התקפי טנטרום בגיל....8 |אייקון מתבייש|

[זמנית מוכרת]

התקפי טנטרום בגיל....8 |אייקון מתבייש|

זה הולך להיות פוסט עצוב, ומבוייש במיוחד. אנו לחלוטין אובדי עיצות. אין לנו מושג אפילו למי פונים (רופא ? פסיכולוג ? מטפל כלשהו ? אנו נואשים). לכן הניק הזמני.

הילדה שלנו בת 8. ככלל, ילדה נהדרת, עדינה, מתוקה, חריפת שכל, חכמה לגמרי

, דעתנית ביותר. מפולפלת. (לא מקבל שום הוראה שלנו כמובן מאליו. תמיד שואלת, חוקרת, מתעניינת, אומרת). ובאמת - ילדה טובה במלוא מובן המילה. לדעת כל רואייה ומוריה.

מדי פעם היא נכנסת לפתע להתקף טנטרום. כן, כן, כמו של ילד בן שנתיים. אלא שמדובר בילדה בת 8

.

הערב קרה דבר כזה. זה מתחיל פתאום וזה מלבה את עצמו והופך לסופת אש בוערת שמכלה כל מה שדרכה. היא צורחת, ומשתוללת, וזורקת, ורוקעת ברגליה, ומתווכחת, וצורחת, ושוב צורחת, ושוב צורחת. ובוכה. אני לרוב שומרת על שלווה ונותרת אדישה, משימתית, ותכליתית. ("אני סופרת עד 3 ואת במקלחת..." - היא ממשיכה להתעמר ולצרוח "לא !!! אני לא נכנסת !! את לא תגידי לי מה לעשות !!" אני עונה בקור רוח "אני ורק אני אגיד לך מה לעשות". בסוף היא תיכנס. תעמוד במקלחת ולא תתקלח. כל מיני כאלה קטנות).

היא עומדת וצורחת עד כדי כך שאחותה הקטנה (בשנה) באה אליי בוכה כי היא לא מצליחה להירדם נוכח צרחותיה. אני מזהירה אותה שתפסיק לצרוח. לפעמים אפילו נועלת אותה בחדרה שתצרח שם כרצונה, והיא ממשיכה - לצרוח. לבעוט בדלת, למשוך את הידית בחוזקה. וכד'.

שום דבר לא עוזר - אני מענישה אותה ("אין טלויזיה ומחשב כל השבוע"). היא צורחת לעברי "את מטומטמת !!!" אני עונה בשלווה "בזה הרגע העונש הוחמר לחודש ימים !" והיא ממשיכה לצרוח וליילל ולבכות "לא, אמא, לא ידעתי, אמא !! אמא !! א-מ-א !! א-מ-א !!...." וככה שעתיים שלמות. צרחות. קללות. חוסר שקט. והיא ממש לא היא. זו לא הילדה שאני מכירה.

כאילו נכנס בה איזה "דיבוק" או משהו. היא בהתקף טירוף בלתי ניתן לעצירה, שמתחיל בד"כ מכלום. כיאה כלל טנטרום.

הדבר היחיד שגורם להפסק הטנטרום המטורף הזה הוא....בניגוד לכל ההמלצות - הפעלת אלימות נגדית. מצידי.

