התייעצות..

1ido1

New member
איך הצלחתי...

איך הצלחתי להתחבר לפורום ועדיין להגיב בתור אורח?

נ.ב. let it go זה באמת שיר מדהים, כל כך בא לי להגיע למצב שבו אני יכול להגיד I don’t care What they’re going to say
 

dontevenknow

New member
אני מניח...

שגם בלי קשר לסביבה שבה גדלנו, לכל אחד יהיה קשה לעשות את השינוי הזה ולצאת מהמצב הלכאורה נוח שנמצאים בו. תמיד יש תסריטים שונים שמסתובבים לנו בראש...
גם אישית כל המצב הפגיע הזה שאני צריך לשים את עצמי בו, זה חדש לי, ומרגיש מפחיד. אני מדמיין את זה כמישהו שמחזיק את הלב שלי ויכול למחוץ אותו, אם רק ירצה (אובר-דרמתי, כמובן..
).
וכן, אני לגמרי מבין את הקטע של לדחות דברים :) גם אני ככה.

אני בהחלט אנסה לקחת את הקורס פסיכומטרי כסוג של ניסוי חברתי בשבילי והתנסות בדברים חדשים (עד כמה שזה נשמע מפחיד).
אני כן מדמיין סיטואציה שבה אם אני נפתח, אנשים יבינו או אפילו ירגישו בסדר לשאול אותי לגבי הנטיה המינית. ואז אני לא אדע מה לעשות.
זה מעגל כזה שקשה להבין איך יוצאים ממנו. בכל מקרה, עם קצת עזרה מהפסיכולוגית, אני מקווה שההתנסות הזאת תוביל לתובנות חדשות.
גם על איגי חשבתי - זה בהחלט אפשרות, אבל לא במצב כרגע שבו אני מנסה להסתתר מכל סיכון אפשרי שמישהו יבין... אני מאמין שאני אגיע לזה בשלב מאוחר יותר.

תודה על התגובה, אני בהחלט מקבל את ההצעות שלך (שמאוד נכונות) בלי קשר לזה שאתה בארון
(ולמעשה בשלב יותר מתקדם ממני
)
 

1ido1

New member
...

יש לי תחושה שככל שאתה חושב על זה יותר וככל שאתה מתכנן יותר ככה זה רק נהיה קשה יותר, יש לי תחושה שכמה שאתה עושה את זה יותר ספונטני ככה זה יותר קל (לפחות בשבילך).
דרך אגב ללכת לאיגי זה לא באמת סיכון, המפגשים לא במקומות גלויים ואתה יכול להיות בטוח שאף אחד שם לא יספר לאנשים שאתה מכיר.
אחד הסיפורים ששמעתי באחת הקבוצות שהמדריך פגש את אחד החניכים שלו ברחוב מחוץ למפגש, וכדי לא להוציא אותו מאהרון הוא אפילו לא אמר שלום. אחר כך החניך פנה אליו בפייסבוק והודה לו על כך. אז אין לך מה לחשוש
 

dontevenknow

New member
התייעצות..

היי לכם!

רציתי לשתף ולשמוע אם יש לכם עצות או ניסיון אישי מהחוויה שלכם.
או: עזרו לי להסדיר מחלוקת עם הפסיכולוגית שלי


אז אני בן 21 (תכף 22
), ואני בארון, ללא ניסיון זוגי וכל היוצא מזה.
נוצר מצב שבו בגלל שאני בארון, אני מאוד "שומר מרחק" מחברים/משפחה, נמנע מפגישות עם אנשים חדשים ומאינטרקציות חברתיות בכלל, כי אני מרגיש לא בטוח בעצמי וכאילו מתבייש בתחומים שמעניינים אותי (או, מפחד שהם יחשפו אותי)...
באופן כללי אני חושב שאני לא ממש מצליח להשלים עם הנטייה המינית שלי, שזה מה שאני ושאין בזה שום דבר לא בסדר. זה מגיע למצב שכרגע המילה "הומו" זו כמו מילה גסה, ואני לא אצליח לבטא אותה (או, אעדיף שלא), במיוחד שלא בהשתייכות אליי.
אולי כי שמעתי אותה כל חיי בהקשרים כ"כ שליליים (למשל, "גיי", זה פחות נורא).
אני כן מאמין שאם הייתי חי בחברה יותר מקבלת ופתוחה, והייתי בטוח שהכל יהיה טוב, אז גם היה לי פחות בעיה עם זה.
ראוי לציין שגדלתי בבתי ספר דתיים והמעגל החברתי הכי קרוב אליי הם דתיים. המשפחה שלי מחולקת ברמות שונות, אבל גם, בעייתי.

