התפכחויות

מזדהה ומוסיף.

אצלי, הפנטזיות שלי הן חלק ממה שמנחה אותי הלאה, מכוון אותי, נותן לי חשק להמשיך ללמוד ולהתקדם. הן אכן משתנות, לפעמים בעקבות הגשמתן של הקודמות ולפעמים בעקבות שינויין של הקודמות. לגמרי חוק שימור הפנטזיות - שהרי הן חלק מהמצפן שלי.
 

yoja kwan

New member
על מורים ותלמידים

אני חושבת שההתפכחות האישית שלי, ובכלל איזשהו שיעור שאני עוברת לאורך השנים, הוא על עניין מערכת היחסים של מורה ותלמיד. ובעיקר ההבנה שכמו שאני יכולה להיות מצד אחד מורה, ואפילו מאסטרית, ומצד שני עדיין תלמידה, עדיין עם שאלות, עדיין בחיפוש דרך תמידי, ככה גם המורים שלי.
במידה מסויימת זה איזשהו שיעור גדול יותר - ההבנה שאין קביעות. שהכל מסביבנו בתנועה, ושאנשים שהם לא בתנועה, הם ככל הנראה לא בין החיים. וכחלק מהתנועה הזו מורים יבואו וילכו, כך גם תלמידים, כך גם אני, והמשך האימון שלי, והחיים שלי בתוך אמנות הלחימה, לא יכולים להיות תלויים במורה כלשהו, אלא חייבים להיות גמישים, משתנים, ובתנועה מתמדת.

(שאלה מגניבה, תודה)
 
זוהי התפכחות נהדרת ומקדמת!

יאמי!
זה נשמע לי כמו לבה של אותה התפכחות מענגת מאגדת "המורה והתלמיד/ה".
אותו גילוי מדהים ומשחרר שאין מורים - יש רק תלמידים בשלבים שונים, שחלקם יכולים להועיל לך בדרכך, בין היתר מפני שלחלקם יש את הרצון, המיומנות (לסייע לאחרים) וההתאמה (אלייך ואל השלב שלך).

אחרי שנים של לימוד בסיס ויצירת קשר ישיר עם האמנות שלנו, קשר שבא מבפנים, הלימוד יכול להפוך להיות הרבה יותר איכותי מבעבר ונפתחת הזדמנות להמריא לרמות חדשות לגמרי באמנות שלנו.

"והמשך האימון שלי, והחיים שלי בתוך אמנות הלחימה, לא יכולים להיות תלויים במורה כלשהו, אלא חייבים להיות גמישים, משתנים, ובתנועה מתמדת".

הו, כן, כן...
זה נשמע לי כמו השלב המדהים הזה בלימודים, שבו מתחילים לקלוט שהקשר בינינו לבין האמנות הנלמדת הוא ישיר. המורים כבר לא ניצבים בינינו לבין הדבר שאנחנו לומדים, כבר לא מתווכים אותו עבורנו, אלא פשוט מהווים כלי-עזר רבי-עוצמה ורבי-חשיבות עבורנו ותו לא. הקשר שלנו עם האמנות הוא אינטימי - שלנו עם האמנות. ואף אחד, אף מורה, לא יכול להיכנס שמה.

זאת התחלה של שלב חדש לגמרי ביחסים שלנו עם האמנות.
מנקודת מבט מסויימת, הלימודים שלנו מתחילים בנקודה זו, שנים אחרי שהתחלנו.

נדמה לי שאנשים המגיעים לשלב זה, אחרי שנים של לימוד, זורמים פחות או יותר לאחת משתי הקטגוריות הרחבות הבאות:
א. הם סיימו פחות או יותר את התפתחותם העיקרית. ממשיכים להתפתח על "אש קטנה", בלי לעבור לרמות חדשות לגמרי.
ב. הם בעצם תלמידים מתחילים בעולם חדש ורחב שנפתח בפניהם. הם נערכים לזנק לתוכו בפליאה וללמוד... וצפויות להם הרבה הפתעות נעימות.

בקטגוריה א' הלימודים כאילו נפסקו במובן מסויים.
יתכן שהתלמיד עדיין לומד, אך בעצלתיים.