כל עוד אני שלווה ועיניינת - היא ממשיכה בצרחות, בבכי, בחוסר השקט, בהתפרעויות. אחרי שעתיים-שעתיים וחצי כאלה שהטנטרום רק הולך ומחריף, וכולל קללות כלפיי, והתפרעויות, וצרחות ובכי באופן כללי - אני מתחרפנת, ופשוט מפעילה כלפיה כוח (סותרת לה. תופסת אותה בחוזקה מכאיבה. נותנת מכה מכאיבה בישבן, וצורחת עליה בהיסטריה). ואז.... או-אז, רק אז היא נרגעת. וכשהיא נרגעת - היא שוב מדהימה. היא פרועה מהתפרעויותיה, ואדומה מבכיה, אבל היא שוב חוזרת לעצמה. מדברת בתבונה רבה.
היא מספרת שהיא לא יודעת מה נכנס בה, שהיא מרגישה שנכנס בה הילד הרע. שהיא לא מצליחה לעצור אותו ולהשתלט עליו. ושהיא מאוד מתנצלת שדיברה אליי ככה, ומבטיחה שיותר זה לא יקרה (והתנצלותה כנה לחלוטין. היא בוכה ועצובה, ומספרת כמה היא אוהבת אותי, ושואלת בדמעות "בטח נעלבת נורא כשדיברתי אליך ככה..."

) היא אומרת לי שהיא לא מבינה איך זה קורה לה ולא קורה לאחותה. אני מסבירה לה שמותר לכעוס, וגם אחותה כועסת אבל היא מצליחה להשתלט על הכעס בלי לצרוח ולקלל.

אני פשוט לא יודעת מה לעשות.
התקף כזה יכול להגיע פעם בשבוע-שבועיים ולפעמים כמה חודשים בלי כלום.

אני חושבת שהוא יותר מאפיין התחלות חדשות, עייפות, רעב, אבל כבר לא בטוחה בכלום. הוא מגיע אאוט אוף זה בלו. וכשהוא כאן אני ממש לא יודעת איך לנהוג.

אני גם לא יודעת איך לנהוג כשהוא מסתיים. כשהיא הופכת שוב לעדינה, מתוקה, נעימה, שקטה. אז מה הטעם בעונש שהוטל עליה בעת ההתקף ??

אנא, כיווני חשיבה. הערב היה התקף כזה קשה במיוחד. גם הוא, הסתיים רק לאחר הפעלת אלימות מצידי. מצב שלא נוח לי איתו. וגם הבהרתי לה את זה. אבל שום דבר אחר לא עוצר את התקף הטירוף שלה (אם אגש ואחבק אותה היא תצרח "תעופי מהחדר שלי ! אל תגעי בי". אז לרוב אני שומרת מרחק בטוח ונותנת הוראות ענייניות... אבל שום דבר כאמור לא עוצר אותה. היא בהתקף טירוף בלתי נשלט)

מה עושים ? אני נורא מוטרדת.

|שולחת|

 

[אמא של עופרי וטל]

יש לי כזה בבית

אומנם הוא ADHD ככה שהטנטרום נחשב "בסדר" - אבל כאשר אנחנו בתוכו זה מצב בלתי אפשרי לכל באי הבית.
במצב כזה -
אנחנו מנסים למצוא רגע של הגיון ומבקשים ממנו להכנס למקלחת (לא יאמן מה מקלחת עושה) גם אם זה אומר להפשיט אותו (אנחנו מפשיטים)

ובגלל שאנחנו חיים בקיבוץ - אז גם לשנות אווירה (כן ממש כמו אצל תינוקות) יוצאים מהבית - רצים בחוץ, מתפרעים או מה שזה לא יהיה

ולעיתים צריך להפעיל כוח פיזי - אני מחבקת אותו "חיבוק דב" כזה שלא נותן לו לזוז - הוא יכול לצרוח עד מחר ולקלל אותי עד מחר (אני יודעת שהוא לא מתכוון בדיוק כמו שאת כותבת) אבל אנחנו לא זזים מהמיטה - עד שהוא מבטיח לי שהוא יכול להרגע לבד - ואם זה לא קורה אז שוב חיבוק דב - הכוונה לכזה שלא נותן לו לבעוט או לנופנף בידיים.


אני מתנחמת בזה -
1. זה באמת לא קורה הרבה - ממש כמו אצלך.

