התקפי טנטרום בגיל....8 |אייקון מתבייש|

[שובחוזרת]

לא, אבל חשבתי על משהו אחר

(מקדימה ומודה שקראתי רק כמחצית מהשרשור).
1. מה רופא הילדים אומר על זה? לפעמים יש להם (לטובים שבהם לפחות...) פרספקטיבה ונסיון רב מאוד, שתוכלי להעזר בו. בוודאי לא תהיי המקרה הראשון, במקום לרוץ בין מיליון מטפלים מדיסציפלינות שונות, הוא יוכל אולי למקד אותך.
2. אני פשוט מוטרדת קצת ממה עלול לקרות כשהיא לבד בחדר סגור עם כזו התפרצות עצבים. פגיעה עצמית? הרס של חפצים? נקודה למחשבה. אולי אני בכלל לא בכיוון, מתנצלת מראש.
3. אני והג'וקים שלי. יש איזו סדרת טלוויזיה שהתמכרתי אליה ב-VOD, בשם "מרפאה פרטית". היתה שם ילדה שעונה לתיאור הזה, ודקרה את אבא שלה בהתקף עצבים, המשפחה כולה ניסתה להסתיר את מה שבאמת קרה. בסוף זה היה איזה גידול שפיר שגרם לבעיה הורמונלית. שוב, מתנצלת מראש על האסוציאציות שלי, אבל אני חוזרת לסעיף 1, אולי לרופא הילדים יהיה משהו להגיד על התקפי הזעם האלה, אולי יש כאן מה לבדוק מבחינה רפואית?
4. מעבר לזה מאחלת רק שיעבור במהרה, לא נתקלתי ברמות כאלה של סערה, לא שמגיע לי צל"ש כמובן...

 

[גוליגל]

זה לא יעבוד. היא צריכה ש*תראי אותה*

אני לא מאמינה שללכת לחדר ולהסגר שם יעזור. חלק ממה שהיא צריכה (ממה שאני מבינה ממך פה) זה ש*תראי אותה*. הסיטואציה הטנטרומית היא לא משהו שקורה לה עם עצמה, זה קורה לה *מולך* (אמנם את שלווה וסטואית ולכן אינך ממש נוכחת שם) ולכן ללכת לבד לחדר זה לא פתרון.
לדעתי, לחפש כל אחת בנפרד, רעיונות ופתרונות, גם מפספס את העניין, של לדבר יחד, באמפתיה, על הצרכים שלה (וגם על הגבולות שלך... בהמשך).
סוג אחר של רעיונות - כשהיא מרגישה שזה מתחיל להשתלט עליה, תמצאו מין מלה מיוחדת שתהיה סימן בשבילך לבוא ולחבק אותה חזק. למשל "ארנבון". סתם מלה שאין לה שימוש יומיומי רב בגיל 9

. אפשר גם מחווה - גירוד שלה באוזן למשל. סוד של שתיכן שעוזר לך, לעזור לה "לרדת מהעץ".
ועוד משהו - הרבה מגע איתך וחיזוקים חיוביים בכל ההזדמנויות ש"מגיע לה". וזה לא על דברים הרואיים אלא בקטנה, "נעים לי לשבת איתך פה ולאכול בנחת", "כל הכבוד לך איך קמת בלי ניג'וסים בפעם הראשונה שהערתי אותך", "תודה שאפשרת לי לדבר בטלפון בלי הפרעה".
וגם יצירת זמן איכות קצר אך יומיומי איתך. רבע שעה בכל יום בה תעשו יחד משהו שכיף בשבילה ושהיא מחליטה מהו. לא לראות טלוויזיה אלא משהו בו תרגישו זו את זו. לבשל יחד אם זה נעים לכן. לשחק יחד דמקה. לשים לק. לצאת להליכה קטנה לחנות כלי הכתיבה לקנות משהו שצריכה למחר לבית הספר. לעשות טיפול נגד כינים

. משהו שלא מותנה בהתנהגות שלה ולא מבוטל כעונש.
אגב, חיזוקים כאלה, ויצירת זמן איכות משותף, זה בהחלט משהו שיכולים להנחות אותך לעשות בהדרכת הורים (יש מי שבונה את זה ככה, יש מי שלא. אפשר לשאול תוך כדי ההיכרות עם המדריכ/ה, אם יש שיטה שהם חושבים שתתאים למצב שלכם).

