התקפי טנטרום בגיל....8 |אייקון מתבייש|

פלגיה

New member
זה נורמלי מאוד

ומבחינת הגיל - זה בסדר. יש דברים כאלה גם בגיל 11, ו-14, ובכלל
.

אני גיליתי, אצל הילדה הספציפית שלי, שמה שעוזר זה הסלמת והחרפת סכסוכים מצידי. בדרך כלל לא הגענו לאלימות, כי אני הייתי מחריפה את העימות הרבה קודם, כשעוד לא היה צריך את זה (ואנחנו יודעים שכשאדם, גם מבוגר, נמצא בהיסטריה, סטירה בד"כ מרגיעה אותו. ניסיתי לא להגיע להיסטריה).

אז זה היה הולך ככה. היא מתחילה בפרובוקציה (נניח "אני כן אלך עם החולצה הזאת") ואני, נניח שבכלל לא אכפת לי איזו חולצה היא תלבש, אבל אני יודעת שמבחינתה זה מה שצריך - אז אני לא אדישה ומשימתית (ואני יכולה להיות) אלא כועסת. לא ממש, כי אני לא באמת כועסת, אבל משחקת את המשחק הכועס בשבילה. במקרה הזה התפרצויות הזעם עדיין קרו, הן היו קצרות יותר, סוערות הרבה יותר, אבל נגמרו בד"כ בטריקת דלת ואז יציאה רגועה אחרי חצי שעה, וחיבוק.

זה לא קל, ויועצת חינוכית ששמעה ממני על התהליך היתה מזועזעת מעצם הרעיון (כי אמא אמורה להיות שלווה, רגועה, מכילה, וכך הלאה), אבל אני ידעתי שזה מה שמתאים לנו. אצל חלק מהילדים התפרצויות הזעם מתדלקות את עצמן, והילד לא מצליח להגיע לכלל הירגעות. זה בפני עצמו מפחיד אותו מאוד, ומתדלק את התפרצות הזעם הבאה, ונכנסים למעגל מאוד לא נעים. יכול להיות שצריך גם במקביל לתת לה איזה טיפול מקצועי שיעזור לה לווסת את עצמה ולהרגע בלי להגיע קודם כל לשיאי טנטרום כאלה (זואוטרפיה עזרה לנו מאוד), אבל קטונתי מלייעץ בעניין זה.

ואני חושבת שכדאי שתחשבי מחדש על כל סוגיית העונשים. צריך עונש מיידי ומשמעותי, כי סנקציה לכל החודש הבא מאוד מאיימת, אבל קצת קשה בגיל 8 להצליח להתמודד עם דבר כזה, וכמו שאמרת בעצמך - אחר כך היא שקטה ורגועה ועדינה ומקסימה - אז מה הטעם. אם עונש - הוא צריך להיות חד וקצר מועד, ולהיפסק כשהיא נרגעת. לפחות לדעתי.
 
יש לך רעיונות לעונש כזה קצר מועד ?

גם אני חושבת שזה עדיף. פשוט אין שום דבר שאני יכולה לחשוב עליו שבאמת יהווה עבורה עונש באותו הרגע, מלבד מחשב וטלויזיה. (וגם אז היא עושה קואליציה עם אחותה. שהרי אחותה לא בעונש, אז אם אחותה כן רואה טלויזיה בסלון - היא גם שם).

אני אשמח לרעיונות לעונשים קצרי מועד לאותו רגע הטנטרומי. ממש אין לי רעיונות.
 
את יכולה לשנות טרמינולוגיה?

אין עונשים.
המסכים (לדוג') הם פרס על התנהגות טובה.
מי שלא עושים לו וי על התנהגות טובה לא מקבל פרס.
 

פלגיה

New member
זה לא כזה משנה

והשוני הוא טרמינולוגי בלבד ואין ממנו רווחים. שיטת הפרסים היא אותה שיטה כמו שיטת העונשים כי שלילת פרס מהווה סנקציה ולכן עונש.
 
אני לא רואה את זה ככה

בעיני נותנים חיזוק חיובי על התנהגות חיובית.
אין התנהגות טובה - אין חיזוק.
עונש זה חיזוק שלילי על התנהגות שלילית.
 
ילדים לא רואים את זה ככה

ולדעתי בכך מסתכם התרגיל הסמנטי הזה. מבחינת הילד, הוא קיבל ואני לא, ההרגשה היא דפרנציאלית ויחסית, להיות בחוסר לעומת מישהו אחר זה גרוע ולכן עונש.
 

כרמיון

New member
בעיני, יש הבדל

קודם כל, מה שכתבת מניח שיש "הוא ואני" להשוואה. כלומר, שיש ילד נוסף, ושהילד הנוסף הזה הוא במצב שבו הגמול מוביל להשוואה ישירה. במקרה כזה הילד יכול לומר - ולחשוב - "הוא קיבל ואני לא". אבל זה לא תמיד המצב, ובמקרה של הילדה בשירשור זה לא ברור שהסיטואציות והעונשים/הגמול צריכים להיות על הסקאלה הזאת.

אני אתן דוגמא מאצלי: אם אני אצ'פר את בני בן הכמעט שמונה על התנהגות טובה בכך שאקנה לו מספר מסויים של טוקמנים ל-Top Eleven, לבתי בת החמש זה לא יזיז בכלל והיא לא תרגיש קיפוח מהסוג של "הוא קיבל ואני לא". כי היא לא ב-Top Eleven, היא עוד לא בגיל שבו היא יכולה לנהל קבוצת כדורגל וירטואלית ולא ברור אם דבר כזה ימשוך אותה בכלל אי פעם (גם לגבי הילד אני נדהמת מהיכולות שלו לנהל קבוצה כזאת בגילו ולהצליח בזה), היא לא יודעת מה זה טוקמנים וכדורגל לא מעניין אותה. היא לא תרגיש בחוסר, ובטח שלא תרגיש בעונש. אם אני אודיע לילד על קניית הטוקמנים בנוכחותה (מה שאני לא חייבת לעשות, אגב), אולי היא תשים לב שהילד צ'ופר ב**משהו**, והיא תרצה באופן כללי לקבל גם היא "עוד משהו". אבל זה כבר יהיה ברמה אחרת, לא של קיפוח וחוסר מיידי. הרי היא תמשיך לקבל את הדברים שהיא כן מקבלת בדרך כלל.

2. בתור איך שאני זוכרת את עצמי כילדה, אם היו שוללים ממני כעונש משהו שהייתי רואה שהאחרים מקבלים זו הייתה השפלה נוראה (לא נהגו לעשות את זה, אני מדמיינת את עצמי איך שהייתי ועם המבנה הנפשי שאני זוכרת מעצמי). אם היו שוללים ממני כעונש משהו שהייתי מקבלת באופן קבוע, הייתי חווה את זה כהשפלה וזה היה מכניס אותי לברוגז ולכעס ולא להלך רוח שבו קיבלתי מוטיבציה להשתדל יותר. לעומת זאת, אם הייתי רואה שגומלים לילד אחר על התנהגות טובה במשהו מיוחד (מה שראיתי שעשו), זה היה נראה לי כילדה די הוגן וסביר. גם אם הייתי מקנאת בו קצת, תחושות של השפלה וקיפוח לא היו שם, וגם היה לי ברור שהמפתחות לקבל גם אני משהו מיוחד כזה הם בידי. (אני מדברת בעיקר על סיטואציות של המערכת החינוכית, בית הילדים והכיתה, ופחות בבית, פשוט כי המערכת החינוכית זימנה מצבים כאלה יותר).
 
עונש זה לא חיזוק שלילי.

בהגדרה, חיזוק הוא כל מה שמעלה את שכיחות ההתנהגות (בין אם הוא חיזוק חיובי ובין אמ הוא חיזוק שלילי, משמע, הסרה של גירוי אברסיבי. למשל, הצפצוף ברכב אחרי זמן מה אמ לא חגרת, הוא חיזוק שלילי שמטרתו להעלות את שכיחות חגירת החגורה). עונש, בין אמ הוא חיובי (הוספת גירוי אברסיבי. למשל, צעקה) ובין אמ הוא שלילי (הסרת דבר נעים, כלומר, מניעת זכויות) נועד להקטין שכיחות של תופעה.
ככלל, חיזוקים יעילים יותר מעונשים.
 
זה תלוי בילד, כן או לא שיגרה

דיברתי על זמן מסך של שעה ביום (לדוג') כפרס על התנהגות טובה. ילד בן 8 יכול להבין במידה הזו סיבה ותוצאה.
 
כשאת אומרת שאת משחקת את המשחק שלה וכועסת

למה את מתכוונת? איך את עושה את זה?

את יכולה לתת דוגמה בבקשה?