2. אני שמחה שהוא מוציא את זה בבית - זה אומר שהוא מרגיש בטוח ואם בחוץ הוא ילד טוב ירושלים "ילד מרצה" (והוא כזה - אף אחד לא מאמין לנו שיש לו התקפים כאלה) - לידיינו הוא לא חייב להיות כזה.

3. גם כשאני לא יודעת, יש סיבה לזה, גם כשהוא לא יודע יש סיבה לזה - לפעמים זה נצבור של דברים שמתפרצים.
אבל הוא חייב שיכילו אותו - גם אם הוא לא יודע לתמלל את זה.

 

[kestrel]

יש לי הרבה מה ליעץ לך מנסיון דומה מבחינת ה

גיל

אבל אני קצרה בזמן עכשיו, אז אשוב מאוחר יותר.

בכללי:
1. זה נורמלי גם בגיל 8 . היא עדיין ילדה.
2. כמו שאת ראית בעצמך, כשאת שומרת על שלווה סטואית זה רק מוסיף שמן למדורה. למה? הטנטרום בא להוציא תסכולים כשקשה להתמודד עם דברים, והשלווה שלך רק מראה לה שלא אכפת לך, והיא רוצה הכרה שאת מזדהה עם הקושי שלה.

3. תחשבי על הטנטרום כמו גל, חייבים לעבור את השיא. והדרך הכי פשוטה זה פשוט לחמם את המצב ולהחמיר אותו- תריבי איתה 5 דקות בתקיפות ורק אז היא תוכל להרגע

4. אל תגיעי למצב של אלימות. זה בעצם הטנטרום ואיבוד השליטה שלך (מובן אחרי שעתיים של צרחות)

יותר פרטים מאוחר יותר ....

 

[Arfilit]

תשובה תכליתית ונהדרת

אני מאוד מתחברת למה שאת כותבת.

אני אמנם מגיבה ברוב הפעמים בשקט - אבל אי אפשר לפספס את הכעס שלי בשקט הזה. זו לא שלווה סטואית בשום צורה ודרך - אלא כעס רב - רק שבשליטה. וזה נראה בהחלט לעין.

במקרים של זריקת דברים (לא הגענו עדיין לחפצים שמעבר לכריות - אבל אצלנו הפעוט בן שבע - אז עוד יש לנו שנה שלמה להתפתח עד שנגיע לגילכם...) אני תופסת ומחבקת מאחור, וזה מביא אחרי השתוללות קצרה להרפיית השרירים ואז אפשר לחזור לדבר - גם אם השיחה לא נעימה.

ואני לעולם מענישה רק בעונשים שאני יודעת שאני מסוגלת לעמוד מאחוריהם. חודש בלי טלויזיה - לא יקרה אצלי - כי אני יודעת שזה בלתי ישים מבחינתנו. שבוע בלי מסכים כבר היה (מסכים = טלויזיה, מחשב, איי-פאד וכו) - והפעוט המתוק הקפיד לא לראות טלויזיה גם אצל חברים באותו שבוע... נוצר אצלנו מצב שבו אני מענישה די מעט, אבל כשאני מענישה הם יודעים היטב שאין טעם להתווכח אתי - העונש יצא לפועל. הזמן להתחיל לנהל איתי מו"מ - הוא רק בחלוף זמן, לאחר שחלק מן העונש כבר מוצה ובד בבד ההתנהגות שהביאה לעונש נעלמה (עד העונג הבא כמובן...).

 

[kestrel]

עוד פרטים ..

רק ממה שעזר לנו -

להבין שזה בסדר לצעוק ולבכות כשכועסים, אבל בשום פנים ואופן לא להסכים לאלימות משום צד.
אם היא צורחת ומקללת פשוט להרחיק את עצמך מהחדר במקום לשלוח אותה לחדר אחר. זה ממש לא עוזר "לשלוח להרגע" , כי אף ילד בשעת כעס לא ישב בחדר ויחשוב כמה שהוא לא היה בסדר.