 

[מעיין ברכה]

נו, הייתי צריכה לקרוא לפני שכתבתי

 

[זמנית מוכרת]

את נורא צודקת. ככל שאני משחזרת את האירועים

אני מבינה שהיא ניסתה לומר לי משהו ולא הקשבתי לה.

(עוברת עלינו בכלל תקופה קשה לאחרונה, מחלות, שברים, תלונות, בעל מעצבן, וכדומה. אז כבר אין לי כוח לכלום).

אחה"צ עשינו כל מיני משחקי מדע שהם למדו בבית הספר.
בשלב מסויים סיימנו, והלכתי למחשב בחדר.

אחרי כמה דקות היא באה ואמרה ש"כואבת לה האצבע ביד". אפילו לא הסתכלתי לעברה. רק אמרתי "זה יעבור" והמשכתי במחשב. (זה חלק מעייפות החומר של השבועות האחרונים בהם אני בעיקר שומעת "כואב לי" וכבר לא היה לי כוח לעוד "כואב לי"). בקיצור, ניפנפתי אותה.

בדיעבד הסתבר (את זה היא סיפרה לי כשנרגעה) שהיא ניכוותה מגפרור כשהמשיכה לעשות איזה ניסוי, ופחדה לספר לי כי אכעס עליה נורא... העצוב הוא שהיא דווקא באה וסיפרה ואני התעלמתי !

מכאן הכל התגלגל לטנטרום ואלימות.

 

[כרמיון]

מחשבות על חששות מאובדן סמכות, ועל הומור

שני דברים:

1. נשמע לי שאת מתנתקת כשהיא מתחילה עם הטנטרום אולי מתוך איזה חשש להיות מעורבת בסיטואציה מלכתחילה.
ונשאלת השאלה, למה? יש אפשרות שיש לך איזה 'אישיו' עם כל הנושא של סמכות והיכולות שלך להפגין סמכות, להנהיג אפילו (כי יש כאן עניין של יכולת הנהגה והובלה). כאילו את אומרת: אם אני רק אתחיל להיות מעורבת זה כבר אומר שהיא תראה שאני חלשה ואנושית ושהיא מצליחה לעורר בי איזשהו רגש ואז היא תשפיט אותי לגמרי. (וכמו שאת מתארת, זו גישה שלא עובדת).

בהקשר הזה אני רוצה להגיד שאחד הדברים החשובים שהורה צריך לדעת ולהזכיר לעצמו מדי פעם, לדעתי, הוא שגם אם הוא מרגיש שאיבד את סמכותו במקרה זה או אחר, או אפילו באופן קבוע - זה דבר שאפשר לשנות, ותמיד אפשר לשנות (טוב, אולי לא כשהילד בן 17...)

ולכן, ההקשר לעניין האצבע: תחשבי אם אולי נפנפת אותה מתוך איזו הנחה שאולי אם תקחי ברצינות את התלונה שלה על כאב באצבע, ואם התלונה לא אמיתית אז היא תדע שהצליחה לעבוד עלייך ולהלחיץ אותך ומכאן הדרך קצרה לאובדן מוחלט של הסמכות שלך וכו' וכו'. כשבעתם, שווה לזכור שזה לא עובד ככה: גם אם בתיאוריה היא הייתה מתלוננת על כאב פיקטיבי באצבע (מה שכנראה הנחת שזה המצב) או מנפחת כאב קל, ואת נניח היית "נופלת בפח" ומשחקת את המשחק שלה ולוקחת את הכאב ברצינות, זה לא אומר שהיית מאבדת באותו רגע את סמכותך ואת כבודך באופן קריטי, או שלא היית יכולה לעצור את מה שהיה ממשיך משם.

