ואם זו אהבה...
זהו סיפור על אהבה. אהבה רעה. קשה. הרסנית. אהבה שגם כשהיא קרובה אין רגע שקט.אין שלווה. זהו סיפור על אהבה שהביאה אותי למצבים קיצוניים. והכל בשם האהבה. זה סיפור שהסתיים אמש. לאחר רגע קשה של אבדן חושים. רגע של אבדן שליטה על ההגה. ואני אמא. לילדים. רגע שהתחיל בנסיעה הזויה שלי אליו. לעיר זרה. כשאני רועדת מקור. קפואה. מבקשת. מתחננת. תן לנו צ'אנס. והוא בשלו. לא מוכן לנסות. לא לא מוכן להפגע. שוב. וכל זה על מה? על סנריום של שעה מצידי על סצינת קנאה שלי כלפיו.שלדבריו זה רק "הסימפטום" לאישיות שבי. בתקופה של שבועיים שלא היינו יחד. וכאבתי. קינאתי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שידיו ייגעו באחרת. שגופו יתחכך ולא בגופי. וכאבתי. וקינאתי. והכל מאהבה. מודה שהגזמתי. מודה שחרגתי. מודה שלא היתה לי שום זכות לבקר אותו על תקופה שאנו לא יחד. והצטערתי. בלב שלם. ועל כן באתי עד עליו. כדי לומר לו זאת. כדי שננסה יחד להתגבר גם על הסצינות האלה. סצינות שבימים מסויימים היו אצלו כחלק בלתי נפרד ממנו. כלפיי. אבל הוא בשלו. לא מוכן לנסות. לא מוכן להתחיל שוב. לחזור לשם. משהבנתי שהוא בשלו. מתעקש. לא מעוניין לחלוטין. חיבקתי. או לפחות ניסיתי. התנצלתי. הדף אותי. זרק את ידי מעליו. הגדיל לעשות כשאיים וגם עשה שאם "לא אפסיק לגעת בו" ושהוא "לא עומד בלחצים שלי" יקום ויילך. וכך עשה. קם והלך. השאיר אותי במפתן ביתו. בוכה. נדהמת מעוצמת ההשפלה. והבנתי. אחרי כמה רגעים של התעשתות ותובנה שמכאן כבר שום דבר טוב לא ייצמח. שהכל באמת נגמר. ולילה. ואני בעיר זרה. עייפה ורצוצה אחרי יום עבודה. מרגישה את הלב שלי דופק. מזיעה. מרגישה שלא יכולה לנהוג. ויש לי ילדים שמחכים לי בבית. התקשרתי אליו. ביקשתי שייקח אותי. או לחלופין יזמין לי מונית. כי לא יכולה לנהוג. לא מסוגלת. והתשובה שלו? התשובה שלו היתה: תניחי לי. תמצאי לך מונית ברחוב. ואני מרחק קילומטרים מביתי. כן כן. האיש הזה. שפעם התיימר להיות אהובי. שהענקתי לו את ליבי. את מרצי. את נפשי. שפתחתי בפניו את ביתי. ובני ביתי. זורק אותי מבלי להניד עפעף. האיש הזה. שהיה ימים כלילות אצלי בבית. כבן בית. האיש הזה שחודשים על גבי חודשים האמנתי שבאמת אוהב. ומעולם לא ייפגע בי. זרק אותי ככה. מבלי להניד עפעף. והרגע הזה הסתיים רע. סערת רגשות. בכי. שהובילו לסיום עצוב בתאונה. איבוד שליטה על ההגה. אמבולנס. בתי חולים. וצווארון שמעטר כלאחר כבוד הבוקר את צווארי. זהו סיפור על התעקשות על אהבה. שהיה נדמה לי שהיא גדולה מהחיים. עד כי היה נדמה שזו אהבה של once in a life. אהבה שהתחילה עם המון משקעים. אהבה שלא היתה דואלית מההתחלה. בפירוש לא אהבה ממבט ראשון. אהבה עם פערי גיל ואינטלקטואל עצומים. תפיסות עולם שונות. מטרות אחרות. מוסר אחר. אהבה שבתוכה המון משקעים. חוסר בטחון משווע ממקומות רעים.ממשקעי עבר. חוסר יכולת להכיל. לקבל. אהבה שברגעים קריטיים הוכיחה גם הוכיחה את טיבה. חודשים רבים היה לנו טוב. הפרינו אחד את השניה. אהבנו ברמות מטורפות. דאגנו זה לזו. כאבנו זה את כאבה של זו. גדלנו זה לצד זו. אהבנו. או שכך היה נדמה לי. אהבה שכזו שכשאתה אוהב אתה כמו אויב. ומה אני רוצה לומר כאן בעצם? קודם כל את ברכת הגומל. על אהבה כל כך קשה ומכאיבה שיכלה להגמר אחרת. על כך שיש השגחה עליונה שהחזירה אותי אל ילדיי. שהם הדבר החשוב ביותר בחיי. על חודשים שחשבתי שאני אהובה ואוהבת. וטעיתי. אוחח כמה שטעיתי. וכמה שהבנתי את זה אמש. ולכן נשים יקרות. אל תטעו.למרות ובגלל מאמינה בכל ליבי שיש המון אהבה בעולם. גם אם לא מושלם.אפילו שלא תמיד רואים. את גבול התהום שבפנים. וכן אתה. יודעת שאתה קורא. מודה לך. על חודשים רבים של טוב. על סיום טראגי הייתי אומרת שהביא אותי סוף סוף להבין. מי אתה. ולאן פניך. וכמה אתה באמת אוהב. אתה. לא ראוי לאהבה שלי. אופטימית.