בקטגוריה ב' הלימודים נכנסים לסקלה חדשה וממשיכים במלוא המרץ, לרמות חדשות לגמרי.
יש לתלמיד מורה או מורים (יתכן שזה עדיין אותו מורה כל השנים; ויתכן שאלו מורים חדשים לגמרי) והוא לומד במרץ בעזרתם המופלאה והחיונית, אך הם כבר לא יכולים להיכנס בינו לבין האמנות עצמה. איפשהו הפך הוא להיות המנהל, המורה הראשי של עצמו.

זוהי אמנות-למידה נפלאה לדעת כיצד, מתוך שלב זה, להמשיך להיות פתוחים יותר מאי פעם, להמשיך לנסוק באמנות ולהמשיך להשתמש היטב במורים (החדשים, לעתים), באופן המזניק אותנו לרמות חדשות לגמרי.
 

ELIELI22

New member
אינסוף התפכחויות.

הראשונה שלי...
שבעצם הייתי די אתלט והתנועה שלי הייתה טובה וחזקה כמתחיל... ולא הבנתי למה המאמן שלי (יהודה פנטנוביץ ז"ל) לא מספיק שם לב אליי בתחילה (אני מדבר על השנתיים הראשונות)..
לא הבנתי והרגשתי טוב יותר מהיר יותר חזק יותר... שוב לא הבנתי..
בבית הספר הייתי מחונן ותמיד המורים והמורות העריכו אותי על כך... ואז זה היכה בי! (לא בטוח שאז... אבל מתישהו נחת לי האסימון)
הבנתי אולי את אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי בקראטה. להעריך מישהו על סמך יכולות מולדות זה לא נותן לו כלום, צריך להעריך מישהו על השקעה מאמץ השתדלות והשתפרות! זה המדד באומנויות לחימה לתלמידים!
עשיתי הכל בכדי להיות הכי טוב שאני יכול עד למצב שהגעתי לאימונים בכל הימים האפשריים כולל אימונים נוספים בבית...

לקחתי את זה מהקראטה לכל מקום בחיים.. הבנתי שאני חייב להשתדל.
למדתי שבאומנות לחימה צריך להעריך את הדרך.
זה עזר לי מאוד בלימודים האוניברסיטאים ששם הייתי צריך לשבת וללמוד באמת...

ההבנה שהמאמץ וההשתדלות חשובה יותר מהתוצאה הסופית עזרה לי מאוד בחיים! יצרה אצלי שקט נפשי, הפסקתי לרדוף תחרות תחרות תחרות ... וניסיתי להשתפר להתשפר להתשפר כבר לא חששתי מכשלון ויותר רציתי ללמוד ולהצליח.
 
התפכחות מענגת


איזה יופי.
הבנת שכולם שווים (איזו הקלה).
שווים מבחינת הערך שלהם; והאפשרויות שלהם ביחס לעצמם. אף אחד לא עדיף על האחר.

ושכל אחד הוא אדם שונה וייחודי (איזו הקלה).
ולפניו המסלול האישי של חייו.

ושאתה יכול להשתפר עד אינסוף - ביחס לעצמך.
ושאתה יכול רק להרוויח, אבל לעולם לא להפסיד (איזו הקלה).
רק להרוויח פחות; או הרבה יותר. תלוי בך.

מקסים.
אפקטיבי.
תודה על השיתוף
 
בסדר, אספר! תפסיקו ללחוץ!


ההתפכחות המאד משמעותית הראשונה שאני זוכר בהקשר זה, היתה ממש מזמן.
להערכתי הייתי כבן 16, אחרי כשלוש שנות אימון אינטנסיביות בקונג-פו.
יכול להיות שאני טועה בשנה לכאן או לכאן (ואולי יותר).
בקרבות אימון (סמי קונטקט) כבר הראיתי יכולת גבוהה מאד. מבחינה תנועתית הייתי ללא רבב.
אהבתי מאד את לימודי הקונג-פו. פקדתי אותם ארבע פעמים בשבוע, למשך מספר שעות בכל פעם.

אני זוכר שהלכתי ברחוב "דרך יפו" בתל-אביב, הוגה באמנות הלחימה, כשלפתע כמו הוסר צעיף מעלי.
אני יודע שזה נשמע קצת ציורי ודרמטי. זה באמת היה דרמטי. הרגשתי שחדרתי מבעד לדמיון, אל המציאות.
וקלטתי פתאום בכנות איזה לוחם עלוב אני.
הבעיטות החלשות שלי שלא באמת יכולות להכריע אדם חסון; היכולת המפוקפקת שלי להסיט אגרוף אמיתי; וכולי וכולי וכולי...

