אה, הנוסטלגיה...
האמת, אני תמיד מתארת את השיטה שלנו כ "real eye opener", אבל רגע ההתפכחות החזק שלי היה דווקא בפעם הראשונה שעשיתי קנדו. זה היה אחרי כמה שנים טובות של אימוני אייקידו, עם המון דגש על אימוני נשק, ושמו אותי לקרב מול בחור צעיר ונמרץ שהתאמן בקנדו שנה.
היתה לי חוויה מאד מתסכלת כי מצד אחד היה לי ברור שיש לי עדיפות טכנית (אולי בטעות, אבל כך זה היה בתפיסה שלי), אבל מצד שני, לא הצלחתי להביא את עצמי למצב של להנחית את המכה. תמיד עצרתי כמה מילימטרים לפני, כמו שלמדתי. די מהר נגמר המשחק וחטפתי בומבה מצלצלת ישר לקסדה. וגם זה היה רגע של התפכחות - הופתעתי מעוצמת הרגשות שמתלווה למכה כזאת, למרות שזה לא כל כך כואב (בכל זאת שריון). אבל העלבון, התסכול, הכעס וכל השאר פשוט שיתקו אותי, ולא יכולתי להמשיך באימון בכלל.
טוב, זה מאד הבהיר לי את ערכם היחסי של אימוני קאטות, ובהחלט שלח אותי לדרך חדשה