ההתפרצויות באו לרוב בזמנים שהבת שלי הייתה עייפה או רעבה ואז כל התסכולים צפו,
בעיקר בסוף היום, או לקראת השינה לאחר יום ארוך למשל. זה נראה לך שההתפרצות באה משום מקום מכיוון שאת לא יודעת מה עובר לה בראש באותו רגע, ובגיל 8 עדיין קשה לתמלל ברגע האמת.

הטנטרום בא ללמד אותך משהו. היא רוצה את תשומת הלב שלך. לא כדי לתת לה פתרונות למצוקות שלה (ובגיל 8 דברים שנראים לך שטותיים , נראים לה כמו סוף העולם), אלא כדי לקבל את ההכרה שלך בקושי *שלה*.
הרבה פעמים הייתי אומרת לה משהו כמו "אני מבינה שקשה לך, וזה בסדר לבכות ולצעוק" .
כמובן שזו בעיה כשיש עוד ילדים בבית, בעיקר אם הם מנסים לישון, ובמצב כזה הייתי שולחת אותה לצרוח ולקלל בחדר אחר, או לבחור לה עץ בחצר שתוציא עליו את תסכוליה.
זה נשמע טוב ויפה ממרחק המקלדת, אבל ברור שזה לא תמיד היה עובד. אחרי מספר פעמים היא הבינה שאנחנו לא כועסים על זה שהיא מתוסכלת, אבל שאלימות כמו להעיף דברים ולקלל, זה מה שלא מקובל.
לאט התדירות ירדה וגם משך הטנטרטום התקצר ל 5 -10 דקות בלבד.

דיבורים והכלה וחיבוקים לא עוזרים בכלום בזמן הטנטרום. לזה יש מקום כשהיא רגועה, וגם אז תנסי לשמוע אותה ולהעביר את הכדור למגרש שלה במקום לחלק לה עצות משלך. זה יתן לה כח והרגשה שהיא בשליטה, שאת מבינה אותה ומזדהה עם הקשיים שלה.
ספרי לה על עצמך כשהיית ילדה, ומה היה מתסכל אותך וגורם לך לתחושות של זעם וכעס (גם אם זה לא הגיע לטנטרום) ותקפידי בשום אופן לא להוסיף איך את לא היית עושה x או y ושגם היא צריכה להתנהג בהתאם. השיתוף בא להבהיר לילדה שלך שאת מבינה אותה, שלילדים קשה בעולם, וגם למבוגרים (למשל "כשאת צורחת כואב לי בלב מפני שאני כל כך אוהבת אותך וכואב לי כשאת מרגישה כל כך רע, וזה גם כואב באזניים" ).
לך ברור כשמש שהאהבה אליה היא ללא גבולות, אבל ילד בן 8 לא בטוח בזה בכלל! הבת שלי הייתה אומרת לי בשעת זעם "אתם לא אוהבים אותי".
אם הייתי אומרת לה ברכות "חמודה שלי, בטח שאני אוהבת אותך" , היא רק הייתה כועסת יותר! כשאמרתי לה בתקיפות "אני כן אוהבת *אותך* אבל ממש לא אוהבת את ההתנהגות הזו. בבית שלנו לא מקובל צרחות וקללות!" , משהו נקלט אצלה .

שתפי אותה עם הקושי שלכם ותנסו ביחד לגבש תוכנית פעולה. תשאלי אותה מה היא חושבת שאת צריכה לעשות כשהיא משתוללת וכולם בבית סובלים מזה (אצלנו אחת התשובות הייתה "לא לצעוק עלי" ). זה היתרון של גיל 8 לעומת שנתיים

בזמן הטנטרום מה שעזר לנו זה להבהיר לה בתקיפות שאנחנו מבינים שקשה לה, שזה בסדר לכעוס, אבל שהיא לא יכולה לצרוח ככה ולהחריש את כל בני הבית , ובטח לא לקלל או לזרוק דברים.

