טוב, נרים את הכפפה
”צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ? מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם, רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ”. הקול בקע ממערכת רמקולים שהיתה מותקנת בתחתית החומה. זרקורים אדומים וירוקים שיחקו באורות צבעוניים על גבי החומה, מלווים את קול הטנור העמוק שבקע מהרמקולים, משווים לו אפקט של מופע אורקולי. שלושת האנשים שעמדו מול השער הסתכלו זה בזה, והרימו גבות. לא היתה זו הפעם הראשונה שבה עלו לרגל אל הראל, אבל עד כה מעולם לא מצאו את שערי העיר נעולים. ”תפתח כבר את השער“, צעק טיראן, הימני מבין השלושה. הוא היה גבוה, רחב גוף, היה לבוש מעיל חורפי שחור וכבד ובכל זאת רעד מקור. שני חבריו הסתכלו עליו והנידו בראשם. ”אני לא חושב שזו הדרך הנכונה. אם לא תתייחס אליו בנימוס, הוא לא יתן לנו להכנס לעולם“, אמר סתיו, הנמוך מהשלושה. ”סליחה“, פנה אל הרמקולים שמהם בקע הקול קודם. ”אתה יכול לתת לנו להיכנס, או לדבר עם האחראי? נורא קר“. ”אֲנִי הַשַּׂר – וְהַשִּׁיר לִי לְעֶבֶד, אֲנִי כִנוֹר לְכָל שָׁרִים וְנוֹגְנִים, וְשִׁירִי כַּעֲטָרָה לַמְּלָכִים וּמִגְבָּעוֹת בְּרָאשֵׁי הַסְּגָנִים”, ענה לו הקול, חסר גוף ורחמים. ”רגע, רגע, אני חושבת שאני יודעת מה הוא מנסה לעשות. תנו לי רגע לנסות בעצמי“. שיר ליקקה את השפתיים, נשכה אותן קצת, עיקמה את האף, כמנסה להזכר במשהו, ואז אמרה, ”שחר אבקשך, צורי ומשגבי, להיכנס בשערך, כך יתאווה לבבי“. זוהי תחילת הסיפור "תשאלי , תשאלי ציון" בהשראת "ציון הלא תשאלי" של רבי יהודה הלוי. הסיפור הוא חלק מפרויקט בשם "בין הזמנים - חזרה לאספמיה" - סיפורי מד"ב בהשראת שירה עברית מתור הזהב של יהודי ספרד (יש גם חריגים) באתר המד"ב המצויין "בלי פאניקה" בניהולו של ידידי רמי שלהבת (גרומיט מארץ פו"ח) אתר מצויין, פרויקט מרתק.