אז אחרי השחרור (לפני 3-4 חודשים) החלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי, ושם הצלחתי להגיד לה מה אני.
אחרי כמה פגישות, היא אמרה שלדעתה, בלי קשר לנטיה המינית, אני צריך כרגע "לצאת לעולם", לא לפחד מאינטרקציות, ולהביע מה אני אוהב, כדי להתרגל לביקורת ולהרמת גבה ולפתח חסינות מסוימת לזה.
(מדובר על כל תחומי החיים. למשל, כיום לא אגיד שאני שומע קייטי פרי - סתם דוגמה)
אמרתי לה שכל עוד אני מרגיש צורך להסתיר את הנטיה המינית שלי, אני לא ארגיש בנוח לשתף אנשים בתחומי העניין שלי, שמאוד חושפים אותי (לא מתכוון להכליל - הכוונה לא שכל מי שאוהב X הוא הומו. אבל כן אחרי שאני אפרט כמה תחומים אז המחשבה תעבור בראשם),
ושאני מרגיש שאני צריך "להשלים" עם עצמי קודם ושאני אגיע למצב שבו לא אכפת לי (או פחות) שאנשים יבינו/ידעו (או במילים אחרות, לצאת מהארון?).

נותרנו חלוקים, ולמעשה היא הציעה לנסות ולהתייעץ עם אנשים שעברו את זה. אז הנה אני פה

מה דעתכם?
האם יש דרך לקבל את עצמי? האם אני צריך קודם להשלים עם זה, או שאני פשוט צריך להיות מי שאני (בלי קשר לנטיה), וכך לפתח עמידות לביקורת ואולי זה יוביל לקבלה גם של הנטיה...?
איך זה עבד אצלכם? האם יצאתם מהארון כשאתם שלמים ברמה מסוימת או שיצאתם ונהייתם שלמים עם זה עם הזמן?
האם גם אתם הרגשתם בשלב בחייכם שאתם צריכים להסתיר חלק נכבד מהחיים (תחומי עניין וכד') מהאנשים הקרובים אליכם (וגם שלא) כדי לנהל חיים "נורמליים", אבל למעשה סבלתם מסוגשל בידוד או חיים כפולים?

אז כן, סליחה, חפרתי

העלתי הרבה נושאים.. אבל מקווה שזה היה ברור בכלזאת. תודה לכל מי שיגיב
 
בקר טוב

לא חפרת בכלל, היית ענייני מאוד ובהיר מאוד בדבריך.
יצאתי מהארון אחרי שנים של פעילות מינית דחוסה, בגיל 19 בערך, בצבא, כשהבנתי שאני עומד לשרת בבסיס רחוק מכל ישוב, הרחק הרחק בסיני.
לא הייתי שלם עם עצמי כלל ועיקר.
לא זוכר שנתתי לנטייה המינית שלי למנוע ממני אינטראקציות או דברים אחרים, מעולם לא התביישתי לחשוף את העדפותיי התרבותיות או האחרות.
בטח היו מקרים שהחרדה מפני חשיפה כפתה עליי התנהגות בלתי נסבלת מבחינתי [] עד לפני כמה שנים לו כתבתי בניק השני השלי, מייד הייתי כותב היסטרי למנהל הפורום למחוק את הסטטוס], כיום אני שווה נפש.
 

dontevenknow

New member
האם

אתה יכול להגיד כיום שאתה אוהב את זה שאתה הומו? שאם הייתה לך אפשרות, לא היית רוצה להיות סטרייט?
לעיתים אני נתקל באמירות כאלו (באינטרנט), ובשלב שבו אני נמצא כיום, קודם כל ההשלמה המלאה הזאת מעוררת קנאה, דבר שני זה נשמע כ"כ רחוק ולעיתים אבסורד, לרצות משהו כ"כ מעורר מחלוקת ויוצר קשיים.
(*מקווה שאתם לא נפגעים מהאמירות שלי, רק משתף את מחשבותיי בתקווה להבין קצת יותר).

תודה!
 
מאז ומעולם אהבתי בולבולים

עבורי היות הומו אינו "סגנון חיים" כי אם תכונה נוספת על שערי הלבן. האם אני אוהב את שערי הלבן, בהחלט, וחסר למי שיציע לי לצבוע אותו.
 

ItsikH

Member
חד משמעית לא, ברוך שלא עשני סטרייט כי - האם יש משהו רדוד וחסר ערך יותר מנפשו של גבר סטרייט, שכל תאוותו ותשוקתו נתונים לבעילת חתיכות?
 

