התקפי טנטרום בגיל....8 |אייקון מתבייש|

תודה. אני אאמץ את הרעיונות האלה.

לבלות רק איתה אחה"צ זו בעיה לרוב, כי יש לי גם את הקטנה.

לעיתים נדירות אנו עושות זאת. אבל זה יותר קשה.

מעניין אם שוקולד יכול לעורר התקפי טנטרום כאלה ?
 
לא יודעת אם זה מעורר טנטרום

אבל זה בהחלט לא תורם להתנהגות נינוחה ורגועה בילדים. כנ"ל לגבי ממתקים שמכילים צבעי מאכל סינטטים. יש על זה הרבה מחקר.
 

פלגיה

New member
לא רק שוקולד

תזונת סוכרים באופן כללי. הבעיה שהורדת סוכרים מהתפריט של ילדה בימינו הוא תהליך קשה ולא פשוט בפני עצמו.
 
גם אנחנו קבענו סימן לחיבוק

(מין משיכה כזו באוזן).
הסימן הזה עזר לו "לרדת מהעץ" ולבקש עזרה בלי ממש לבקש עזרה.
זה היה מפרק את העצבים והתסכול של כולם.
שווה לנסות!
 

ליאת +

New member
זו לא בקשה הוגנת מילדה בגילה

ותחשבי על המסר שמאחוריה - חוסר יכולת להתמודד איתה במצבים הלא טובים שלה.
 
את צריכה להקל עליה, לא עליך

(ואני יודעת כמה זה קשה. גם אני צריכה לפקס את עצמי על זה מידי פעם, כך שאל תקראי כאן נימה של הטפה, אלא של עצה).

נסו לחשוב יחד מה יכול לקטוע את התסריט. למשל: שאת תהיי אחראית ללכת עימה (ביחד!!) לשטוף את הפנים במים קרים. אפשר להכין יחד איזה "קוד" שיכול להיות מצחיק שהוא סימן בשבילכן ל"פוס". אני מצאתי שלפעמים הומור במקום עצבים שובר את המעגל. אפשר להכין אותה מראש לאפשרות שתשאלי "את רוצה שאחבק אותך חזק?" (זה מעצבן אם שואלים תוך כדי, אבל אם זה הד להסכם שכבר נעשה זה כבר משהו אחר. זה יכול להיות גם בסגנון "זוכרת שאמרנו שכשאת כועסת אז אני XYZ (מחבקת/ שוטפת/ שרה לך שיר)?"
 

נרי כ

New member
קודם כל - רעיון מעולה. אבל לא הייתי הולכת על

משהו שמבודד אותה מהשאר, אלא דווקא על משהו שמאפשר לה להיות עם. אפשר גם בשקט ביחד, אבל לאו דווקא לבד. אפילו יחד משני עבריה של הדלת, אבל שתדע שהיא כל הזמן ביחד.

כי אני רואה בהתפרצויות האלה משאלה לחיכוך חזק ומשמעותי, לא משהו שאפשר לעשות לבד.
 
שווה להיעזר גם בספרות שמיועדת לכך

גם לכם ההורים וגם לילדה.

אנחנו בזמנו קראנו את הספר "ילד פיצוץ" (ולא הפסקתי לבכות כי זיהיתי את הילד שלי בכל משפט ובכל פסיק).

לילד קנינו ספרי עבודה עצמית והוא מאוד אוהב לקרוא אותם ולהיעזר בהם.
אני לא אומרת שזה מונע את כל ההתפרצויות והטנטרומים אבל בעזרת עבודה מאומצת, אלה שקורים, קצרים יותר ונפתרים מהר יותר גם בעזרת ארגז הכלים שהוא רכש באמצעותם וגם בזכות הכלים וההבנה שאנחנו רכשנו.

הפסיכיאטרית של בני עבדה איתו עם הספר:
What to Do When Your Temper Flares: A Kid's Guide to Overcoming Problems With Anger
מקווה שיש ספרים דומים בעברית.