כמובן שהרבה פעמים זה לא עזר, אבל אני חושבת שעצם זה שהיא הבינה שהכעס הוא על הצרחות והקללות ולא על עצם זה שקשה לה להתמודד , קיצר משמעותית את משך הצרחות.
לא נתנו שום עונשים או איומים בזמן הזעם, כי כמו שראית זה לא אפקטיבי. אם הצרחות החמירו זה היה סימן שמתקרבים לשיא, ונסיונות לגרום לה להקשיב תוך כדי רק הרחיקו את השיא ואת הרגיעה שבאה אחריו.
אם את קוראת באנגלית, הנה כתבה מצוינת, אמנם על פעוטות, אבל גם רלוונטי לגדולים יותר.

 

[זמנית מוכרת]

אבל איך הגיעה הרגיעה ? - אני מחדדת את העובדה

שבמשך יותר משעתיים חיכיתי ש"תגיע הרגיעה מעצמה", ולכן - הרחקתי אותה, הרחקתי את עצמי (יצאתי מהבית וישבתי בגינה כשהיא בחדרה), לא הגבתי, הגבתי קצרות, כל מה שעשיתי או לא - לא השפיע כהוא זה והטנטרום רק המשיך להתלבות.

עד שלא התערבתי פיזית - לא קרה כלום חוץ מהדרדרות המצב.

אני חושבת (גם לאור השרשור הזה, וגם לאור ההתנהלות בחג כיפורים) שהיא היתה צריכה את תשומת ליבי. אני באמת לא שמתי לב אליה (מסיבותיי שלי שהיו לדעתי די מוצדקות. פשוט לא היה לי כוח עקב מחלות וכד'). ברגע שהיא כבר הפכה לניג'סית כבר לא רציתי לתת לה תשומת לב כדי לא לחזק את ההתנהגות הזו, ומפה זה כבר התגלגל לטנטרום נואש ומלובה ושורף.

לא יודעת אם פעם הבאה אדע לעשות זאת אחרת (שוב, כי גם לי, בעוונותיי, יש רגעים של חוסר חשק וחוסר סבלנות לילדים), אבל אני חושבת שכשהיא מקבלת תשומת לב - הא מדהימה. וכשהיא משדרת שהיא זקוקה לזה והיא לא נענית, בתוספת עייפות/רעב/עצבנות וכד' - מתקבל טנטרום. (רואים שאתמול היא היתה מדהימה ?

)

 

[kestrel]

זה לא יקרה בין רגע, ונשמע שלא יקרה אם

תחכי שהרגיעה תגיע מעצמה .
כשנתתי את הדוגמה להתרחק ממנה אם היא צורחת ומקללת, הכוונה היתה שזה יבוא רק אחרי שהסלמת את המצב (וזה מוסבר די טוב בכתבה שצירפתי). תביאי אותה לשיא של הטנטרום, ורק אז תודיעי לה שאת שמה את עצמך בטיים אאוט כי *את* צריכה להרגע , כי את עומדת להתפרץ ואת לא רוצה להגיע למצב כזה.
אם את מנסה להרגיע , זה רק מותח את משך הזמן.
היא לא יודעת להרגע לבד (וזה בסדר בגיל 8) והיא צריכה את ההכרה שלך בקושי שלה, ולכן אל תתעלמי ממנה, ותבהירי לה בדיוק מה את עושה ולמה.

מכיוון שזו גישה חדשה בשביל שתיכן, אל תצפי לשינוי אינסטנט.
זה לא פתרון קסם אלא תהליך של למידה.
תסתכלי על זה בתור משהו זמני שיעבור, ועד שזה יקרה המטרה שלך זה להקל על המצב.

 

[זמנית מוכרת]

הקישור לכתבה לא נפתח אז לא קראתי אותה

לא הבנתי את הקטע של הסלמת המצב.