ItsikH

Member
כן, אנחנו חיים בסרט שאנחנו הרדודים רגשית אבל זו תדמית סטרייטית שהפנמנו. בפועל נוח לגברים הסטרייטים להשליך עלינו את הרדידות שלהם. לא שאין רדידות כזו אצלנו, אבל אנחנו מחווירים ביחס למקור הסטרייטי, אלא רק שהרדידות הסטרייטית נחשבת לגיטימית ואפילו ראויה ממש.

נסה לדבר קרוב *באמת* עם גבר סטרייט להבין מה עובר לו בראש באמת ומה הוא מרגיש באמת כלפי "נשים" [ברבים, לא ביחיד]. המילה "אוהב" בהקשר הזה נלעגת בעיני.

לא שאין גברים סטרייטים רגישים בודדים פה ושם, אבל הם עמוק בארון כי זו נחשבת תכונה מאוד לא "גברית".
 
חחח, היום הוחלט ברוב קולות

שלמרות שאני סטרייט, [ אכן, במקום בו אני עובד חושבים שאני מזיין רק נשים ללא הכרה, ולא בא לי לתקן] מי שצריך לדעת יודע היטב את האמת. . פוטין יכלא אותי באיזה חור באשמת הומוסקסואליות או התחברות מוגזמת לצד הנשי שבי.
 

Mr Fahrenheit

New member
הזכרת לי לא מעט את עצמי

דבר ראשון, יפה שאתה הולך לפסיכולוגית ומדבר על העניין לפחות עם מישהו. אני בגיל הזה לא פציתי פה לאף אחד, מה שגרם לי להתמודד עם ההשלמה של הנטיה המינית "רק" בגיל 25.. ו-3-4 שנים בגילאים האלו זה המון המון זמן).

מה שגרם לי, כנראה, להתמודד מאוד חזק עם הנטיה זה קשר פוטנציאלי עם בת, שבו הבנתי שאני לא יוכל. אין מצב שאני עושה את זה, זה לא מתאים לי ואני חייב ורוצה קשר זוגי עם בן, כי ככה אני.
מאז התחלתי לצאת לאט לאט מהארון, כל פעם מול אנשים אחרים (בהתחלה חברים קרובים, אח"כ קצת חברים מהצבא וכו').. אני עדיין סיימתי ועדיין נותר לי לספר גם לאמא שלי, אבל זה מאוד מאוד קרוב.

אני חושב שיצאתי כשלא הייתי שלם ב-100% אבל התגובות של האנשים מסביבי השלימו לי את האחוזים הנותרים, ככה שזה טבעי לגמרי בעיניי לצאת גם כשלא שלמים עם זה בעצמינו (אולי אפילו לשתף את העניין הזה עם האחרים).

הרגשתי מאוד שהחבאתי את עצמי בעוד תחומים ולא רק בנטיה המינית, זה כנראה מין הרגל כזה של הסתרה. מתחילים להסתיר גם דברים שלא באמת "נחוץ" להסתיר.. וכן, עם הזמן זה רק מכביד יותר.

אני מציע לך למצוא חבר שאתה יכול לסמוך עליו ולהכיר לו אותך האמיתי. עם כל תחומי העניין שקשורים או לא קשורים לנטיה המינית וגם, לבסוף, על הנטיה עצמה. גם בחברה הדתית יהיו אנשים שיקבלו אותך כמו שאתה ובכיף גדול (שני חברים שלי מהצבא, אחד דתי-לאומי ואחד חרדי) קיבלו את זה בסבבה לגמרי ואנחנו חברים היום כמו פעם, אז אם הסביבה שבה חבריך נמצאים מטרידה אותך, אז הנה - זה לא חייב להיות כמו שאתה חושב.

ואגב, לא חפרת בכלל. הוצאת את מה שרצית להוציא ואפילו בניסוח מאוד ענייני ובוגר. אתה תהיה בסדר
 

dontevenknow

New member
תודה


זה מצחיק שבשבילך זה גיל מוקדם, כי אני מרגיש כאילו אני מאחר למסיבה.
לשמוע על ילדים בגיל 15-18 שכבר יצאו מהארון זה בהחלט מעורר-קנאה (במיוחד שזה מלווה ב-"כולם קיבלו אותי והכל טוב ויפה", אבל ברור לי שזאת אשליה שלא קיימת לרובנו).
לצערי בזמן שהייתי במסגרות מחייבות (בית ספר דתי, צבא) זה לא נראה כמו נושא ריאלי להתמודד איתו. אחרי שהשתחררתי ועשיתי בעיקר כלום,
בלי יכולת לחשוב על העתיד, חשבתי על טיפול.. זה הגיע למצב שאמא שלי הציעה לי ללכת בלי שאגיד כלום. ככה שזה באמת יצא טוב. כולי תקווה שזה גם יעזור לי בצורה מסוימת.
כיום אני באמת מרגיש שאני חי בסוג של תחושת פספוס, ומבזבז הרבה מהזמן שלי ("השנים היפות שלי"
).