בהצלחה
 

גוליגל

New member
קראתי הכל. את מאוד אמיצה

לפתוח את הכל (גם אם באנונימיות. מול עצמך אפילו!) ככה. לבקש עזרה.
אני מצטרפת למציעות הדרכת הורים טובה. יש המון עצות טובות ומקצועיות. יש שלבים שמומלץ לעשות ולעבור. אבל הדרכת הורים תתפור את הדברים עבורכם (עבורה, עבורך, עבור האנשים הנוספים בבית), "תחזיק לך את היד" תתקן לך את המהלכים תוך כדי ביצוע, ותחזק אותך כשאת מצליחה.
זה לא פשוט אבל זה די מהר יכול לעזור ולהפוך את הבית לפחות נפיץ ואת ההורות לילדה האהובה שלך, ליותר קלה ומתגמלת עבורך.
בהצלחה. אשמח אם תעדכני בהמשך
 

גוליגל

New member
ועוד משהו: תתחילי את הדרכת ההורים בדחיפות

ולפני כן, אני במקומך לא הייתי מנסה כל מיני מהלכים דרמטיים כמו שינוי "חוקי הבית" או שינויי התנהגות דרסטיים מצידך. חבל לבזבז את האנרגיה של שתיכן על זה
.
 
תודה על הפרגון.

הדבר שהכי קשה לי הוא שאני מרגישה ממש חרא עם עצמי שלא לקחתי את העניינים לכיוונים אחרים, אלא לכיוון האלים. אני כ"כ כועסת על עצמי. כל הזמן חשבתי לעצמי שאם אבוא ואחבק אותה - היא תפרש זאת ככניעה, ותרשה לעצמה להתנהג כך כל פעם. לכן בחרתי בדרך ההתעלמות, הקשיחות. הריחוק. כדי לא לתת חיזוק להתנהגות הזו שלה.

יש לה המלצה להדרכת הורים טובה ? ממש לא רוצה ליפול במקום הזה (כבר נפלתי עם מספיק פסיכולוגים בעברי הרחוק). אשמח אמוד להמלצות להדרכת הורים יעילה.
 

calabaza

New member
לא מכירה אותם אבל

כמו שכתבו לך במקרה הזה הייתי מתייעצת עם מישהו עם הכשרה מעמיקה גם בפסיכולוגיה של הילד ולא רק בהדרכת הורים / טיפול משפחתי וכדומה. וממה שקראתי אין שם מישהו כזה.
נראה לי שזה נדרש כי לא מדובר רק בקושי הורי אלא גם במורכבות של הילדה עצמה.
ממליצה לפנות לפסיכולוג/ית קלינית או חינוכית. אם את רוצה, יש לי המלצה על מישהי מעולה בהוד השרון (אך לא בטוח שפנויה כרגע) ועל מישהי מצוינת בעין ורד.
אגב, לא כתבת איך היא בבית הספר ובמסגרות אחרות אם יש (חוגים וכדומה)? האם אין שם בכלל בעיות והכול מתנקז לבית?
 

משוש30

New member
חצי בלתק

אני חושבת שאת לא באמת שלווה אלא את מחזיקה את עצמך להיות שלווה. ברור שבסוף זה מגיע לפיצוץ ולאלימות פיזית. וזה שזה אחרי שעתיים זה שאפו עבורך. אין מצב שהייתי מחזיקה את עצמי כל כך הרבה זמן. בנוסף יש איומים בעונשים וזה אף פעם לא באמת עוזר או מרתיע, בטח לא בטנטרום. זה רק מלבה את האש.
מה דעתך ללכת משם? או להרחיק אותה? להגיד לה שתחזור כשתרגע. תני לה לבעוט בדלת, לשבור משהו, אל תתייחסי. תצאי החוצה. תנשמי אוויר. תתרחקי מהסיטואציה. אל תתני לה את האנרגיה שהיא מקבלת מהטנטרום ובעיקר מסיומו. היא מחפשת את האלימות, את האינטראקציה ואת ההתפרקות כתוצאה מכך. תני לי לנחש אחרי זה היא ממש מקסימה ומתרפקת עליך ומתוקה נכון?
לדעתי הדרך היחידה לא להאכיל את ה"שד" זה פשוט לא לתת לה את המקום לשגע אותך. בגלל זה אני חושבת שהדבר הנכון הוא להתרחק. לקחת בחשבון שיהיה נזק לבית
אבל כשאת חוזרת לא לעשות סצינה, לא לכעוס. לנקות בשקט. לקנות חדש. להיות מוכנה מנטלית לבלגן ולגרוע מכל. אני מאמינה שאם תצליחי להרחיק את עצמך ולהוציא את עצמך מהסיטואציה ולא תתני לא את הפורקן שהיא מחפשת זה כבר יעזור מאד.