(המיואשת שנמצאת בהתמודדות כמעט יומיומית עם התפרצויות זעם)
 
כל כך מוכר, גיל 7

בדיוק כמו שתיארת, כאילו נכנס בה איזה דיבוק (אני תמיד מסננת "הנה הגיע הג'יני", אז מתחילות טריקות הדלתות, ה- "אתם לא מחליטים עלי-אני מחליטה על עצמי - אני הולכת לגור בבית אחר" וכו'.
האמת היא, שזה התמעט בזמן האחרון, אבל אני לא מתרגשת כשזה קורה, כמו שזה בא, ככה זה הולך. אני לא מתחילה עם עונשים כי זה לא ייגמר ולאכוף את כל העונשים האלה... - אני לא אצא מזה.

אין לי עצות חכמות, רק הבעת אמפטיה... אבל אני מניחה שיש כאן רעיונות לא רעים בכלל מהבנות המעולות.
 
מה שמאוד בולט לי לעין, בקריאתי אותך

ואולי אני טועה, כי בטוח לא כתבת הכל, זה שהתגובות שלך לא כל כך אמפאטיות. כשהיא נכנסת למצוקה שלה, והמצוקה גדולה, בוודאי מאוד מרגיז או מעליב אותה, התגובות הקרירות האלה (מה שאת קוראת לו שלווה), שאומרות "אני סופרת עד שלוש ואת במקלחת". זה אומר שאת סופרת עד שלוש אבל את לא סופרת את הבת שלך ואת מה שהיא מרגישה, אלא נשארת אדישה ולא אכפתית.

הרי כשהיא אומרת "איכס, לא בא לי סלט", זה בכלל לא הסלט. זה משהו אחר. אולי היא מרגישה שלא משתפים אותה בהחלטות, כמו מה היא היתה רוצה לאכול? אולי לא משתפים אותה בדברים הרבה יותר גדולים (כי אי אפשר או לא צריך) ולפחות באוכל היא יכולה לשלוט? אז כשאת אומרת לה "אין בעיה, את לא חייבת לאכול, תלכי לישון" את לא באמת רואה אותה.

היות ובאמת קטונתי מלייעץ באינטרנט ובכלל, אני מצטרפת לאלה שהמליצו לך על הדרכה הורית. זה בטח לא פשוט עבורך להעלות את התוכן הזה כאן, ובכלל להתמודד עם הסיטואציות הסוערות הללו, אבל אני מניחה שהדרכה הורית טובה, תוכל לפתור את הענין הזה הרבה יותר בקלות ממה שנראה.
 
פסיכולוג ילדים

יש נתיב ציבורי אבל כמובן שפרטי זמין יותר.

ככלל, זה אמור להיות מי שאמון על טיפול בילדים. פסיכולוג קליני של ילדים יודע לבצע גם הדרכת הורים.

את יכולה לבקש המלצו גם דרך בית הספר או רופא המשפחה. מניחה שאם תכתבי איזור תקבלי גם כאן המלצות.
 

Ani15

New member
מוכר

אצלי הוא כבר בן 12 וזה עדין קורה לפעמים, בערך בתדירות שתיארת.
לקח לנו שנים להבין שזה קשור לADHD (תבדקי), שגם אותו היה ממש קשה לאבחן אצל ילד שקט ורגוע ומצליח בלימודים (ובכל זאת, מאובחן חד משמעית עכשיו).
קראתי חלק מהתגובות הרציונליות כאן ונדמה לי שזה פשוט לא מתאים לסיטואציה שאני מכירה, שדומה מאוד למה שתיארת. מי שלא ראה, אולי לא יכול להבין. אצלנו זה נגמר כשאני צורחת ממש חזק ובהסטריה, מהבהלה הוא מפסיק (מעולם לא הרמתי עליו יד ואין לי כוונה להתחיל).
זה קורה אצלנו יותר בתקופות שהוא מרגיש "איבוד שליטה". ככל שנראה שיש לו יותר שליטה על החיים שלו ועל ההחלטות שלו, זה קורה פחות. גם "חוזק" ההתקפים גבר ככל שהוא התבגר וענין השליטה נעשה יותר משמעותי, ואיתו התסכול (כאן זה מתקשר להפרעת הקשב והקושי לבטא את עצמו). לקח לי המון עבודה עצמית לכבד אותו ואת הרצונות שלו ולהעביר אליו חלק גדול מהשליטה על החיים שלו (אני מאוד אסרטיבית והוא מאוד רגוע, שקט ומרצה. זה כר נרחב לטעויות במקרה זה), אני עדין עובדת על זה. אולי זה כיוון מחשבה?
 
למעלה