ככל שקראתי חשבתי לעצמי
"אבל איפה התגובה, איפה האינטראקציה, התקשורת?" את לא מגיבה אליה, את מגיבה להתקף שלה, הילדה לא לנגד עינייך (ואת מעידה על כך כשאת אומרת שזו לא היא, זה "שד" שנכנס בה וכו') אלא "המצב" ואיך נכון או לא נכון לטפל בו.
אני חושבת שהגבול שאת מציבה צריך להיות הרבה הרבה יותר קרוב להתחלה. השלוה שעליה את שומרת נועדה לשרת אותך, כדי שאת לא תאבדי את השליטה. כמובן שאי אפשר להחזיק כך לאורך זמן (וזה שאת מחזיקה שעתיים מראה כמה את טובה בזה, בסטואיות, בשליטה עצמית. אני מהקצה השני, אגב. מאבדת את הסבלנות תוך דקות...). ומכיון שהיא משרתת אותך - היא עושה את השירות ההפוך לילדה, ובעצם לסיטואציה כולה.
עוד ככל שהתקדמתי בקריאה - הרגשתי איך הילדה יודעת בדיוק לאן הכל מוביל ואיך כל זה יגמר. האמת היא, שזה אמנם לא נראה כך, אך היא שולטת בסיטואציה טוב ממך. היא יודעת בדיוק איך תגיבי לקללה, מתי תטילי את העונשים חסרי הפרופורציה שבטח גם יתבטלו לאחר מכן, כשחוסר הפרופורציה הוא כל מה שישאר מהם, אז למה לא לזרום ולהגיב ב"אמא" קורע לב... ובאמת, רק כשההגה נלקח ממנה סוף סוף באבחה אחת - נכפית עליה הבלימה והיא מצליחה סוף סוף לעצור ולרדת.
מה לעשות? ההפך ממה שאת עושה (יש אמהות וטנטרומים שהשיטה שלך פועלת בהם הכי טוב, אבל כנראה שבמקרה הזה זו לא הדרך. לטעמי, זה משום שהילדה קולטת שזו שיטה, בין השאר כי היא כבר לא בת שנתיים ובכל מקרה גם לגילה היא פקחית). תרשי לעצמך להיות מעורבת, לצלול פנימה, להתרגז ולכעוס מההתנהגות האיומה שלה. תראי לה איך את מרגישה באמת כשהיא הופכת למטורפת הזו שצורחת כמו משוגעת. תביעי את זה. אבל מה? בסטואיות. תעלי אותה לטובת העניין, לא נגדו. אל תצרחי בחזרה, אל תאיימי, אל תגיבי לקללות שלה ב"קללות משלך" (=עונשים וכד'), אל תסחפי לסערה שלה. ראיתי שכתבת מקודם שלוה ואדישות באותה נשימה, נראה לי שכאן הטעות שלך. את יכולה להיות שלוה (אם את מצליחה, אני, כאמור, לא ממש מוצלחת בזה), זה מצוין, אבל ממש לא רצוי שתהיי אדישה.
זה לגבי ההתמודדות עם הטנטרום.
אבל עלה לי עוד דבר, שנוגע לרקע שסיפרת, ההתחכמויות.
את מתארת ילדה חכמה ומפולפלת. יכול להיות, וגם אנחנו טעינו שם עם הילד החכם והמפולפל שלנו, שהיא מרגישה קצת שווה לכם, למעמדכם, הודות ליכולות הגבוהות. יכול להיות שגם אתם מעלים את ערכה באופן כזה שמאפשר את תחושת הנעלות השגויה הזאת. יכול להיות, וזה מנסיוני האישי, כי עברנו תקופה של חוצפה והתחכמויות דומות לאלו שאת מתארת (למעט הקללות. לשמחתי הגבול הזה ברור אצלנו). הדרך בה נקטתי, וסליחה מכל מקדשי כבוד הילד - היא להקטין אותו, להוציא ממנו את האויר. לא בהשפלות, חלילה, אלא בהבהרה אסרטיבית ואפילו אגרסיבית, כשזה התבקש, של מקומו וגודלו האמיתי (ילד) ביחס אלי (מבוגר, הורה). "למה?" כבר לא נענה בהגיון ובפינוי מקום להוד חוכמתו שיחווה את דעתו המלומדת על מה שאמרתי, אלא ב"כי ככה אמרתי, אני האמא, אתה הילד, ואתה תעשה מה שאמרתי, בלי שאלות", או ב"אני יותר גדולה ממך ובגלל שיש לי יותר נסיון ממך. אני יותר חכמה, לכן אתה צריך לשתוק ולהקשיב לי גם אם נראה לך שאתה יודע טוב יותר, כי אתה לא". הבלימה הבוטה הזאת באה משום שה"למה" הזה כבר לא היה תמים, הוא היה מתחכם ובא ממקום של חוצפה ורצון שגוי לפרוק עול. כמובן שזו היתה אחריותי, כי אני הובלתי אותו למקום הזה שבו הוא חשב בטעות שהוא באמת הגיע לגיל שבו הוא יכול לפרוק עול, ולכן היתה זו אחריותי לסמן לו באופן הנחרץ ביותר שהוא טועה ושהוא עדיין לא שם.
זה עבד. אני יכולה להגיד לך שתוך חודשיים-שלושה, לאחר מס' חודשים של חוסר אונים שבהם לא הבנו "מה עובר על הילד" והחוצפה רק עלתה וגאתה נוכח חוסר האונים שלנו, הוא נרגע. כעת הוא מכבד אותנו ממקום בוגר, כבר לא כפעוט שרק חושש מתגובת ההורים, אלא מתוך תבונה ובחירה. את טקטיקת ההקטנה אני לא צריכה, היא היתה תגובה נקודתית שטיפלה בבעיה נקודתית. עברנו לשלב הבא, על הטוב והרע שיביא איתו. בינתיים טוב
.