זה היה מדהים לקלוט את זה פתאום.
שאני לא באמת יודע להילחם. לא באמת.

עכשיו, ממרומי נסיוני, אני יודע שקצת החמרתי עם עצמי אז.
הייתי טוב יותר מכפי שהיה נדמה לי באותו זמן.
לא היה לי מספיק נסיון כדי לשפוט את זה נכון וחשבתי שאני ממש עלוב.
נכון, חסרו לי מיומנויות לחימה רבות וחשובות, אך לא הייתי עד כדי כך גרוע.
והחבטות שלי היו רחוקות מלהיות בלתי אפקטיביות או משהו כזה. הייתי ממש אחלה.

ועדיין, צדקתי.
לא הייתי באמת לוחם.

היתה שם התפכחות מנערת מאד.
מחוויה של איזה לוחם כמעט בלתי מנוצח בקרבות אימון, קלטתי פתאום כמה שאני לא מיומן באמת.

אולי זה נשמע מקריאה ראשונה כמו חוויה קצת בלתי נעימה, אבל למעשה זה היה מאד, מאד, נעים.

ברגע שקלטתי מהי יכולתי האמיתית, המוגבלת, התמלאתי באנרגיה אדירה לשדרג אותה ולהשלים אותה.
ידעתי שמעכשיו אבנה את עצמי כלוחם אמיתי, שיכול באמת לעשות את מה שהוא רוצה להיות יכול לעשות.

אני משער שההתפכחות הזאת רק שירתה את המטרה שכבר היתה קיימת בתוכי ותו לא.
ולכן היא הציתה בי שמחה והתלהבות מוגברות שהולידו בי ים של מוטיבציה, יצירתיות ונחישות חדשות.

נראה לי שזה לקח מאז עוד כמה שנים טובות ואינטנסיביות מתוך ההכשרה שלי, כדי להביא את היכולת שלי לאן שהילד המקסים הזה התכוון באותם רגעים, שממנה הוא שבע רצון באמת.
 

סיסטמתי

New member
ההתפכחות הראשונה שלי...

זה היה לפני שנים רבות בפרוור קטן של סטאלינגראד שכיום נקראת וולגוגארד ופעם מתו בה הרבה רוסים וגרמנים במלחמה הגדולה.
הייתי אז סטודנט לתואר שני בקיברנטיקה סמנטית של יתושים סיבירים, ממש בתחילת הלימודים. והייתי הזי'ד היחידי בלהקה גדולה של קוזאקים מקומיים שלמדו במכון הטכנולוגי של העיר.

בצעירותי, להבדיל מהיום, הייתי קל רגליים ותנועה, ופרוותי היתה פרושה שחורה ובוהקת על מלא 165 הסנטימטרים שנתן לי הבורא. לצערי, נתונים מרשימים אלו הבדילו אותי מהסלאבים האחרים שאינם בני דת משה, וזכיתי למנה גדושה של קינטורים ברוסית שהיא שפה הבנויה ממש למצבים אלו.

אחד מגדולי המתעללים בי היה מישק'ה שהיה אחיו הגדול של ניקולאי (גם בגיל וגם בגודל). מישק'ה היה נוהג למשוך בתחתוני אל מעל לחגורה בכל הזדמנות, ומי שזכה להכיר את האלסטיות של תחתונים סובייטים, מבין בוודאי שהפגיעה בפוריות כמו גם בטקסטיל היקר מפז שעמדו שעות בתור בשביל לקבלו, היתה חמורה יותר מהפגיעה הנפשית.

יום אחד, בסיום יום הלימודים, נקעה נפשי ממישק'ה ותוך כדי שאני מנסה להחזיר את הלבנים לשעבר למקומם, קראתי אותו לדו קרב של שתיה.
מי שלא מכיר, חלק גדול מהתרבות הרוסית כמו רוב התרבויות שהתפתחו במקומות קרים, נסוב סביב שתיה של משקאות אלכוהולים. אין מה לעשות, החבר'ה שם אוהבים את זה "עד מוות"... ולמרות שלא שתיתי עד אז, אולי רציתי להרגיש אחד מהחבר'ה?

