העם משתלט על העולם
הייתי מגדירה את יסוד העניין כך: עד התפתחות הפרסום החופשי ברשת, הכוח היה נתון באופן כמעט מוחלט בידי המו"לים והעלית התרבותית (מבקרי וחוקרי ספרות, פדגוגים שמחליטים מה נלמד וכו'). עם התפתחות הפרסום החופשי ברשת הכוח עובר בהדרגה לידי השכבות הרחבות של הציבור. היסוד החשוב ביותר בזה, לדעתי, הוא לא ש"יצירות המופת" טובעות בים ה"גרפומניה", אלא שהציבור צורך מה שהוא רוצה ולא מה שהמו"ל מוכן לפרסם, המבקר אוהב ובתיה"ס מלמדים, ומתרגל לאמות מידה ודרכי התייחסות "קלוקלות". זה מזכיר לי את הביקורות על הופעת הג'אז בזמנו (בעולם של מוסיקה קלאסית). אחד החששות שהובעו הוא שהאוזן תאבד את עידונה, שהפופולריות של הג'אז תגרום לקלקול המוני של כושרי ההאזנה. על זה יש להוסיף גם שינוי משמעותי בתפקידה של המוסיקה, בהקשר שלה וביחס הבסיסי אליה. ג'אז היה יותר משהו קל שמנגנים במועדונים כדי לרקוד ולהנות. גם חלק מה"מוסיקה הקלאסית" (המרכאות בגלל שזה מונח כללי ולא מדויק) שימש למטרות דומות, אבל רוב ה"מוסיקה הקלאסית", לפחות מה שאנחנו רוצים לזכור, היתה רצינית וההקשרים שלה היו רציניים ו"נשגבים" או "משגיבים". האם החשש בקשר להשפעת הג'אז על כושרי ההאזנה התאמת? לדעתי, כן. לא הג'אז עצמו, אבל אחריו בא שטף של מוסיקה פופולרית, שהכללים שלה היו הרבה יותר פשוטים ולא היו לה שום כוונות "שגב", היא פנתה ללב ולקרביים, או ל"רגליים", ולא למקומות שאנשים רבים חושבים שאמנות צריכה לפנות אליהם. מבחינה אישית, אני מרגישה את השפעתה המזיקה של המוסיקה הפופולרית על המוסיקה המזרחית. היא מנמיכה מאד את הציפיות של הציבור וגם יוצרת בורות ושטחיות ביחס אליה. למשל, יש מעט מאד התעמקות בהלכות הביצוע, או ההגשה הדרמטית, של הזמרים. זה אולי ישמע מגוחך בהקשר של הפופ המזרחי שאנחנו מכירים, אבל גם מהטקסטים שלו אפשר להוציא הרבה אם הזמר מבין באופן עמוק את החוויות האנושיות שמאחרי הטקסט. זהר ארגוב ידע לעשות את זה (למרות שמבחינה מוסיקלית לא היה מוסיקאי גדול). אבל אנשים שמקשיבים לשרית חדד ורון שובל לא מבינים בכלל מה זהר ארגוב עשה, למרות שהם מקשיבים לו. ואין להם שום עניין במוסיקה ובזמרים הקלאסיים יותר. האם במצב שנוצר, שיש הצפה בפופ מזרחי פשטני ושטוח, שאמות המידה לא דורשות הרבה ולא מסוגלות להעריך או אפילו להבחין ברבות מן האיכויות של המוסיקה המזרחית המורכבת יותר, ושהערך הקובע הוא הערך המסחרי או הרייטינג, יש סיכוי שיתפתח בארץ מוסיקאי וזמר כמו סלים הילאלי? לדעתי, הסיכוי קיים אבל הוא לא גדול, הרבה יותר נמוך מהסיכוי של הילאלי להתפתח בסביבה ובאווירה בה הוא אכן התפתח. ואם במקרה יתפתח סלים הילאלי ישראלי כנגד כל הסיכויים, מה הסיכוי שאחת מחברות ההקלטות הגדולות יפיקו אלבום שלו? מכאן אפשר אולי להשליך גם על עתידה הצפוי של השירה בעידן הפרסום החופשי ברשת. עם זאת, תמיד נשאר מיעוט לא מזערי של חובבי מוסיקה קלאסית, למשל, מתוכם צמחו מוסיקאים ומלחינים. מזה זמן רב שהשירה מעסיקה רק מיעוט באוכלוסיה, אפשר לשער שמיעוט כזה תמיד יתקיים, וההבדל המשמעותי יהיה ששכבות רחבות יותר באוכלוסיה יתעניינו בשירה מסוג אחר, שיש לה תפקיד מסוג אחר, ומתוך השקפה מסוג אחר.
