עם מישהו מעצבן רוצחים אותו עם פטיש ועוטפים גופה בסדין וזורקים בחורשה
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.