בתחרויות שתיה חשוב להבין שיש ערך גדול לשני פרמטרים - מאסת גוף והיכולת לפרק אלכוהול בכבד. מאסת גוף בגלל שהתחרות היא על כמות אלכוהול, ומי שיש לו הרבה גוף יכול לספוג הרבה אלכוהול לפני שיפול מהכיסא, בעוד שעדיני מראה ונפש כמוני נחונו מראש בקיבולת נמוכה. לגבי קצב פירוק האלכוהול בכבד, זה יכול לנוע בין 7-14 גר' אלכוהול לשעה שזה בערך חצי כוסית וודקה.

התחרות התחילה במקום נייטראלי: בדירה של ההורים של סווטלנה שהיתה אז עוד בבתוליה, למעט בימים שבהם אביה היה חוזר מהמפעל ומתעלל בה מינית. ואסילי שארגן את ההימורים בתחרות, הביא לכל אחד כד אמייל שהכיל לערך גלון של אלכוהול, מזוקק מנוזל רדיאטורים גנוב. הנחנו את הכדים על השולחן והתחלנו לשתות. בגלון יש כמעט 4 ליטרים שזה בערך 400 כוסיות וודקה. מישק'ה התחיל להוריד כוסיות אחת אחרי השניה, כשהקהל שהצטופף בחדר מעודד אותו בקריאות הורה לאחר כל כוסית, כשוואסילי ממלא את הכוס ברגע שהתרוקנה.

אני לעומת זאת ניסיתי לשמור על קצב נמוך ולגמתי באיטיות את האלכוהול, תוך שאני מסנן אותו בעדינות בין שיני ומקווה שהאיכות הירודה שלו לא תקלף מהם את האמייל. בין כוסית לכוסית ביקשתי לשתות מים כדי לשמור על מאזן נוזלים חיובי ולדלל את הרעל. מכיוון שהתחרות לא הייתה על זמן, קיוותי שמישק'ה יפול ראשון.

אחרי שלוש שעות בערך המצב היה כדלקמן: מישק'ה שרוע חלקית על השולחן כשחצי גלון נשאר בכד, ואני מנסה להתמודד עם הכוסית הרביעית בהכרה מעורפלת; בהדרגה הקהל שציפה להכרעה ברורה ומהירה הבין שנכנס למרתון משעמם. וואסילי שהבין סוף סוף שמירוץ סיבולת שכנראה עתיד להוביל להפסד שלו בהימורים, החליט לבטל את התחרות בנימוק של פאסיביות בקרב. למרות שלא היה פה ניצחון, היה צריך לגרור את מישק'ה החוצה מהדירה והרגשתי לא רע עם זה.

כשהקהל שמלא את הדירה התפזר, התחלתי גם אני להרגיש רע, כנראה שהזיקוק של נוזל הקירור לא היה מושלם וביקשתי בתמימותי מסווטלנה להשאר לישון, והיא הסכימה.

בבוקר התעוררתי במיטה עם כאב ראש נוראי כשמשמאלי נוחר אביה של סווטלנה, ומימיני סווטלנה בוהה בי במבט מרושע.
הייתה זו ההתפכחות הראשונה שלי.
 

ELIELI22

New member
תגיד לי מה נסגר איתך?

למרות שזה ארוך ואולי אף על פי שזה ארוך!!! זה די טוב! אפילו כתוב בצורה מדהימה!

זה לא סתם הומור זה ממש מקצועי...

ועכשיו ברצינות... למה אתה לא כותב חומר? מערכונים? תסריטים? סיפורים.

לא מדובר פה בכתיבה רגילה, בעיני זה סוג של כשרון/מיומנות מקצועיות.


בהצלחה!
 

ש מים

New member


בתור בן האחות החורגת (מצד ימין) של סווטלאנה, אני יכול להגיד לך שהכל אמת!
 

pzirpim

New member
ר' ג"כ פ' מלכים א'

אל יתהלל חגג כמתפכח.

בברכת הכמעט והכאילו.
 
ועוד התפכחות חביבה...

כשהבנתי שאין דבר כזה בהכרח "שיטה יותר טובה" באופן כללי.
למישהו מסויים, במצב מסויים של חיים, עדיף ללמוד X. זה יעשה לו הכי טוב. זוהי בדיוק חתיכת הפסיפס החסרה לו.
ואותו X יכול להיות נורא או אפילו מזיק למישהו אחר (או למטרה אחרת).
אולי זה נשמע טריויאלי, אבל בשבילי זה היה מדהים לקלוט את זה.
 
למעלה