אני רק יכולה להגיד לך מנסיון עם ילדה כזאת
שאני מזדהה איתה כי גם אני הייתי ילדה כזאת. ואני מזדהה איתך כי גם אני הייתי בדיוק ככה , נדהמת וחסרת אונים מול זה.
וזה השתפר
פלאים ,ברגע שלמדתי שזה לא נגדי, אלא רגשות גואים, שאם לא מתייחסים אליהם מלבים את עצמם - ומעבר לסף מסויים צריכים מוצא. לפעמים המוצא הוא זיהוי בשלב שזה ממש רק מתחיל, ושליחה לעשות משהו שידוע לי שעוזר לה. זה שלב שזיהיתי רק אחרי הרבה זמן. בשלב שקצת למעלה מזה - היא מתחילה לנג'ס, בודקת אם תהיה תגובה. אני חושבת שכרגע זה השלב שרלבנטי לך- אם אני תופסת את זה בשלב הזה אני יוזמת עימות.(כמו שפלגיה אמרה לך בפחות מילים...) כלומר, אני "נכנסת בה חזק"- נזיפה בטון חמור וכעוס הרבה יותר ממה שאני מרגישה באמת/מה ש"מידתי לההתגרות הנוכחית".
אם היא אלימה מילולית אני מאיימת (ומבצעת) גם בסגירה בחדר.
כי אם אני מנסה להיות מכילה ונחמדה בשלב הזה, אני אקבל טנטרום מהגהנום- כשאני כבר בעצמי בחוסר שליטה ובקצה הסבלנות שלי, כשהיא כבר בשיא ההצפה הרגשית, רגשות שהיא לביתה בלבה שעות, מותשת משעות של מאמץ להשיג את העימות הנחוץ לה, והיא כבר תעשה הכל, כולל לשבור לי ולעצמה את הפרצוף רק כדי להשיג את העימות הזה ולהתמוטט כבר אל צידו האחר של הגל שאז היא יכולה לבכות עד שתרגע.
העימות בשלב מוקדם משאיר לשתינו שוליים ליפול אליהם במקרה שהמצב מחמיר.
אני לא מחבקת ולא נוגעת אלא אם היא יזמה כי אצלנו זה רק מחריף. אבל הרבה נוכחות והרבה אהבה כשזה נגמר.
לא משתמשת ב"מסרי אני" (אני לא מוכנה ש..."ההתנהגות שלך פוגעת בי") ולא מגיבה ל"התגרויות" שלה (=נסיון להפוך את זה לעימות בין שוות) אלא מנסה מסרי "זה החוק" (למשל: "לא מדברים בצורה פוגעת". "עכשו מתקלחים". "כשאת מדברת באלימות- את הולכת לחדר", "אסור להרביץ").
כשהיא כבר בתוך זה, בטנטרום גדול- מה שהכי עובד- אני לא תמיד מצליחה כמובן- זה הרבה נוכחות, וכמה שפחות דיבורים/הוראות ובמיוחד לא תגובות לדבריה. אני מכניסה אותה לחדר שבו היא תזיק לעצמה ולאחרים כמה שפחות ומחכה שהיא תעבור לבכי. לקח לי הרבה זמן אבל עם הזמן לפעמים אני מצליחה לעשות זאת בלי כעס, אבל בתקיפות-- היי אלימה, ועכשו את נכנסת לחדר.
כיוון נוסף, בזמן רחוק מהטנטרום, - זה לדבר על כעס, להבהיר שמבחינתי ללמוד להתמודד עם הכעס זה למידה חיונית בחיים, חלק מלהיות גדולה, גם כשהיא נכשלת -זה חלק מהלימוד. כמו שהיא למדה איך ללכת ונפלה ונפלה ונפלה עד שלמדה. אני משתדלת לשים לב להצלחות שלה לשלוט בכעס (אני רוצה לשבח אותך, ראיתי שאחיך ממש הציק לך ואת התעצבנת אבל מצאת דרך להרגע/לפתור את זה)
לפעמים הייתי מציעה לה לדמיין איתי את הכעס שלה כמו סוס גדול, שהיא יושבת עליו, אבל אז המושכות עפות לה מהידיים והוא משתולל ורומס,מעיף אותה ודורך עליה ועושה לה הרגשה חראית בלב. לדמיין איך שהיא משתלטת עליו, מוליכה אותו.