מעניין מה שאתה אומר לגבי החברה הדתית,
כי אני באמת מתקשה לראות מצב שבו חבריי הדתיים יוכלו לקבל את זה. כשזה "כתוב בספר" קשה להתווכח עם זה... נראה לי שזה יהיה להם נורא מוזר, הם לא ידעו איך להגיב, ויסתכלו עליי כאילו הם לא מכירים אותי (
).
הם כולם בישיבות הסדר וזה דיי בועה. מה שבטוח זה שלא נחזור להיות חבורה שמחה ומאושרת כמו שאנחנו עכשיו, ובהתחשב בזה שהם המעגל החברתי המרכזי ואולי היחיד שלי, קשה לחשוב על זה.
וזה בלי להזכיר אח ואחות שהם בכיוון החרדי...

הייתי שמח לשמוע אם היו לך מקרים שבהם אנשים לא קיבלו את זה ואיך התמודדת עם זה, האם המשכת הלאה מחוזק או שזה פגם לך בביטחון.
והאם נאלצת להסביר את עצמך באופן כמעט-מתנצל ("לא בחרתי בזה, אין לי ברירה"). כי זאת הדרך היחידה שאני רואה להציג את זה, אבל זה גם מוביל ל-"מסכן, הוא הומו", שזה לא משהו שרוצים באופן כללי.

היחידה שאני כן חושב הרבה על לשתף אותה זאת אחותי הגדולה, שאני דיי בטוח שתקבל את זה, ואולי תעזור. אבל זה עדיין קשה להגיע לזה, ממצב מודחק שאני נמצא בו כיום.
גם להגיד לפסיכולוגית, אגב, היה לא פשוט... וזה אחרי ששאלתי אותה 10 פעמים אם הכל פה חסוי


תודה על התגובה והשיתוף, מעריך את זה מאוד.
 

Mr Fahrenheit

New member
מעורר קנאה indeed.

כל הצעירים האלה שאין להם חששות וגישת ה-fuck you all אני מי שאני וזהו. הלוואי והיו לי את הכוחות האלה אז.
היום אולי יש לי קצת, אבל זה כבר "מאוחר מידי".. זה באמת משהו שמתאים יותר לשנות התיכון.

מה שכן, ההרגשה הזו, של "בזבוז השנים היפות" הוא מה שדחף אותי קצת קדימה בכל העניין הזה. כמה שנים כאלה עוד אפשר לסבול? ולמה לסבול אם אני יכול להיות מאושר וזה תלוי רק בי?

בספר כתוב משהו על משכב זכר וכל אחד נותן לזה פרשנות אחרת. יש המון הומואים דתיים שחיים עם הקונפליקט (לעיתים גם רואים אותו כקונפליקט לכאורה) בשלום, אולי כדאי לך לחפש גם אותם ולשמוע את החוויה שלהם ושל הסביבה שלהם לכל הנושא, אני לא יודע על זה יותר מידי (בתור אתאיסט).

למזלי לא היו מקרים בהם התרחקו ממני בגלל הנטיה המינית או שלא קיבלו את זה טוב. אני מאמין שאם אתקל במקרה כזה, אני ארגיש פגוע אבל לא חושב שזה יפגע בביטחון שלי. הרי זה לא שעשיתי משהו לא בסדר, בסה"כ הוא גילה מי אני. אם זה מפריע לו זאת בעיה שלו.
הגישה של "לא בחרתי בזה" לא תוביל ל"מסכן הוא הומו" אם היא תאמר בקטע של "לא בחרתי בזה, אבל זה מי שאני ואני מאושר עם זה", ככה שבאמת צריך להשלים ברמה מסויימת עם זה כדי להגיע לשם. משם זה יותר קל.

אולי שווה לך להסתכל על זה באמת מהכיוון הזה. של ה"אין לי ברירה אחרת", כי כשאין ברירה אחרת, אז נלחמים יותר חזק להצליח באפשרות היחידה.


