אז ככה:
-איזה ילד יפה! לא דומה לך בכלל! - את עוד מניקה?!?! (מלווה בהבעת גועל -החל מגיל 4 חודשים בערך ועד היום..). - הילד ערום! תלבישי אותו! (כשהוא בהחלט לבוש לגמרי) ו- את לא רואה שחם לילד, תורידי לו איזה בגד! (בד"כ לגבי אותה סיטואציה שבה נאמר המשפט הקודם. בד"כ המשפט הראשון שייך לאמא של בעלי, והשני - לאמא שלי..). - שתדעי לך שלילד שלך יש יופי של בת. ושתדעי שזאת מחמאה. - את לא יודעת איך לדחוף אוכל לילד (נאמר כביקורת, למרות שלי זה נשמע כמחמאה. המשפט הקודם, בשילוב הערות על מה שאני נותנת לו לאכול באותו רגע - "נו באמת, בננה זה אוכל?" או "בקושי שני ביסים הוא אכל". ובסוף הטיעון המנצח "נו מה אפשר לצפות. גם אמא שלו לא אוכלת. למה את כל כך רזה?!?! את צריכה לאכול!!! זה ממש גועל נפש ככה, את חייבת להשמין". (ולפני שתקפצו עליי, נשבעת שאני אוכלת, ודווקא הרבה. כנראה להנקה יש השפעה מבורכת כזאת עליי שאני יותר רזה ממה שהייתי לפני ההריון -אבל רזה בצורה סבירה ולא אנורקטית. אני מפחדת לחשוב מה יקרה כשאני אפסיק להניק. לא יכול להיות שכל מה שאני אוכלת רק מחכה להתיישב לי בירכיים, נכון?).