זה נורמלי מאוד
ומבחינת הגיל - זה בסדר. יש דברים כאלה גם בגיל 11, ו-14, ובכלל
.
אני גיליתי, אצל הילדה הספציפית שלי, שמה שעוזר זה הסלמת והחרפת סכסוכים מצידי. בדרך כלל לא הגענו לאלימות, כי אני הייתי מחריפה את העימות הרבה קודם, כשעוד לא היה צריך את זה (ואנחנו יודעים שכשאדם, גם מבוגר, נמצא בהיסטריה, סטירה בד"כ מרגיעה אותו. ניסיתי לא להגיע להיסטריה).
אז זה היה הולך ככה. היא מתחילה בפרובוקציה (נניח "אני כן אלך עם החולצה הזאת") ואני, נניח שבכלל לא אכפת לי איזו חולצה היא תלבש, אבל אני יודעת שמבחינתה זה מה שצריך - אז אני לא אדישה ומשימתית (ואני יכולה להיות) אלא כועסת. לא ממש, כי אני לא באמת כועסת, אבל משחקת את המשחק הכועס בשבילה. במקרה הזה התפרצויות הזעם עדיין קרו, הן היו קצרות יותר, סוערות הרבה יותר, אבל נגמרו בד"כ בטריקת דלת ואז יציאה רגועה אחרי חצי שעה, וחיבוק.
זה לא קל, ויועצת חינוכית ששמעה ממני על התהליך היתה מזועזעת מעצם הרעיון (כי אמא אמורה להיות שלווה, רגועה, מכילה, וכך הלאה), אבל אני ידעתי שזה מה שמתאים לנו. אצל חלק מהילדים התפרצויות הזעם מתדלקות את עצמן, והילד לא מצליח להגיע לכלל הירגעות. זה בפני עצמו מפחיד אותו מאוד, ומתדלק את התפרצות הזעם הבאה, ונכנסים למעגל מאוד לא נעים. יכול להיות שצריך גם במקביל לתת לה איזה טיפול מקצועי שיעזור לה לווסת את עצמה ולהרגע בלי להגיע קודם כל לשיאי טנטרום כאלה (זואוטרפיה עזרה לנו מאוד), אבל קטונתי מלייעץ בעניין זה.
ואני חושבת שכדאי שתחשבי מחדש על כל סוגיית העונשים. צריך עונש מיידי ומשמעותי, כי סנקציה לכל החודש הבא מאוד מאיימת, אבל קצת קשה בגיל 8 להצליח להתמודד עם דבר כזה, וכמו שאמרת בעצמך - אחר כך היא שקטה ורגועה ועדינה ומקסימה - אז מה הטעם. אם עונש - הוא צריך להיות חד וקצר מועד, ולהיפסק כשהיא נרגעת. לפחות לדעתי.
ומבחינת הגיל - זה בסדר. יש דברים כאלה גם בגיל 11, ו-14, ובכלל
אני גיליתי, אצל הילדה הספציפית שלי, שמה שעוזר זה הסלמת והחרפת סכסוכים מצידי. בדרך כלל לא הגענו לאלימות, כי אני הייתי מחריפה את העימות הרבה קודם, כשעוד לא היה צריך את זה (ואנחנו יודעים שכשאדם, גם מבוגר, נמצא בהיסטריה, סטירה בד"כ מרגיעה אותו. ניסיתי לא להגיע להיסטריה).
אז זה היה הולך ככה. היא מתחילה בפרובוקציה (נניח "אני כן אלך עם החולצה הזאת") ואני, נניח שבכלל לא אכפת לי איזו חולצה היא תלבש, אבל אני יודעת שמבחינתה זה מה שצריך - אז אני לא אדישה ומשימתית (ואני יכולה להיות) אלא כועסת. לא ממש, כי אני לא באמת כועסת, אבל משחקת את המשחק הכועס בשבילה. במקרה הזה התפרצויות הזעם עדיין קרו, הן היו קצרות יותר, סוערות הרבה יותר, אבל נגמרו בד"כ בטריקת דלת ואז יציאה רגועה אחרי חצי שעה, וחיבוק.
זה לא קל, ויועצת חינוכית ששמעה ממני על התהליך היתה מזועזעת מעצם הרעיון (כי אמא אמורה להיות שלווה, רגועה, מכילה, וכך הלאה), אבל אני ידעתי שזה מה שמתאים לנו. אצל חלק מהילדים התפרצויות הזעם מתדלקות את עצמן, והילד לא מצליח להגיע לכלל הירגעות. זה בפני עצמו מפחיד אותו מאוד, ומתדלק את התפרצות הזעם הבאה, ונכנסים למעגל מאוד לא נעים. יכול להיות שצריך גם במקביל לתת לה איזה טיפול מקצועי שיעזור לה לווסת את עצמה ולהרגע בלי להגיע קודם כל לשיאי טנטרום כאלה (זואוטרפיה עזרה לנו מאוד), אבל קטונתי מלייעץ בעניין זה.
ואני חושבת שכדאי שתחשבי מחדש על כל סוגיית העונשים. צריך עונש מיידי ומשמעותי, כי סנקציה לכל החודש הבא מאוד מאיימת, אבל קצת קשה בגיל 8 להצליח להתמודד עם דבר כזה, וכמו שאמרת בעצמך - אחר כך היא שקטה ורגועה ועדינה ומקסימה - אז מה הטעם. אם עונש - הוא צריך להיות חד וקצר מועד, ולהיפסק כשהיא נרגעת. לפחות לדעתי.