לדבר על מה עוזר לה להרגע- בלי להטיל עליה את האחריות. (אצלנו זה- ללכת לחדר לצייר, לשכב בשקט על פוף, לעבוד בפלסטלינה וכו').
שאני מזדהה איתה כי גם אני הייתי ילדה כזאת. ואני מזדהה איתך כי גם אני הייתי בדיוק ככה , נדהמת וחסרת אונים מול זה.
וזה השתפר
אם היא אלימה מילולית אני מאיימת (ומבצעת) גם בסגירה בחדר.
כי אם אני מנסה להיות מכילה ונחמדה בשלב הזה, אני אקבל טנטרום מהגהנום- כשאני כבר בעצמי בחוסר שליטה ובקצה הסבלנות שלי, כשהיא כבר בשיא ההצפה הרגשית, רגשות שהיא לביתה בלבה שעות, מותשת משעות של מאמץ להשיג את העימות הנחוץ לה, והיא כבר תעשה הכל, כולל לשבור לי ולעצמה את הפרצוף רק כדי להשיג את העימות הזה ולהתמוטט כבר אל צידו האחר של הגל שאז היא יכולה לבכות עד שתרגע.
העימות בשלב מוקדם משאיר לשתינו שוליים ליפול אליהם במקרה שהמצב מחמיר.
אני לא מחבקת ולא נוגעת אלא אם היא יזמה כי אצלנו זה רק מחריף. אבל הרבה נוכחות והרבה אהבה כשזה נגמר.
לא משתמשת ב"מסרי אני" (אני לא מוכנה ש..."ההתנהגות שלך פוגעת בי") ולא מגיבה ל"התגרויות" שלה (=נסיון להפוך את זה לעימות בין שוות) אלא מנסה מסרי "זה החוק" (למשל: "לא מדברים בצורה פוגעת". "עכשו מתקלחים". "כשאת מדברת באלימות- את הולכת לחדר", "אסור להרביץ").
כשהיא כבר בתוך זה, בטנטרום גדול- מה שהכי עובד- אני לא תמיד מצליחה כמובן- זה הרבה נוכחות, וכמה שפחות דיבורים/הוראות ובמיוחד לא תגובות לדבריה. אני מכניסה אותה לחדר שבו היא תזיק לעצמה ולאחרים כמה שפחות ומחכה שהיא תעבור לבכי. לקח לי הרבה זמן אבל עם הזמן לפעמים אני מצליחה לעשות זאת בלי כעס, אבל בתקיפות-- היי אלימה, ועכשו את נכנסת לחדר.
כיוון נוסף, בזמן רחוק מהטנטרום, - זה לדבר על כעס, להבהיר שמבחינתי ללמוד להתמודד עם הכעס זה למידה חיונית בחיים, חלק מלהיות גדולה, גם כשהיא נכשלת -זה חלק מהלימוד. כמו שהיא למדה איך ללכת ונפלה ונפלה ונפלה עד שלמדה. אני משתדלת לשים לב להצלחות שלה לשלוט בכעס (אני רוצה לשבח אותך, ראיתי שאחיך ממש הציק לך ואת התעצבנת אבל מצאת דרך להרגע/לפתור את זה)
לפעמים הייתי מציעה לה לדמיין איתי את הכעס שלה כמו סוס גדול, שהיא יושבת עליו, אבל אז המושכות עפות לה מהידיים והוא משתולל ורומס,מעיף אותה ודורך עליה ועושה לה הרגשה חראית בלב. לדמיין איך שהיא משתלטת עליו, מוליכה אותו.
לדבר על מה עוזר לה להרגע- בלי להטיל עליה את האחריות. (אצלנו זה- ללכת לחדר לצייר, לשכב בשקט על פוף, לעבוד בפלסטלינה וכו').