2. אם אחד הילדים שלי אומר/ת לי מתוך כעס דברים מהסוג שתיארת - "את צריכה להתבייש שאת אמא שלי" או מה שכתבת שם, אני לא זוכרת שהם אמרו בדיוק את המשפט הזה אבל קורה שהם בהחלט אמרו דברים מהסוג הזה, בעיקר הבת שלי, מזל עקרב שכמותה - התגובה שלי היא הומור. לא צחוק-לעג פרוע ומוחצן, אלא הומור פנימי. לילד אני לא מגיבה במקרה כזה ב"אסור לך לדבר אלי ככה" (אלא אם כן הוא פתח עלי ג'ורה וקילל אותי, שזה לא מקובל עלי ואי מבהירה את זה, כי אני רוצה לכוון אותם לתרבות דיון אחרת). אני מקבלת את זה בחיוך טוב לב, משפט כזה אפילו היה קצת מוצא חן בעיניי, הילדה מנסה לבטא זעם והיא מתאמצת בשיא הרצינות לנסח את זה "כמו גדולה" (או: לפי משהו ששמעה ממורה או גננת שקלטה שהיא מאוד כועסת, והיא חוזרת על זה). את לא מרגישה שזה קצת מצחיק אותך, בתוך כל הכעס? אם כן, לכי עם זה. לפעמים תגובה שיש בה הומור, בייחוד אם היא נאמרת לפני שיא הטנטרום, כשהילדה רק מתחילה להתעצבן, יכולה לעשות פלאים. (אני מדברת על הומור שיש בו הזדהות, לא על לעג לילדה. ההבדל דק, אבל קיים).

 

[כ פ ת ו ר ו פ ר ח]

אני חושבת שהיא מתנתקת

כי היא לא יכולה להכיל את זה. זה מציף אותה.
זה שלה. זה משהו רגשי לפני שזה משהו שכלתני (איבוד הסמכות).
צריך לטפל גם בזה.

 

[זמנית מוכרת]

אכן, אני מתנתקת. אני חושבת שזה בגלל הפחד לאבד

שליטה, אז אני כביכול נשארת בחוץ. אני חושבת שזה קשור לעובדה שבאתי מבית שבו אמא היתה צורחת עלינו המון (אני משתדלת שלא). גם מכות היו מנת חלקנו (ממנה). עד היום היא אשה כוחנית, דעתנית, כעסנית, רודנית משהו. אני חושבת שאני כ"כ מפחדת מאיבוד השליטה הזה שאני נשארת מחוץ לסיטואציה (שגם היא סוג של אובדן שליטה), כדי לא לאבד שליטה.
לצערי בסוף קורה הפוך-על-הפןך. הסיטואציה מאבדת שליטה לגמרי (הילדה ממשיכה לצווח ולצרוח ולקלל ולאיים) וגם אני מאבדת שליטה לגמרי ופותרת אותה באלימות.

האלימות מביאה את הרגיעה המיוחלת שבה אני יכולה לחבק אותה ולומר לה כמה היא אהובה ונפלאה, וכמה היה קשה לי איתה קודם (אנחנו כן מדברות על זה אחר כך).

לענין האצבע - זה במקרה לא קשור לאובדן שליטה. זה כי פשוט כבר נמאס לי לשמוע "כואב לי" (יאללה, תתגברי !). כבר חודשיים שאני שומעת "כואב לי" (כאמור, מחלות, שברים וכד' היו פה מנת חלקנו). חשבתי בטח שוב נכנס לה איזה קוץ קטן והיא עושה מזה סיפור גדול, כרגיל. בדיעבד, היא קיבלה וואחד כוויה, באה לשתף אותי, התעלמתי, היא נכנסה למיטה לקרוא ספר וניסתה לטפל בזה לבד, אני המשכתי לתקתק פה ערב כרגיל (ארוחת ערב, מקלחות וכד') בלי לשים לב לכוויה הכואבת שלה, והיא כנראה הוציאה את הזעם והתסכול בארוחת ערב ובכל מה שקרה אחר כך.

הומור זה דבר נפלא. היא גם ילדה מאוד הומוריסטית. כמה חבל שאני לא. ממש ממש לא. אני כבדה. רצינית. מייגעת.

