התקפי טנטרום בגיל....8 |אייקון מתבייש|

[מרב.]

הדבר היחיד שתפס לי את העיין-

את לא יכולה להחמיר את עונשה בלי לתת לה התראה. "ברגע זה החמרת את עונשך ל-XXX". באותה מידה היית יכולה להודיע לה ש"בזה הרגע החמרת את עונשך לשינה על השטיח מחוץ לבית". אם את לא מודיעה ומזהירה לפני כן, איך היא תדע להחליט? אולי היא היתה נרגעת?

 

[mytali]

גם לי היה מאד חסר היחס לילדה ולרגשות שלה.
אני בד"כ משתדלת להתייחס לרגש בפני עצמו, (אתה כועס/עצוב/מתוסכל, מאד רצית כך או אחרת) ובנפרד להתנהגות (אסור לצעוק/לבעוט/לזרוק חפצים). הרגש לגיטימי, ההתנהגות לא.

מצטרפת גם לגישה שמדגישה את שמירת התפקידים במשפחה. אנחנו ההורים, לנו מותר להחליט ואנחנו לא תמיד חייבים הסברים לילדים שלנו.

 

[זמנית מוכרת]

הנקודה היא שבזמן שזה קורה ומתלבה - אין עם מי

לדבר.

הכל מסביב כ"כ רגשי, ויצרי, ומתפרץ, ובלתי נשלט, ומלווה בצרחות, והתנהגות חסרת רסן לחלוטין שהיא בכלל לא מקשיבה. אין לי מה לשקף לה את רגשותיה מכמה סיבות:

א. היא לא מקשיבה
ב. זה רק מעצים בד"כ את ההתחקמויות שלה.
ג. אני במילא טעונה, שאין לי חשק לשקף לאף אחד אחר את רגשותיו.

יש מקרים שאני אומרת לה: "ככה. כי אני ההורה ולא את, ואני מחליטה וכד'" בד"כ זה לא מספק אותה והיא תגיב מיד: "טוב, אז את לא תגידי לי מה לעשות".

ואז שוב מתחיל לופ כזה "בטח שאני אגיד לך מה לעשות". והיא תמשיך: "לא. את לא תגידי לי !" וכמובן שהכל רק הולך ומתדרדר.

 

[mytali]

אז אולי

השיטה של הולדינג רלוונטית כאן. את אומרת שכשאת תופסת אותה פיזית היא נרגעת.

אז תתפסי אותה ישר בהתחלה, שלא תימרח עם זה שעתיים. תוך כדי שהיא צורחת, את מחזיקה אותה ואומרת שאת מבינה שהיא כועסת אבל זה מה יש. זאת ההחלטה והיא לא תשתנה. אל תגררי לסיבוב נוסף.

גם אם נראה לך שהיא לא שומעת, תגידי את זה פעם אחת. שכן תהיה התייחסות, ולא מה שאולי נתפס בעיניה כהתעלמות.

 

[זמנית מוכרת]

כמה דברים.

ראשית, בהתחלה זו סתם התגרות. זה לא מתחיל ישר כטנטרום, אלא נגרר... בהתחלה זו התגרות:
ארוחה ערב. היא מתחילה ליילל ולהימרח "איכסססס... לא רוצה סלט. נמאס לי מסלט. אני לא אוכלת !".
אני: "אל תאכלי. את יכולה ללכת לישון".
היא הולכת למיטה (לא לפני שאכלה איזה פנקייק ונמרחה כולה בסירופ מייפל).
אני: "תיכנסי להתקלח קודם".
היא ממשיכה ליילל ולהגיד שהיא לא נכנסת והיא עייפה.
בין לבין היא "מחנכת" אותי: "אני ממש מתביישת שאת אמא שלי !" או "את לא תגידי לי מה לעשות". וכד'. מה לעשות ? לא להגיב ?
בד"כ אני מגיבה ב"הדיאלוג בינינו נקטע כאן ועכשיו" אבל היא ממשיכה להתגרות "אני ממש מתביישת בהתנהגות שלך ! אני מתביישת שאת אמא שלי". וכד'.

אני כמובן יכולה לקטוע את זה פה, אבל לטעמי מדובר בכניעה. הנה, אני מוותרת לה (על ארוחת ערב, על מקלחת וכד'). אני מחליטה לא לוותר. בשלב הזההי עדיין רק מייללת ומעצבנת.