דבר נוסף שלמדתי לאחרונה, תני לה תשומת לב גדולה יותר ממך ביום יום. אני עושה עכשיו משהו מקסים שלמדתי בשקטי עם הילדים. 5 דברים טובים כל ערב. יושבים כמה רגעים לפני השינה וכל אחד מספר 5 דברים טובים שעברו עליו באותו היום, גם אם הם דברים. שיחה נעימה לסוף היום, תשומת לב בלעדית, חיבוקים. מאד עוזר
 

shir007

New member
מזדהה..

יש לי אחת כזו בבית (בת 9).
הסכמתי עם הרבה מהדברים שנאמרו כאן למרות שלא קראתי הכל, יתכן ואחזור על דברים.
קודם כל - אם אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ אני מסירה את עצמי מהסיטואציה. אני נגד time out ועונשים - לא מאמינה בהם. (וכמובן שנגד אלימות - בתור אחת שחוותה אותה בתור ילדה...). אז אם אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ במקום לשלוח אותה לחדר, אני שולחת את עצמי לחדר להרגע. ואני גם אומרת לה את זה.
אם אני רגועה אני מבקשת ממנה ללכת להרגע קצת. וזה לא חייב להיות בחדר. זה יכול להיות על הספה. זה יכול להיות על הכסא לידי וזה יכול להיות על הנדנדה בחוץ. מה שיעזור באותו רגע.
אני נותנת לה להחליט ומרגישה שזה נותן לה קצת שליטה על הסיטואציה.
בתחילת הטנטרום אני מנסה לשקף לה את הרגשות שלה, להראות אמפתיה (ותודה לסדרת הספרים - איך לדבר כך ש...)
ספר נוסף שעזר לי - raising your spirited child - לא בטוחה אם יש בעברית.
כמו שמישהי כתבה בהתחלה - לשנות אווירה - הרבה פעמים עוזר - לצאת החוצה, לקפוץ לסופר, לא משנה.
חיבוקים - אצלינו לא עזר. היא ממש לא אוהבת את זה ושמתי לב שזה מחריף את הטנטרום, אז הפסקתי.
בשבועות האחרונים התחלתי לבלות איתה 20 דקות כל ערב 1:1. כן, זה קשה, כן אני עייפה (והרבה פעמים גם היא) אבל זה עושה פלאים. אנחנו יושבות במיטה וקוראות יחד.
תמיד אחרי טנטרום כזה אנחנו יושבות ומדברות ולפעמים היא בוחרת לצייר לי מה הפריע לה. לפני שבוע כשהיה אחד באמצע הטנטרום היא פתאום צעקה מה מפריע לה, הייתי בשוק שזה בכלל קרה כי תמיד הייתי צריכה לדוג את הבעיה... פתאום הכל נהיה ברור יותר...
בהצלחה. אני יודעת שזה לא קל!!
 

shir007

New member
ועוד משהו...

1. לפני כמה שנים הלכנו לאבחון להפרעות קשב אך לא מצאו כלום. לדעתי יש לה איזושהיא רגישות (תפרים בגרביים, תגים על בגדים, רגישות לטקסטורות וכו'..).
2. מישהי כתבה את זה קודם - הבת שלי מחוץ לבית היא לגמרי הילדה המרצה - אף אחד לא היה מאמין מה קורה בבית לפעמים... כשהתייעצתי בעבר עם פסיכולוגית היא אמרה (ואני מסכימה איתה) - שהיא כזו מושלמת בחוץ, שהיא צריכה להוציא את זה איפשהוא, המקום הזה הוא המקום הבטוח שלה - הבית.
 
למעלה