 

[כ פ ת ו ר ו פ ר ח]

2 דברים

הראשון קשור אלייך: העבר שלך (אמא שצועקת וכו') מרים פה ראש, זה לא עניין של איבוד שליטה מול הילדה. זה שלך.
השני קשור אליה: ילד שבאופן קונסיסטנטי מתלונן שכואב לו זה ילד שמביע באופן הזה את הצורך שלו בתשומת לב. אין כאן מצב של 'יאללה תתגברי'. יש כאן מצב של 'יאללה תני לה תשומת לב' (בלי קשר לעניין הכוויה, שהיה לגמרי אותנטי).

 

[זמנית מוכרת]

לא חשבתי אחרת. אבל דווקא כדי למגר את

ענין ההתחלוּת הזה - אני לא נותנת תשומת לב.

לא רוצה שיבקשו תשומת לב באמצעות מחלות אמיתיות או מדומות.
ומצד שני, לפעמים לא בא לי לתת תשומת לב (אני חולה בעצמי/מותשת/עייפה/וכד').

 

[כ פ ת ו ר ו פ ר ח]

ואת ממגרת?

 

[זמנית מוכרת]

כן ולא. ברור שזה לא ממגר את התופעה לגמרי, מצד

שני תשומת לב מצידי בד"כ מעצימה אותה (היא רוצה תחבושת, ומשחה, וקרם, וטיפול אינטניסיב בפציעה האנושה, ו"אמא, תראי איך התנפח", ו"אמא, כואב" ו"אמא, זה אדום/מתקלף..." וכד' וכול כולנו בתוך הפציעה. אמפטיה לא מספיקה כאן).

הלוואי שהייתי יודעת מה ממגר לגמרי תופעות היתחלות.

 

[תריגה]

ולמה לא לתת?

או לשלוח אותה לקחת לעצמה עזרה לבד, אבל באמפטיה?
למה כל כך מפחיד אותך שיקבלו ממך יחס? ואולי עודף יחס במקומות אחרים ייתר את הצורך להתחלות?

כשאני חושבת על זה כמה פעמים ביום מישהו מהילדים שלי מגיע עם "כואב לי" "קרה לי"
אם רוצים פלסטר אני מרשה (גם כשברור שאין קשר. מה אכפת לי אם זה עובד?) אם רוצים קרח מקבלים
בדרך כלל אני שולחת לשתות כוס מים.
אבל בעיקר, זה לא גוזל ממני משאבים. זה פשוט משהו כקורה עם ילדים, וזה לא ממש אכפת לי. את מתיחסת לזה כאילו זו משאבת כוחות עומה. למה?

חוזרת שוב - הרבה דברים כאן הם שלך ועם רקע כמו שאת מתארת מהבית שגדלת בו זה לא הפתעה. אני מתנצלת שאין לי המלצות בשרון, אבל יש כאן אחרות שבטח יש להן. אם לא יענו לך תפתחי בשאלה קטנה הודעה נקודתית, ובטח תהיה מי שתגיב. (נראה לי שהשירשור כבר לא קופץ)

 

[כ פ ת ו ר ו פ ר ח]

ברור שהיא רוצה טיפול. טיפול = תשומת לב.

פיתרון מתחיל בתקשורת.
התעלמות לא תמגר כלום.
אני אתן לך דוגמא דומה איך לפתור את האישיו הזה.
יש לא מעט ילדים שכשלא בא להם ללכת לגן/בית ספר (מכל מיני סיבות) הם מתחלים. אני אמרתי פעם אחת (הספיקה פעם אחת) שאם היא רוצה יום חופש או שיש איזו בעייה בבית הספר, שתגיד לי את האמת, כי א' זה מדאיג אותי כשהיא מספרת לא מרגישה טוב, ו- ב' אם יש בעייה במסגרת הרי שלהישאר בבית לא יפתור את הבעייה. כשפה ושם היא מבקשת יום חופש היא מקבלת (בתנאי שאפשר, בתנאי שזה לא יותר מפעם בחודש וכו'). בהזדמנות אחרת גם סיפרתי את הסיפור עם ה'זאב זאב' וניהחה על מוסר ההשכל מהסיפור.

 

[זמנית מוכרת]

גם אצלנו כיכב הסיפור "זאב זאב".