זהו סיפור על אהבה. אהבה רעה. קשה. הרסנית. אהבה שגם כשהיא קרובה אין רגע שקט.אין שלווה. זהו סיפור על אהבה שהביאה אותי למצבים קיצוניים. והכל בשם האהבה. זה סיפור שהסתיים אמש. לאחר רגע קשה של אבדן חושים. רגע של אבדן שליטה על ההגה. ואני אמא. לילדים. רגע שהתחיל בנסיעה הזויה שלי אליו. לעיר זרה. כשאני רועדת מקור. קפואה. מבקשת. מתחננת. תן לנו צ'אנס. והוא בשלו. לא מוכן לנסות. לא לא מוכן להפגע. שוב. וכל זה על מה? על סנריום של שעה מצידי על סצינת קנאה שלי כלפיו.שלדבריו זה רק "הסימפטום" לאישיות שבי. בתקופה של שבועיים שלא היינו יחד. וכאבתי. קינאתי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שידיו ייגעו באחרת. שגופו יתחכך ולא בגופי. וכאבתי. וקינאתי. והכל מאהבה. מודה שהגזמתי. מודה שחרגתי. מודה שלא היתה לי שום זכות לבקר אותו על תקופה שאנו לא יחד. והצטערתי. בלב שלם. ועל כן באתי עד עליו. כדי לומר לו זאת. כדי שננסה יחד להתגבר גם על הסצינות האלה. סצינות שבימים מסויימים היו אצלו כחלק בלתי נפרד ממנו. כלפיי. אבל הוא בשלו. לא מוכן לנסות. לא מוכן להתחיל שוב. לחזור לשם. משהבנתי שהוא בשלו. מתעקש. לא מעוניין לחלוטין. חיבקתי. או לפחות ניסיתי. התנצלתי. הדף אותי. זרק את ידי מעליו. הגדיל לעשות כשאיים וגם עשה שאם "לא אפסיק לגעת בו" ושהוא "לא עומד בלחצים שלי" יקום ויילך. וכך עשה. קם והלך. השאיר אותי במפתן ביתו. בוכה. נדהמת מעוצמת ההשפלה. והבנתי. אחרי כמה רגעים של התעשתות ותובנה שמכאן כבר שום דבר טוב לא ייצמח. שהכל באמת נגמר. ולילה. ואני בעיר זרה. עייפה ורצוצה אחרי יום עבודה. מרגישה את הלב שלי דופק. מזיעה. מרגישה שלא יכולה לנהוג. ויש לי ילדים שמחכים לי בבית. התקשרתי אליו. ביקשתי שייקח אותי. או לחלופין יזמין לי מונית. כי לא יכולה לנהוג. לא מסוגלת. והתשובה שלו? התשובה שלו היתה: תניחי לי. תמצאי לך מונית ברחוב. ואני מרחק קילומטרים מביתי. כן כן. האיש הזה. שפעם התיימר להיות אהובי. שהענקתי לו את ליבי. את מרצי. את נפשי. שפתחתי בפניו את ביתי. ובני ביתי. זורק אותי מבלי להניד עפעף. האיש הזה. שהיה ימים כלילות אצלי בבית. כבן בית. האיש הזה שחודשים על גבי חודשים האמנתי שבאמת אוהב. ומעולם לא ייפגע בי. זרק אותי ככה. מבלי להניד עפעף. והרגע הזה הסתיים רע. סערת רגשות. בכי. שהובילו לסיום עצוב בתאונה. איבוד שליטה על ההגה. אמבולנס. בתי חולים. וצווארון שמעטר כלאחר כבוד הבוקר את צווארי. זהו סיפור על התעקשות על אהבה. שהיה נדמה לי שהיא גדולה מהחיים. עד כי היה נדמה שזו אהבה של once in a life. אהבה שהתחילה עם המון משקעים. אהבה שלא היתה דואלית מההתחלה. בפירוש לא אהבה ממבט ראשון. אהבה עם פערי גיל ואינטלקטואל עצומים. תפיסות עולם שונות. מטרות אחרות. מוסר אחר. אהבה שבתוכה המון משקעים. חוסר בטחון משווע ממקומות רעים.ממשקעי עבר. חוסר יכולת להכיל. לקבל. אהבה שברגעים קריטיים הוכיחה גם הוכיחה את טיבה. חודשים רבים היה לנו טוב. הפרינו אחד את השניה. אהבנו ברמות מטורפות. דאגנו זה לזו. כאבנו זה את כאבה של זו. גדלנו זה לצד זו. אהבנו. או שכך היה נדמה לי. אהבה שכזו שכשאתה אוהב אתה כמו אויב. ומה אני רוצה לומר כאן בעצם? קודם כל את ברכת הגומל. על אהבה כל כך קשה ומכאיבה שיכלה להגמר אחרת. על כך שיש השגחה עליונה שהחזירה אותי אל ילדיי. שהם הדבר החשוב ביותר בחיי. על חודשים שחשבתי שאני אהובה ואוהבת. וטעיתי. אוחח כמה שטעיתי. וכמה שהבנתי את זה אמש. ולכן נשים יקרות. אל תטעו.למרות ובגלל מאמינה בכל ליבי שיש המון אהבה בעולם. גם אם לא מושלם.אפילו שלא תמיד רואים. את גבול התהום שבפנים. וכן אתה. יודעת שאתה קורא. מודה לך. על חודשים רבים של טוב. על סיום טראגי הייתי אומרת שהביא אותי סוף סוף להבין. מי אתה. ולאן פניך. וכמה אתה באמת אוהב. אתה. לא ראוי לאהבה שלי. אופטימית.