לאט-לאט זה עולה מדרגה. כל פעם היא מגבירה את היללות, השאלות, ההתגרויות, עד שזה מגיע למצב בלתי נשלט של צרחות. והכל יוצא משליטה.

כשהיא נרגעת אחרי שאני מכה אותה - היא הגיונית. אני מסבירה לה שאני שונאת את הסיטואציות האלה. שאני לא מוכנה להכות אף אחד בבית הזה. היא מבינה ומתנצלת. אבל אני מרגישה שאף פעם לא ברור מתי תהיה הפעם הבאה, ולא בטוח שפעם הבאה זה יסתיים אחרת

 

[מתמודדת1]

מה שתיארת כאן מעודד - כי זה לא מתחיל בהתפרצות

אלא בשלבים מוקדמים ונסבלים יותר, כשעדיין אפשר לעצור את זה. כשזה מגיע לזעם, לצרחות ולהשתוללות - אז באמת כבר מאוחר מדי. שתיכן באפיסת כוחות... והיא כמובן לא מקשיבה לשום דבר.

את צריכה לקבל כלים לתגובה - איך להגיב בשלבים המוקדמים, מה לעשות או לא לעשות. זו תורה שלמה וזה חלק ממיומנויות הסמכות ההורית שבהחלט אפשר ללמוד. אני הייתי בייעוץ כזה - בת אחת שלי התמחתה בהתפרצויות זעם והשניה בנדנודים שהיו מוציאים אותי מדעתי. בשני המקרים קיבלתי כלים מצוינים להתמודד.

אני חייבת לציין שבמקרה של התפרצויות הזעם הבעיה היתה יותר עמוקה ונבעה גם מקושי שלי להציב לה גבולות בגלל רגשות אשמה כלפיה וגם מכוחנות וכניסה למאבקי כוח - שתינו היינו עקשניות וזה בין השאר מה שהוליד את הפיצוצים. אבל היום אי אפשר להכיר אותנו - לא אותי ולא אותה...

את יכולה לשלוח לי מסר איפה את גרה, ואם זה באזור שלי אוכל לתת לך המלצה. מה שבוודאי עלייך לדעת זה שאי אפשר להתמודד עם זה בלי הדרכה מקצועית צמודה - אלה דפוסים עקשניים שלך ושלה שדרוש זמן להשתחרר מהם.

בהצלחה!

 

[זמנית מוכרת]

שליחתי מסר. אני חושבת על ייעוץ פרטני במכון

אדלר. ובמקביל על קבוצת הנחייה.

 

[מתמודדת1]

עוד משהו - שתי עצות מיידיות עוד לפני

שאת מתחילה איזשהו טיפול, עצות לא של "עשה" אלא של "אל תעשה".

1. תניחי כרגע לכל עניין העונשים, אם הוכח שזה לא עוזר. זה קשה, כי העונש מספק ל נ ו הקלה ופורקן אבל הוא לא עוזר. את מרגישה בתוכך שהוא לא עוזר, אז הניחי לזה, גם אם זה קשה. תישארי עם טעם של אולי מובסת, מנוצחת, אבל תתגברי על זה.

2. כשהיא מגיבה לך למשהו שאמרת לה, אל תעני. זה מוזר, זה קשה, אבל זו אחת העצות הטובות ביותר שמשמשת אותי עד היום: אמרתי משהו וזהו, אין צורך להגיב על התגובה. כי תגובה על תגובה על תגובה מקצינות את המצב, מובילות להתנצחות שאין לה סוף ושתיכן יוצאות מותשות. זה אגב אחד העקרונות הבולטים ביותר גם אצל סופר נני: לא אומרים משהו יותר מפעם אחת ולא נכנסים למעגל של תגובות.

 

[זמנית מוכרת]

אני לא יכולה להניח כרגע לעונשים. זה יהיה להבא

עכשיו אני חייבת לקיים את העונש של השבוע. אחרת אני באמת אצא פרשית...

להבא - אני מניחה שאמנע מעונשים. אמנע מלהגיב לתגובותיה ובעיקר - אשים לב אליה. זה לא קרה הפעם, ואני חושבת שאני אפילו יכולה להניח את האצבע על הגפרור שהצית את הלהבה האדירה הזו.

וכנראה רק כשהכיתי אותה - היא הרגישה שבאמת שמתי לב אליה, והתרככה.

