מחפשת אושר10
New member
התייעצות
שלום לכולם! מתנצלת מראש על אריכות הדברים. אין בסביבתי מישהו שאני יכולה להתייעץ עימו. לא מכירה מישהו עם זוגיות נורמלית. ההורים, האחים ואחיות, חברים וחברות, כולם לבד או סובלים מהקשר בו הם נמצאים. אני כותבת פה בפעם הראשונה בתקווה שיש פה מישהו עם ניסיון, מישהו שיכול להסתכל מהצד ולייעץ לי מה לעשות כי אני כבר אובדת עצות. אז ככה: אני (בת 28) נמצאת בזוגיות כבר שנה ו8 חודשים עם בחור בן 31.אנחנו גרים ביחד כמעט שנה וחצי ובעיקרון צמודים אחד לתחת של השניה מתחילת הקשר. זה הקשר הראשון שלו,בכלל.לא היה בחיים עם בחורה,לא יצא עם בחורה,כלום! הכרתי אותו שנה לפני שהתחיל בינינו משהו,הוא לא נראה מעוניין. בדיעבד אני יודעת שפשוט היה קשה לו להתחיל עם בחורה בפעם הראשונה.אפשר להגיד שאני כיוונתי לקראת הקשר הזה.אז איך בסוף זה קרה: יצאנו בתור ידידים כמה פעמים ואז פעם אחת הוא אמר משהו (על המראה החיצוני שלי)שכמובן לו נראה הכי בסדר בעולם להתבטא כך ואני נשברתי.אשכרה נשברתי, באמצע הפאב השתתקתי,נכנסתי בתוך עצמי. הוא הלך בתירוץ שאין לו תחבורה ציבורית יותר מאוחר(כן, הוא השאיר אותי לבד והלך). כעבור חצי שעה שיצאתי מהפאב הוא היה שם,ניסה לדבר,להתנצל.אני לא הייתי מוכנה להקשיב לו. למחרת, בהמלצת הפסיכולוגית המיותרת שהייתי הולכת אליה בזמנו,התקשרתי אליו. הוא היה מופתע,כמובן. כנראה שזה ריכך אותו קצת, כי הוא פתאום חשף שהוא בעצם מנסה להתחיל איתי ושאין לו ניסיון עם נשים. אני בתור בחורה שלא אוהבת לשפוט מראש החלטתי לתת לו צאנס. ומאז זה ככה,שנה ו8 חודשים. אני נפגעת ממשהו שהוא אומר או עושה,הוא הולך לישון או סתם מתחיל להתעסק במשהו ולהתעלם.זה יכול להימשך כך ימים. לא יכולה לספור את הפעמים שאמרתי: די!אני עוזבת!, כמה פעמים התחלתי לחפש דירה, לבכות כל הלילה לחכות שהוא יבין. כמה פעמים ישבתי ודיברתי איתו וניסיתי להסביר מה עובר עליי.הוא מבחינתו לא עושה משהו רע,הוא מבחינתו להעביר שבוע אחר שבוע כמו שני רובוטים,לא לדבר,לא לחבק, לא לנשק. כל דבר שאני אומרת מתחיל מלחמה מי צודק, מי יתנצל. ממש כמו שני ילדים קטנים. בנוסף, ומזה כבר התייאשתי, אני כבר לא אומרת לו שום דבר על זה: אנחנו אף פעם לו חגגנו בקשר הזה,אף פעם הוא לא התייחס לזה,לא 3 חודשים ,לא חצי שנה,לא שנה,כלום! שכן רצינו לחגוג,היינו עסוקים בלריב. אנחנו כמעט ולא יוצאים,חיים את השגרה ומיותר לציין שבשביל לקבל פרחים אני צריכה להפוך הרים וגבעות. התשובה שלו להכל היא: אני אוהב אותך, אני מנקה, אני קונה אוכל, אם תבקשי משהו תקבלי.זו את שמתלוננת כל הזמן, זו את שמחפשת מה לא בסדר,אנחנו בקשר נפלא! מה לבקש,אני שואלת:אהבה?? אולי הוא לא בנוי לקשר זוגי. אולי אני לא בנויה לזה? גם סקס אנחנו בקושי עושים,לא נעים לומר,אפילו שזה פה בפורום אנונימי לגמרי.אני מההתחלה ידעתי שיש לו בעייה עם הרגשות,מעין אטימות מסויימת. גברים עם אטימות ריגשית- או ש**** כל דבר שזז או שלא מצליחים להזיז דבר. אולי זה הרקע כלוחם בצבא,אולי זה ההורים האטומים שיש לו,האחים האטומים. אולי זו אני?? כרגע זה קצת קשה לזכור אבל נראה לי שיש גם קטעים טובים. שאני אומרת לעצמי שהוא האחד ושאנחנו יכולים להתגבר על הכל. שאנחנו בסוף עוד נתחתן. אבל אין בי כוחות יותר למריבות האלה, לשתיקה הזו שלו שאוכלת אותי מבפנים. כמובן הלחץ מבחוץ לא עוזר,זוגות בגיל שלנו מתחתנים אחרי שנה.אני לא לחוצה, לא חושבת שצריך להתחתן כל כך מהר. אבל בתוכי יש צביטה. אולי יש אהבה אחרת,כזו שסוחפת וגורמת לך לאבד שליטה. כזו שאומרת מההתחלה: זה הגבר שלי, זה האבא לילדיי.באיזה אולם נתחתן? אולי זו סתם אגדה,משהו שאנשים המציאו כדי שלא יקראו להם משוגעים מהדברים שהם עושים בשביל "האהבה". האם מה שאני מרגישה זו אהבה? איפה כל מה שהבטיחו באגדות, בסרטים, אצל מכרים רחוקים ואפילו אצל השכנים(ששרים ורוקדים ביחד ככה סתם בסלון)? אני מבקשת בכל ליבי, תבינו שאני במצב נפשי לא טוב. אני בוכה כל הזמן כי הוא לא מדבר,פשוט שותק. זה לא שאני מנסה לדבר איתו,אני מרגישה שכבר אמרתי הכל. אני לא יודעת אם הסברתי את עצמי כמו שצריך ,אבל אני פה אם יש שאלות.בתוך תוכי אני שומעת: מגיע לך מישהו יותר טוב,שיתייחס אליך יפה,שיתן לך הרגשה טובה. מה עושים? עוזבים? מוותרים? נלחמים? הרי הוא אוהב אותי, ככה הוא אומר, ככה אני מרגישה לפעמים. להסתפק במועט? לסתום ולחייך? אנא, השתמשו במילים בונות ולא הורסות.