בהתחלה אני עוד לגמרי בשליטה. ההתנהגות שלה עוד לא ממש מכעיסה אותי, רק קצת, אבל אני בשליטה. אז מה שאת (ואחרות) אומרות פה זה בעצם שאני צריכה "לצאת מכליי" כבר בהתחלה, להסלים את העימות, ובכך בעצם לפעול הפוך מאיך שפעלתי עד עתה, לענות על צרכי העימות שלה, ובסופו של דבר - לקצר את משך הטנטרום ?

 

[kestrel]

מנסה שוב את הכתבה

קליק
בכללי מדברים שם על 3 שלבים של טנטרומים, שחייבים לעבור אותם , ורק אז הטנטרום יגמר. אם תצליחי להעביר את השלבים האלה יותר מהר, הטנטרום יגמר מהר יותר.
הכוונה בהסלמה היא לא שתצאי מכלייך, אלא במקום לנסות להרגיע ולחבק ולהיות מכילה (כי זה רק מרגיז יותר! ) ,
תנסי לומר

1. אני מבינה שאת כועסת ועצובה, וזה בסדר
2. את יכולה לצרוח, זה טוב להוציא את הכעס
3. אשמח לשמוע אותך כשתרגישי יותר טוב ותוכלי לדבר, כי אני לא יכולה לשמוע כשאת צורחת ומקללת.

אם היא מדברת לא יפה , אז תכעסי! לכעוס זה לא אומר שאת לא בשליטה, וזה מראה לה שאת מגיבה ושאכפת לך.
בדרך כלל זה מרגיז את הילד, והם צורחים יותר עד שהם עוברים את שיא הגל - וזאת הכוונה בהסלמה. להביא לשיא הטנטרום כמה שיותר מהר.

 

[אםהבניםשמחה]

מהמעט שקראתי פה

ראשית, כל הכבוד לך על גילוי הלב. נראנ לי שרובנו לא מוכנות להעלות על הכתב התנהגויות הוריות קשות. אפילו לא בניק בדוי [מתה על הביטוי הזה].
שנית, נראה שאת נעה בין שני קצוות. לגלות אדישות ולצאת מהכלים.
אבל יש בדרך עוד כמה דרגות.
יש את להגיד שדיבורים כאלה לא מקובלים עליך. אפילו כשאינך כועסת כלל. אבל את מגיבה. את בעצם אומרת: שמעתי אותך, אני מוכנה להקשיב לך, אבל לא בטון הזה ולא במילים הללו.
יש את לכעוס "בקטנה". כבר אמרתי לך לא פעם שאני לא אקשיב לך כך! דברי בנימוס ואל תייללי!
יש את לכעוס מאד: לכי מיד לחדר, אל תתחצפי אלי. אין מחר טלויזיה!!!!
ויש את "לצאת מהכלים"

יש תחושה, ואני מניחה שכתבו את זה שהיא שולטת בכל. גם השפה בה את כותבת מעידה על כך. כתבת שהיא גורמת לך להכות אותה או לצאת מהכלים. היא לא גורמת לך את כל אלה. אבל שתיכן מרגישות שכן. היא מועצמת מזה ואת מתוסכלת מזה ומרגישה יותר קטנה.

כתבת גם שאינך יכולה לבטל את העונש כי תצאי מזה פארשית. להפך! בגלל המעמד הרם שלך את יכולה לבטל אותו מבלי שמעמדך יפגע. כך החלטת וזהו! המלכה לא חייבת להיות רעה. היא יכולה להיות טובה ומיטיבה עם הנתינים שלה.
כתבת שאם בשיחה שקטה תעירי לה על כל מני התנהגויות שלה, היא תענה לך באותה מטבע. WHO CARES? את אמא והיא ילדה. לך מותר מה שלה אסור. כל כך פשוט!

בהצלחה רבה!

