אני שמח שאת שואלת. בבקשה:
א. תשומת הלב הרצונית שייכת לתפקודי
מערכת העצבים המרכזית בעוד הנשימה שייכת לתפקודי מערכת העצבים
האוטונומית. מערכת העצבים
האוטונומית "אחראית על וויסות פעולות שאינן מכוונות באופן מודע". במערכת זו מתקיים איזון עדין בין המערכת הסימפטית לפאראסימפטית ובאופן כללי תפקוד הרמוני מחייב איזון נכון בין המערכות השונות בלי חדירה או הפרת האיזון בין האחת לשנייה. ב. למרות שכולם מדברים על תשומת לב לנשימה הטבעית קל לשים לב שברגע שמתקיימת חדירה של מודעות רצונית לתוך תפקודי מערכת העצבים
האוטונומית מייד מופר איזון והתפקוד משתנה. כך הנסיון להעביר את המודעות אל הנשימה משנה מייד את מקצב הנשימה, נפחה וצורתה. אך תיפקודי הנשימה קשורים גם בעיסוי האיברים הפנימיים ומשום כך גם זרימת הדם בהם, זרימת נוזל הלימפה, קצב חילוף החומרים ועוד. גם מבלי להבין כל זאת הרי שמנסיון אישי של כל אחד מאיתנו לא ניתן להכחיש את העובדה שהפרת איזון כזו אכן מתרחשת וניתן לחוש בתוצאות המיידיות של העכבה על המוליך העצבי הטבעי. ג. מערכות העצבים השונות הן השלכות ביולוגיות של מכניזמים באותה התודעה, כך מערכת העצבים
האוטונומית קשורה שייכת ומייצגת את התפקודים התת מודעים באדם. הנשימה קשורה באופן בולט ופעיל לא רק לפעילות הביולוגית אלא במיוחד למצב הנפשי הכולל רגשות, חסימות, מחשבות, מועקות ועוד. התערבות בתוך מערכת העצבים
האוטונומית משמעותה שינוי והתערבות בתוך מערכות אלו. טראומה הנגרמת למערכת העצבים
האוטונומית מקרינה מייד גם למצבו הנפשי של האדם לטווחים השונים. ד. בפעילות תנועתית וספורטיבית אין חדירה של המודעות לתוך המרחב הלא מודע. המערכת
האוטונומית מארגנת את עצמה בהתאם לצרכים באופן מדוייק ונכון וללא כל התערבות, וכך גם בנגינה על סוגיה השונים. העובדה שמתוך תרגולים אלו נוצרת מודעות ספונטאנית לנשימה אינה סותרת את העקרון שהצגתי. ה. אפשר לומר שחוסר איזון באדם מתבטא בעודף לחץ בעקבות פעילות סומטית מוגברת או מאידך הדחקה ואדישות בעקבות הגברה של הפעילות הפאראסומטית. איזון בין מערכות אלו מקיים אדם נינוח ויציב אך דרוך ועירני. אדם כזה אינו נוטה לתוקפנות או לאדישות ונהנה מהרמוניה פנימית. זהו המודל הנשאף לאדם בשיטות רוחניות שונות. ו. שיטות תרגול רבות במודל האסייתי מבוססות על מה שאני קורא "דריסה": התערבות בתוך מרחב מערכת העצבים
האוטונומית על מנת "לשטח" ולהרוס את המכניזמים השגויים, זאת במטרה לאפשר יצירת איזון חדש ו"נכון" יותר. לדעתי הסיבה לבחירה זו היא היעדר התפיסה האינדיבידואליסטית בתרבויות אלו. אין כאן שיפוט מצידי: תרבויות המבוססות על מאסות של אנשים זקוקות מטבען לשיטות מאסיביות ושאינן פרטניות כאשר טובת הכלל עומדת באופן טבעי מעבר לטובת הפרט. מורים שהתחנכו בתרבויות אלו באופן טבעי מתאימים את הטכניקה לצרכים של האנשים, במיוחד כשאנו מדברים על מורים של שיטות שאכן מיועדות להמונים. ז. גורדייב הוא הראשון שפגשתי שאחז בעמדה שאין לתרגל תרגול נשימה "כללי" אלא בליווי מורה בהדרכה פרטנית צמודה זאת עקב ההשלכות העצומות של התערבות במערכת רגישה זו. האזכור הראשון לכך הוא בספר "פגישות עם אנשים מיוחדים" וזאת גם הגישה אצל ממשיכי דרכו שאינם מעטים כלל וכלל. בהמשך גיליתי את הדקויות של המשמעויות הללו גם דרך ההתנסות האישית שלי ואת ההסברים לכך מביא כעת. ח. במאמרי הפורום תוכלי למצוא תיאור של טכניקת מודעות לנשימה טבעית שהבאתי ואני בהחלט ממליץ לך לנסות. איני יודע עד כמה תירגל נשימות ועד כמה המערכת שלך פיתחה אדישות מפני הטראומה של החדירה הכפוייה למרחב מערכת העצבים
האוטונומית, אבל גם אם כן יתכן שעדיין תוכלי לשים לב להבדל בתרגול המודעות והנשימה הטבעית. בברכה, אינקה