ואולי זה באמת השפיע על קצב ההיתחלות. פעם זה היה יותר. (שוב, גם פה יש בי חשדנות יתרה. מהבית הזה שגדלתי בו. מהאמא הזו שלא תמיד האמינה). וכן, אני יודעת שההורים שלי כבר לא רלבנטיים לחיי, אבל הם נוכחים כאן. עובדה. (לא פיזית, כמובן). ואיך נפתרים מהם ? נו זה כנראה אחד הדברים שאצטרך ללמוד.

 

[קרן שמש ראשונה]

מה שממגר זה להאמין מיד

למדתי את זה על בשרי עם הבת שלי. היא מקבלת מכה קטנטונת, באה להתבכיין. אני מגיבה באדישות מסויימת (בכל זאת מכה פיצפונת) ואז זה הופך לדרמה שמתעצמת ומתעצמת ויכולה להפוך להתקף טנטרום. אז ויתרתי משני טעמים. א. פרקטית. אם אני אומרת לה, "ראיתי את המכה שקיבלת. כל כך כואב לך. זו מכה נוראית. הכי הכי כואבת בעולם". האירוע נגמר באותו הרגע. ב. כי הבנתי שאצלי מכה כזאת זה כלום, אני אפילו בקושי שמה לב אליה, ואצלה, בסף הרגישות שלה זה באמת כאבי תופת, וכשלא מאמינים לה, אז היא חייבת להדגים ולהסביר לי עד שאני אקלוט. אז זהו שקלטתי.

 

[זמנית מוכרת]

ינוסה. למרות שאני חייבת לציין שהתבכיינות כזו

מוציאה אותי מדעתי ומורטת את כל עצביי.

אני לא סובלת את ההתבכיינות על כל שריטה (מה גם שבשלב מסויים זה הופך לתחרות ביניהן "אחחח. כואבת לי היד", "ולי כואב נורא הראש", "אני קיבלתי מכה חזקה ביד !" , "אני נפלתי מהכסא וכואב לי הראש" - אני מתחרפנת מזה לגמרי !)

 

[קרן שמש ראשונה]

גם אני לא סובלת, לכן אני מעוניינת

לגמור את האירוע כמה שיותר מהר. וכאמור, להבין לה לחלוטין, בהגזמה מלאה שלי, עושה את העבודה.

 

[Es Ti]

זה השלב להצטרף לחגיגה

משהו כמו ולי כואב השורש של השערה ....
אצלנו יש לעיתים קרובות שעות בית חולים. אני מטפלת בהם, (פלסטרים, קרח, וכו) הם מטפלים בי( מסאזים, נישמוקים וכו) זה כיף גדול.

 

[זמנית מוכרת]

אה, וכן. יש לי חשש גדול מסמכות. אני לא יודעת

למה.

אבל כן. זה בא לידי ביטוי במקומות אחרים בחיי. כמו עבודה. מצד אחד אני נתפסת אסרטיבית וחזקה. מצד שני, יש לי רתיעה גדולה מסמכות. מדמויות סמכות. אולי זה קשור לחשש להפעיל סמכות ? לא יודעת. בסה"כ אני חושבת שבבית אני נחשבת לסמכותית. האיש שלי נתפס יותר כ"אח הגדול" שלהם (הוא מאלה שיגיד להם "לא" ויתנצל). כך שאני חייבת להפעיל פה סמכות.

 

[כ פ ת ו ר ו פ ר ח]

עצה קטנה

אני סיגלתי לעצמי (בעקבות המלצה של אמא יותר ותיקה בפורום אחר) עוד כשהכפתור היתה בת כמה חודשים לומר 'זה באמת לא נעים' במקום 'זה יעבור' או 'לא קרה כלום' (שזו התגובה הראשונית האוטומטית והייתי צריכה לעבוד על עצמי כדי להיפטר ממנה).
כשאת אומרת לה 'זה באמת לא נעים' את מביעה הכרה ברגשות שלה שקשורים לארוע (= משדרת אמפטיה, כשבהרבה מקרים זה מספיק, ומצמצם את זמן הארוע).
כשאת אומרת לה 'זה יעבור' את מבטלת את הרגשות שלה.