 

[זמנית מוכרת]

נכון, אבל מצד שני כשאת נותנת עונש ולא עומדת

בו - למה שהיא תתפוס אותך ברצינות בפעם הבאה ?

אתמול היא כל היום התחננה לביטול העונש ("נו, אמא, אני לא עומדת בו...") אמרתי לה שיש לה רק עוד 3 ימים. עד שבת.

אחרי שקראתי אתכן, החלטתי לוותר. באמת לא מגיע לה עונש כזה. היא ילדה כ"כ מקסימה וחכמה בד"כ. אבל איך אני עושה את זה בלי לצאת "נכנעת" ? בלי שהיא לא תתפוס אותי ברצינות בפעם הבאה כשאאלץ לתת לה עונש ? (אגב, זו פעם ראשונה שהיא קיבלה עונש !)

כשבאתי לקחת אותה מהצהרון היא שוב ביקשה שאוותר לה. ישבנו ושוחחנו. על מה למדה ומה הבינה. שיננתי איתה שוב שמותר לכעוס, ולהתאכזב ולהתעצבן, אבל אסור להכות, להשתולל, לצרוח, ולקלל. היא אמרה שהיא לא שולטת בזה כשזה קורה לה וכשהיא ממש עצבנית. שאלתי אם היתה רוצה שאבוא לחבק אותה כשזה קורה. היא השיבה שלא. סיכמנו שניקנה בובת "נחום תקום" שאותה היא תוכל להכות.

סיפרתי לה על הביופידבק. שאלתי אם היא רוצה. אמרה שלא. אמרתי שזה עם מחשב. מיד השיבה שכן. שהיא רוצה שהמחשב ילמד אותה איך להתגבר על הכעס ואיך לשלוט בו. מחר יש לנו פגישה ראשונה.

עכשיו אני צריכה טיפול לעצמי. קצת לטפל בי גם.

 

[אםהבניםשמחה]

יש הבדל בין לא לעמוד בעונש

אם אמרתי ש"אין טלויזיה" ואז למחרת היא מבקשת לראות ואני מאפשרת, או שהיא מנדנדת ואני אומרת לה- טוב, בסדר. לכי לראות. או שאני בעצמי מציעה לה לכי לראות טלויזיה כי אני רוצה לדבר עם חברה והיא מתקרצצת לידי- נכנעתי.

אבל,
אם אני קוראת לה אלי, בלי שביקשה לראות ובערך שעה אחרי שביקשה ויתור ואומרת לה- חשבתי על זה שוב והחלטתי שהעונש שנתתי לך חמור מאד. את כבר יום, שעה, רבע שעה... משתדלת מאד ומתנהגת נהדר. החלטתי לוותר על היומיים הבאים.

זו את החלטת כשחשבת עם עצמך. לא בגלל מניפולציה שלה.
את החזקה פה.

 

[אמיתמי]

וואי. קשה

מה אם תגיבי באופן מאוד ברור מיד שזה מתחיל ולא אחרי שעתיים? לא באלימות, אבל באופן משמעותי. ישר להכניס לחדר לעונש, למשל. האם זה יהיה אפקטיבי? אולי באיזה מקום היא ממש זקוקה לגבול. יש אבא בתמונה? איך הוא מגיב? וכן, אם זה לא נרגע, ללכת ליעוץ.

 

[נרי כ]

"הילד הנפיץ"

היה פעם ספר כזה. אני יודעת שהוא מאוד עזר לאמא אחת להבין את בנה שהתנהג באופן דומה. זה קשור, אם אני זוכרת נכון, אם אני מקשרת נכון לטרנדים הפסיכולוגיים של היום, גם לויסות תחושתי ולהפרעות קשב, ובעיקר ליכולת להתמודד עם תסכול.

לבי איתך. זה מאוד קשה.

