מתפקדת ומספרת...
אני בת 28, בעלי בן 30, 5 שנות נישואין, 3 שנים מנסים להרות, שנה באופן טבעי, שנתיים טיפולים. הבעיה-לבעלי אין זרעואני עם שחלות פוליציסטיות וחצוצרה סתומה. הפתרון- רק IVF + שאיבת זרע ישירות מהאשך, זאת דרכנו היחידה להביא ילדים לעולם, אם בכלל. ניתן לעבור את הטיפול פעם בחצי שנה, כך שבזמן שלזוג רגיל יש את ההזדמנות להרות 12 פעמים בשנה, אצלנו הפוטנציאל הוא רק פעמיים. בטיפול האחרון שעברנו, שכבנו זה לצד זה בבית החולים , שנינו מעורפלים, לאחר הרדמה כללית, לבושי מדי בית החולים ומחוברים לאינפוזיה. מנסים לקרא לאחות שנמצאת מאחורי הוילון, שתבא ותצמיד מיטותינו, שנהיה קצת יותר קרובים...מאחר וקיימת האפשרות כי דרכנו היחידה להיות הורים היא להעזר בתרומת זרע, בחרנו לא לספר לאיש על בעייתנו ועל היותנו מטופלים. כמה קשים הטיפולים, כמה קשות הזריקות, כמה קשה האנונימיות, מנסים לשמור על שפיות, לחייך, לענות 'הכל טוב' ושום דבר לא טוב... ברחוב,לפעמים 'מתעמקים' בילדים לפעמים מתעלמים. מחליפים את החברים ברווקים או בכאלה שגם להם עדיין אין ילדים. ובריתות, זה נושא מאוד רגיש אצלנו. להיות בטיפולים זה לחיות עם התקווה הגדולה שלפני, ואם זה לא מצליח, לפול לבור עמוק יותר מהקודם. להתאושש, לאסוף כוחות ולהתחיל מהתחלה. אנו לא מאחלים, אף לא לשונאינו, לחוות את הצער והכאב הרב שאנו חווים יום יום, שעה שעה, עד שנגיע למחוז חפצינו, לחבוק עולל קטן משלנו. כבר קוללנו פעם אחת שגורשנו מגן העדן 'בצער תלדי בנים...', בבקשה מכם, כל הנוגעים בדבר, אל תקללו אותנו בפעם השניה. אנחנו את הגיהנום שלנו עוברים כבר כאן, ועכשיו. תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה