למי פונים?
אבחון פסיכודידקטי העלה אצלנו את האפשרות לADHD, אבל למעשה נוירולוגים, פסיכיאטרים ורופאים מומחים להתפתחות הילד אמורים לאבחן את זה (ובסוף הגענו לאחד כזה בשביל ריטלין, אבל זה סיפור אחר לגמרי). אני מציעה לך לקרוא קצת על סימנים לADHD (או ADD), למשל באתר של מכון אדר או באתרים אחרים, ולראות את זה מתאים. אם כן - פני לרופא הילדים (אם את רוצה אבחון דרך קופ"ח), או לפורומים (אם את רוצה אבחון פרטי), ויפנו אותך לאבחון מתאים. זה הפתיע אותי, אחרי שעשיתי את הקשר, לשמוע מכמה וכמה אמהות שדווקא הריטלין הפסיק את הטנטרומים האלה. ודווקא אצל ילדים שלא היתה בעיה לימודית ושאבחון הADHD היה מאוד בלתי צפוי. אולי דווקא אלה סוחבים תסכול יותר גדול? לא יודעת.
אבחון פסיכולוגי (כחלק מאבחון פסיכודידקטי) צריך לזהות ויסות חושי/ רגשי. אם זה הכיוון שלך, את יכולה להתייעץ עם היועצת בביה"ס (היא יכולה להפנות אותך למערכת הציבורית, השפ"ח), או כאן בפורומים, לגבי פסיכולוג פרטי. יש כמה מאוד מומלצים באיזור המרכז (אני כותבת בעיקר ב"הורים לילדים ביסודי", מישהי שם המליצה על מאבחנת מצוינת באיזור המרכז אבל אני לא זוכרת את הפרטים). חלקם יכולים, כאמור, לאבחן גם הפרעת קשב.
אצלנו פנינו לטיפול רגשי באמנות, כחלק מההמלצות של האבחון הפסיכו-דידקטי, ושם יצאה אמת שלגמרי לא ידעתי. דברים לגבי הקשר ביני לבינו, דברים שהוא חושב ומרגיש, שלא היה שום סיכוי שאשער או שהוא יגיד לי, ללא הטיפול. לא היה לזה שום קשר לאבחון, זה פשוט יצא. גם אני חשבתי שהוא יודע שהוא מוערך ואהוב, זה פשוט לא היה כל הסיפור. דברים שרואים מכאן, מסתבר, נראים אחרת לגמרי משם. אני מציעה לך להתחיל מאבחון (כלשהו), ואז להחליט אם ואיך ממשיכים. אני לא בטוחה שאנחנו עושים את הדברים נכון, ובטח זה עוד יקרה, אבל העובדה שאני יודעת מה הסיבה ומאיפה זה בא, לפחות באופן חלקי, גורמת לי להגיב אחרת לגמרי.
האם ניסית לצאת מהבית כשהיא בתוך זה, פשוט להשאיר אותה לבד ולחזור אחרי חצי שעה? אני תוהה אם זה לבדו, העובדה שאף אחד לא שומע אותה ולא מגיב (אם את בגינה זה לא אותו הדבר - את שומעת ובסופו של דבר גם מגיבה) יכול להוציא אותה מזה (בבחינת "אין קהל אין הצגה"). גם אני שונאת לצרוח עליו כשזה קורה, אני יודעת שזה מפחיד אותו, ואני מתעבת את זה. אצלנו ענין החיבוק/ לפיתה לא עובד - הוא ממש לא מעונין במגע שלי כשזה קורה. לאחרונה, בעקבות התובנות, אני לפעמים פשוט יושבת לידו בשקט, ונותנת לו לנהל את העסק (אתה רוצה שאשב פה איתך? אתה רוצה שאענה לך?), בלי להתעצבן, כולל טולרנטיות לחפצים מתעופפים (הוא לא מסכן אף אחד חוץ משלמות החדר שלו, אז שישבור). אני מקווה שזה מראה לו שאני לא מוותרת עליו ושעדין אכפת לי ממנו גם אם הוא בתוך זה. לפעמים (לא תמיד) זה עובד.