ובנימה יותר אישית - תשאר בפורום. אתה נשמע אחלה בנאדם עם דעות ותובנות מעניינות
 

dontevenknow

New member
נכון,

אני יודע שיש הומואים דתיים שחיים עם הקונפליט בשלום, מה שגם מוזר לי (אלא אם כן הם חיים עם אשה למרות הנטיה, שגם נשמע הזוי).
אבל אני גם לא מתעמק בזה, עזבתי את הדת לפני כשנתיים, בין השאר בגלל זה (לא רק). זה רעיון טוב לפנות לפורום שלהם ולשאול איך הסביבה הגיבה לזה, אבל זה קצת לא רלוונטי אם הם לא מממשים את הנטיה.
אני גם חושב, אגב, שבתור חברים שלי כבר בערך 10 שנים, הם עלולים להיות מזועזעים ולהרהר על כל הזמנים שבילינו יחד (מאמין שימצאו את זה דוחה ברמה מסוימת).
והם רק חצי מהסיפור... רוב המשפחה המורחבת שלי דתיה ברמה מסוימת.


להיות מאושר, תלוי רק בי? במידה מסוימת, אבל כמו שאני רואה את זה, זה תלוי גם הרבה בסביבה שלי, שאם לא תקבל אותי או תגרום לי להרגיש נחות, אני רק אסבול הרבה יותר...
אגב, אני גם לא מצליח לדמיין מצב שבו יצאתי מהארון למס' אנשים ואני 'פעיל' כהומו, אבל אמא שלי לא יודעת, כמו המקרה שלך. לא יודע אם אתה גר בבית או לא, אבל נשמע לי ממש מורכב (אמא שלי דיי חטטנית).

אז בנתיים אתה בעצם מאמת את האשליה שדיברתי עליה קודם
. אני מסכים עם הרעיון שהוא רק גילה מי שאתה. אבל פה נכנס שוב העניין של להיות שלם ובטוח בעצמך, כי אם לא, זה יכול להוביל לפקפוק בלגיטימיות של עצמך..
"זה מי שאני ואני מאושר עם זה" - בדיוק. השאלה רק איך אני מגיע לזה.
כרגע, כמו שציינתי בתגובה אחרת, אני ב-Comfort Zone. שהוא לפעמים מתסכל ועצוב, אבל קשה להתייחס אל זה כ"אין לי ברירה". זה לא מספיק בשביל לא לחשוש מההשלכות.
לפעמים יש בי רצון להגיע לשפל, לנתק קשרים ולהרגיש ש"אין לי מה להפסיד יותר". זה גם לא פשוט, וגם לא בטוח שיוביל למשהו טוב.

שוב, תודה שאתה משתף פעולה עם ה... (רוצה להגיד חפירות) האלו, באמת שזה עוזר לי, ציפיתי שההודעה שלי תרד בעמוד כמו עלה נושר ובודד. אני בהחלט אבוא לבקר בפורום לעיתים קרובות יותר
 
הדבר היחיד שמטריד אותי

זה שאתה מרגיש "פספוס". מה אתה מפספס בדיוק? תוכל רק אם תרצה כמובן לערוך רשימת פספוסים?
 

dontevenknow

New member
אסביר...

כשאני אומר שאני חי בתחושת פספוס אני מתכוון לתצורה הכללית של חיי כרגע.
כפי שציינתי בהודעה הראשית, אני מאוד נמנע מאינטרקציות ופגישות עם אנשים חדשים, וגם כשזה קורה, אני צריך הרבה זמן כדי להיפתח.
אני מאוד "מסתתר מהחיים", התצורה הכי נוחה שלי היא להיות לבד, בחדר, באינטרנט.. שם אני יכול להיות הכי עצמי.
השתחררתי לפני 3-4 חודשים, ובכל הזמן הזה לא עשיתי פחות או יותר כלום. בקושי נפגשתי עם חברים, בטח שלא 'טיול שאחרי צבא' או חוויות שונות אחרות.
רק עכשיו נרשמתי לקורס פסיכומטרי, שזה גם קרה בעיקר מלחץ של הסביבה, ועדיין אני לא מצליח לחשוב על העתיד ועל מה אני רוצה להמשך. אין לי הרבה מוטיבציה כי אני תוהה למה להתאמץ בכלל.

בקיצור, אני מפספס את החיים.. לפחות את הפוטנציאל של החיים. זה דיי תוקע אותי.
אבל אני לא מאשים את הכל בנטיה ובהסתרה. זה כנראה מגיע עם עוד משקעים ותכונות אחרות שנמצאות אצלי, ככה שהשילוב של הכל בהחלט בעייתי.

וזה בלי לדבר על העובדה שאני בן 22 תכף, ולהיפתח לעולם הזה, ולהתנסות בנושא הזוגיות (גם המינית) לא ניהיה קל עם הזמן...
 
למעלה