ומי לא בא?
אולי את/ה?
ומי כן בא? תופס עוגב, גרי, סקאלי, מוגג, חוכא האיטלולי, עינת הדבש, יונתן, עידן 91, דער רוסישער, אמא צימעס, אבא צימעס ושני ילדים צימעסיים, ואני. ולא סתם אני מציינת את עצמי בסוף, שלא תחשבו שזה מצניעות, חו"ח...
היות שקבענו בעשר וחצי ליד ה"ביגוֹס דיקוֹס"
של האוניברסיטה בחיפה (מחווה מיוחדת לתופס ORGAN), יצאתי מירושלים עיה"ק בשמונה ועשרה. במכונית
, לא ברגל! אבל זה לא עזר. הפקקים היו מזעזעים
, ובעצתם הנבונה
של ת"ע וגרי חמקתי מהכביש הישן לכביש החוף, שהיה מפוצץ עוד יותר ממכוניות עומדות
. וכך ישבו חברי הפורום הנכבדים שהגיעו בזמן (=כולם חוץ ממני) וחיכו לי אגב שירה נמרצת
, כדי לשמור על המורל ולא להישבר... לא אספר לכם מה עשיתי דבר ראשון כשהגעתי (אבל ארמוז שהיה משהו יותר חשוב מלומר שלום לכל הסבלנים שחיכו לי), אבל איך שגמרתי לעשות את זה (ורחצתי ידיים) - יצאנו למסע, במזג אוויר אביבי ונאה. ת"ע התגלה כמדריך רב-תחומי ביותר, ומסתבר שחוץ ממוזיקה ומשירה הוא יכול להתפרנס בקלות גם מהדרכה בחברה להגנת הטבע, או בחברה הארכיאולוגית, או בזו הגיאולוגית, או במטאורולוגית. הבחור פשוט יודע הכול על הכול, וסקאלי,שליוותה אותו כמתורגמנית, נאלצה מדי פעם לעמוד בבחני-פתע אכזריים ובלתי-מתפשרים שערך לה (לזכותה ייאמר שהיא עמדה בהם בכבוד). רק התחלנו לרדת במשעול הפתלתל - נפתחו ארובות השמיים, וגשם ברכה החל לזרזף עלינו ממעל. התחיל, אבל שכח להפסיק. הלוטם המקומט, האורן הדליק, האלון האיטי, הקידה השעירה ואפילו הנורית האדומה (זו שמזהירה מפנֵי...) לא נראו מתרגשים, אבל אנחנו הרי עשויים מסוכר, למרות שאמא של ת"ע אמרה שלא, ומאוד נזהרנו שלא להימס. וזה שאני כותבת כאן עכשיו מראה לכם שמאמצינו לא היו לשוא. היה איזה קטע שבו מוגג דיבר עם הארובות בשפת הילידים ואמר להן להפסיק והן באמת הפסיקו לרגע (לצורך קשרים עם הקב"ה רצוי להיות רב-לשוני, מסתבר), אבל בד"כ המטר ירד וירד וירד וירד וכו'.... הסלעים התכסו בבוץ חלקלק שהקשה עלינו להתמיד בקצב הרצחני
שבו פתחנו את המסע, וכך מצאנו את עצמנו מזדחלים/עומדים בקצב של מאתיים מ' לשעה, בערך, רטובים ונוטפים. לירידות התייחסנו כמו למגלשות בלונה פארק (והן התייחסו אלינו כמו לזוחלים, במקרה הטוב), וכך אבדה לנו חזותנו הפולנית והמהוגנת לבלי שוב
. הדרך היתה יפה וירוקה (ירוק כזה שמזמן לא נראה בארץ) ופורחת
וקוצנית וחלקלקה ורטובה - אבל מאוד כייפית. ירדנו לגיאיות ועלינו להרים, החלקנו וטיפסנו, נפלנו וקמנו, שרנו וזייפנו, צפינו בצמחים ובתוואי סלע משונים, ביקרנו משפחה סימפטית של שפני סלע שגרים - ניחשתם נכון - בסלע! (ת"ע התיידד עם סלמנדרה בִּמקום), פגשנו זחלים שעירים שעשו מסיבה בבוץ, שמענו ציפורים ושפנים שולחים זה לזה מסרים קוליים, שתינו תה מזוטא לבנה ותה ממרווה משולשת וקפה שחור מעלית, וכל זה עם שני ילדים שמצאו עצמם מדי פעם על גב זה או אחר של מי מהגברים החסונים של הפורום.
למרות שהיינו אמורים להיות למעלה, בנקודת הסיום, בערך בשלוש, מצאנו את עצמנו רק בסביבות חמש וחצי באזור העליון, ועדיין לא בסוף המסלול. לאור התשישות הכללית שנצפתה אצל אחדים מהמגיעים לקו הסיום ומאחר שגשם שוב החל לרדת, ת"ע ויתר לנו על ההרצאה המתוכננת בארכיאולוגיה, וכך נסענו אחר כבוד לביתו של גרי, לסעוד את ליבנו ואת שאר המטעמים שהצטברו באמתחותינו (רק כי לא עלה בדעתנו לקחת אותם איתנו למסע...). לחלק הזה הצטרפו עצלני הפורום (שלילנד, שושן פרא ואוח), שהבהיקו בנקיונם והריחו כמו אנשים שהתקלחו זה לא מכבר. זה שהם לא הזיזו אצבע כל היום לא מנע מהם להתנהג כאילו המאמץ היה כולו שלהם ולאכול עם המורעבים האמיתיים, וזו היתה - יש לציין - הפגנה של התנהגות פולנית לדוגמה.
ואם לסכם במשפט אחד: מי שלא בא - הפסיד.
אולי את/ה?