אני זוכרת שמה שעזר במקרה של הילד הזה הוא מקום אלטרנטיבי, כלומר בית של מבוגר אחר, קרוב, שאליו הוא יכול היה ללכת להרגע, כלומר בעיקר עוד אנשים שיכולים להכיל, להגביל, לספוג, להבין את זה יחד איתך.

וכמובן, פסיכולוגית ילדים טובה מאוד שתלווה אתכם בתהליך. אני לא בטוחה שזה מעיד על בעיה קשה, אבל זה מעיד על קושי שמתנפח ללא התראה למימדי ענק.

בהצלחה גדולה, בסבלנות, עקביות ואהבה.

 

[ליאת +]

ספר מעולה

קראתי אותו פעם והוא מאוד עזר לי להבין את החווויה של הילד ש'מתפוצץ'

 

[טליונום]

אני מכירה את "ילד פיצוץ"

של דר' רוס גרין.

ותת הכותרת: גישה חדשה להבנתם ולגידולם של ילדים הנוטים לתסכול ונוקשות כרונית.

האם זה מסתדר עם אופיה של הילדה? אם כן, ספר יעיל למדי.

 

[צימעס]

הוא נקרא "ילד פיצוץ". מעולה-מעולה.

 

[נועם@בת]

את מגדלת במקרה את הילדה שלי?

(ובגלל שאני לא זמנית, אני לא אפרט את כל נקודות הדמיון בינינו

).
הנסיון שלי הראה שככל שאני רגועה יותר, התגובות שלה מתמתנות יותר וההתפרצויות שלה מצטמצמות.
מעבר לזה, לא מספיק להיות צודקת, צריך להיות חכמה ולא להסלים את המצב. במקום להתחיל לחלק עונשים אני (לפעמים, כשמצליח לי) חותכת ואומרת שאני מצטערת אבל השיחה הסתיימה/ אני יוצאת מכאן/ העניין נגמר. אני מוסיפה שאני אחזור לשוחח איתה כשהיא תרגע ותהיה מסוגלת לדבר בשקט בלי בכי ויללות. ולרוב אני פשוט מסתובבת ויוצאת מהחדר. אם אני מצליחה לעשות את זה מספיק מוקדם ולא להכנס למעגל של איומים וכעס, היא נרגעת במרבית המקרים ומצליחה להשתלט על עצמה ולעשות את מה שהיתה צריכה לעשות.

תחזיקי מעמד שם
בתיה

 

[סוכריה על מקל]

ביופידבק.

אצלנו זה עזר מאוד.
אמנם, לא להתפרצויות כמו שאת מתארת, אבל היו גם היו התפרצויות שנבעו מתסכול, מתחושה שלו שלא מבינים אותו, בהן הוא היה כועס נורא ומפנה את הכעס הזה כלפי פנים ולא נגדנו (תמיד הייתי מדמיינת שעוד דקה יצא לו ממש עשן מהאוזניים).
התחלנו טיפול ממוקד בביופידבק, בו הגדרנו את המטרות גם לו - לתת לו ארגז כלים שיוכל להפעיל כשהוא כועס או מתוסכל. תוך חודשיים היה שינוי עצום בהתנהגות שלו, עכשיו כשהוא כועס אני רואה אותו לוקח נשימה עמוקה, פותח וסוגר את האגרופים שלו, נרגע, מחייך לעצמו (כי הוא מבסוט מעצמו שהצליח להירגע) ומסביר למה הוא כועס או מה לא מוצא חן בעיניו.

 

[זמנית מוכרת]

אשמח לקבל עוד פרטים.

אני חושבת שבגדול הבעיה העיקרית שלה זה חוסר מסוגלות להתמודד עם תסכולים (תכונה שגם אופיינת לאבא שלה, אגב). ברגע שמסתמן תסכול (אוכל שהיא לא אוהבת. גלידה שהיא לא מקבלת, סרט שהיא לא רואה....) - יש מצב שיתחיל פה טנטרום. כמה טיפול כמו ביופידבק יתאים לזה ?