פירטטי למטה, לגוליגל

 

[Ani15]

את לא תצאי פרשית

קודם כל, כי משפחה זה לא חשבון בנק. את לא חייבת לכסות את השיק שכתבת, והיא לא חייבת לבדוק את החשבון ביניכם עד לפרוטה האחרונה.
מצד שני, את המבוגר האחראי והמחליט. ומותר לך גם לשנות את דעתך, כל עוד את עושה את על דעתך ולא בגלל הלחץ שלה (וכך תבהירי לה).
ומצד שלישי, אם ביום כיפור לא נחזור בנו מהחלטות שגויות, מתי כן?
נשמע לי שאת כל כך "מושלמת" בעיניה, כל כך בשליטה, שמה הפלא שהיא נטרפת מולך... אי אפשר עליך.

 

[אביטלתל]

את לא חייבת שום דבר

לא תצאי פרשית ולא כלום

אפשר לבוא ולהגיד - "אני רואה שלמדת את הלקח והחלטתי לשנות את מה שקבעתי"

ולא צריך להיכנס ליותר מדי הסברים כי זה רק יעביר תחושת חוסר החלטיות

 

[אביטלתל]

אם לא רוצים המשך של השיחה, מפסיקים אותה

אחד הדברים שלמדתי בשנה האחרונה, הוא לא לענות כשאני לא רוצה המשך של הדיאלוג

זה רלוונטי לבת שלי וגם במקומות אחרים בחיים

אחרי שעברנו את השלב שבו אני אומרת "כי אני החלטתי" ( או משהו ברוח זו ) מבחינתי הסתיימה השיחה בנושא

המקסימום שאני אוסיף זה בדיוק את זה "אמרתי את מה שיש לי להגיד ומבחינתי סיימנו לדבר על זה"

גיליתי ש

כשאני לא עונה להמשך השיחה, היא מפנימה את זה

ככל שהדיון נמשך יותר זמן, וככל שאני מעבירה אמביוולנטיות אליה, יש יותר סיכוי להתפוצצות או בכי

אני חושבת שאולי את מרגישה מחוייבת לענות למשפטים כמו "טוב, אז את לא תגידי לי מה לעשות".
העניין הוא שהיא יכולה להגיד את מה שהיא רוצה, מבחינתה זה המשך של הויכוח.
ברגע שהבהרת את מה שאת רוצה שיקרה, אין צורך שתמשיכי.

ומעבר לכך, כדאי לבדוק האם יש דרך להפוך את הדינמיקה לפחות נפיצה
אולי למשל לפני מקלחת היא צריכה התראה גדולה יותר
נגיד למשל חצי שעה לפני להגיד שעוד מעט היא צריכה לסיים את מה שהיא עושה ולהיכנס להתקלח

וגם כדאי לשים לב לדרך שבה מנסחים את הדברים
בדברים מסויימים כדאי לקבוע עובדות ולא לשאול שאלות או לבקש בקשות

אצלנו לפעמים יש משא ומתן - אני אומרת עוד 15 דקות
היא מבקשת עוד זמן ואנחנו מדברות על זה, אבל לא בויכוח או צעקות או בכי

ועוד משהו שאולי יעזור לכם, זה לשבת ביחד איתה בזמן רגוע, ולקבוע כללים וסדר יום
אני מניחה שהיא כבר קוראת וכותבת ואולי יודעת לקרוא שעון

 

[זמנית מוכרת]

אין אצלה דבר כזה.

היא תמשיך להתגרות. גם במילים. וגם במעשים.

היא תתגרה בי במילים: "אני מתביישת שאת בכלל אמא שלי". "את לא תגידי לי מה לעשות". וכד'.

ובמעשים - היא תצא מהחדר למרות שאני אוסרת את זה עליה. אני אנעל את הדלת. היא תפתח את החלון. וכד'. היא ממשיכה להתגרות במעשיה. היא כל הזמן מותחת את הגבול עוד ועוד ועוד. עד שאני מתפוצצת עליה. בחמת זעם. מטורפת לא פחות משלה. זה הדבר היחיד שעושה אצלה איזה RESET. אבל אני יודעת שזה לא נכון. ולא רוצה את זה.

 

[אביטלתל]

אני חושבת שאת צריכה ייעוץ מקצועי

בעיקר בגלל שנשמע שאתם עמוק בתוך הדינמיקה הזו שנוצרה
היא כבר דפוס התנהגות של שתיכן

תראי, היא יכולה להמשיך להתגרות
את לא חייבת לענות
כי בזמן שבו היא בתוך הטנטרום היא כבר בתוך הדפוס המוכר לה, כמובן שהיא ממשיכה אותו, הוא עובד, למה לשנות ?
השינוי צריך לבוא ממך

ואם את שולחת לחדר והיא יוצאת את יכולה לקחת אותה לשם שוב ושוב ואפילו להישאר איתה שם
אם היא משתוללת את יכולה להחזיק אותה

למרות שלדעתי האישית, עונשים זו לא הדרך שתעזור לכם
זה רק עוד שלב בתוך הדפוס המוכר שלכם

 

[מחר יהיה יום חדש]

גם אצלי יש בבית נפיצה אחת

אני לא מגיבה כשהיא אומרת לי כל מיני מילים עלי, שתגיד

לגבי החדר - אני לא נועלת. אני לא מאפשרת לצאת ואם היא יוצאת אני מחזירה. אני מקסימום אומר לה: אם את יוצאת מהחדר אז אני אוציא מהבית (כי כנראה לא רוצה להיות כאן). וכל פעם שאני מחזירה לחדר אני חוזרת על המשפט: את לא יוצאת מהחדר עד שאת נרגעת ומתרחקת. בזמנים שהיא שוב ושוב יוצאת אני נשארת שם לעמוד ולחסום את היציאה.

גם אני עוד לא מצאתי את הדרך לגוד את הנפיצות ברגע שהיא מתחילה או לקצר אותה.

אצלנו זה גם בשעות מאוחרות של הערב והלילה. צרחות עד שהשכנים באים או מתקשרים (נראה לי יזמינו לנו משטרה יום אחד).

 

[לביאה בקיץ]

 

[לביאה בקיץ]

הדיבורים הם לא לזמן הטנטרום,

כשאני כתבתי על הדיבורים הפרדתי את זה, התייחסתי לרקע שנתת. בזמן הטנטרום אמנם צריך להיות ענייניים ובלי התפלספויות, רק לא תוך אדישות וחסימת רגשות.

 

[כ פ ת ו ר ו פ ר ח]

אצלנו היא אף הגדילה

זה כבר לא סתם "למה". זה "למה לי". אני בלתי סבלנית בעליל למשפט הזה. וכמוך, קיצצתי בהסברים, אני עונה הרבה יותר "כי ככה אני אמרתי" וכד'.

 

[אחרונת הקיסריות]

גם אצלי יש "למה לי". זה חדש

אני מגדילה עד אין תגובה כלל והוא אומר לעצמו "כי ככה אמרת לי".

 

[ליאת +]

אפשר משהו מעודד?

יש לי ילד כזה בבית, ובמבט לאחור אני יכולה להגיד שההתמודדויות האלה לימדו אותנו כל כך הרבה, הכריחו אותנו להכיר אותו לעומק ולמתוח את היכולות האישיות שלי הרבה מעבר למה שחשבתי שאפשר.

יש ילדים שכאילו כל מרכז הרגשות של המשפחה פועם בהם, ובכל פעם שמתוח ולוחץ- הם אלה שיתפוצצו, הם כאילו הססמוגרף של המשפחה.

אז אני לגמרי מבינה את ההרגשה שלך עכשיו, זו הרגשה נוראית של חוסר יכולת להתמודד עם הילד שלך, התחושה שהילד/ה שלך מביאה אותך למצבים נוראיים,

אבל זו גם יכולה להיות הזמנה לפגוש משהו אחר, להכיר את הילדה שלך לעומק (זה הרי לא באמת איזו ישות ש'נכנסת בה' - זה חלק ממנה) ולעזור גם לה להכיר את עצמה טוב יותר.

ועידוד נוסף- גיל 8 זה זמן שבו הם עוד כל כך פתוחים ומשתפים. עדיף לקבל את הכלים עכשיו מאשר להתמודד עם המצב בגיל ההתבגרות.

אני יודעת שזה נשמע שאני מדברת שטויות, אבל אם כבר זה במילא קורה, אז אני מציעה לך 'למנף' את כל המצב ללימוד טוב יותר של הבת שלך ולהכרות טובה יותר שלך עם עצמך.

וכדאי מאוד להכניס גורם טיפולי, לפעמים אפילו הדרכת הורים טובה יכולה לעזור (כלומר- בלי טיפול ישיר בילד, אלא רק הדרכה צמודה להורים). .