שלום לכולם! מתנצלת מראש על אריכות הדברים. אין בסביבתי מישהו שאני יכולה להתייעץ עימו. לא מכירה מישהו עם זוגיות נורמלית. ההורים, האחים ואחיות, חברים וחברות, כולם לבד או סובלים מהקשר בו הם נמצאים. אני כותבת פה בפעם הראשונה בתקווה שיש פה מישהו עם ניסיון, מישהו שיכול להסתכל מהצד ולייעץ לי מה לעשות כי אני כבר אובדת עצות. אז ככה: אני (בת 28) נמצאת בזוגיות כבר שנה ו8 חודשים עם בחור בן 31.אנחנו גרים ביחד כמעט שנה וחצי ובעיקרון צמודים אחד לתחת של השניה מתחילת הקשר. זה הקשר הראשון שלו,בכלל.לא היה בחיים עם בחורה,לא יצא עם בחורה,כלום! הכרתי אותו שנה לפני שהתחיל בינינו משהו,הוא לא נראה מעוניין. בדיעבד אני יודעת שפשוט היה קשה לו להתחיל עם בחורה בפעם הראשונה.אפשר להגיד שאני כיוונתי לקראת הקשר הזה.אז איך בסוף זה קרה: יצאנו בתור ידידים כמה פעמים ואז פעם אחת הוא אמר משהו (על המראה החיצוני שלי)שכמובן לו נראה הכי בסדר בעולם להתבטא כך ואני נשברתי.אשכרה נשברתי, באמצע הפאב השתתקתי,נכנסתי בתוך עצמי. הוא הלך בתירוץ שאין לו תחבורה ציבורית יותר מאוחר(כן, הוא השאיר אותי לבד והלך). כעבור חצי שעה שיצאתי מהפאב הוא היה שם,ניסה לדבר,להתנצל.אני לא הייתי מוכנה להקשיב לו. למחרת, בהמלצת הפסיכולוגית המיותרת שהייתי הולכת אליה בזמנו,התקשרתי אליו. הוא היה מופתע,כמובן. כנראה שזה ריכך אותו קצת, כי הוא פתאום חשף שהוא בעצם מנסה להתחיל איתי ושאין לו ניסיון עם נשים. אני בתור בחורה שלא אוהבת לשפוט מראש החלטתי לתת לו צאנס. ומאז זה ככה,שנה ו8 חודשים. אני נפגעת ממשהו שהוא אומר או עושה,הוא הולך לישון או סתם מתחיל להתעסק במשהו ולהתעלם.זה יכול להימשך כך ימים. לא יכולה לספור את הפעמים שאמרתי: די!אני עוזבת!, כמה פעמים התחלתי לחפש דירה, לבכות כל הלילה לחכות שהוא יבין. כמה פעמים ישבתי ודיברתי איתו וניסיתי להסביר מה עובר עליי.הוא מבחינתו לא עושה משהו רע,הוא מבחינתו להעביר שבוע אחר שבוע כמו שני רובוטים,לא לדבר,לא לחבק, לא לנשק. כל דבר שאני אומרת מתחיל מלחמה מי צודק, מי יתנצל. ממש כמו שני ילדים קטנים. בנוסף, ומזה כבר התייאשתי, אני כבר לא אומרת לו שום דבר על זה: אנחנו אף פעם לו חגגנו בקשר הזה,אף פעם הוא לא התייחס לזה,לא 3 חודשים ,לא חצי שנה,לא שנה,כלום! שכן רצינו לחגוג,היינו עסוקים בלריב. אנחנו כמעט ולא יוצאים,חיים את השגרה ומיותר לציין שבשביל לקבל פרחים אני צריכה להפוך הרים וגבעות. התשובה שלו להכל היא: אני אוהב אותך, אני מנקה, אני קונה אוכל, אם תבקשי משהו תקבלי.זו את שמתלוננת כל הזמן, זו את שמחפשת מה לא בסדר,אנחנו בקשר נפלא! מה לבקש,אני שואלת:אהבה?? אולי הוא לא בנוי לקשר זוגי. אולי אני לא בנויה לזה? גם סקס אנחנו בקושי עושים,לא נעים לומר,אפילו שזה פה בפורום אנונימי לגמרי.אני מההתחלה ידעתי שיש לו בעייה עם הרגשות,מעין אטימות מסויימת. גברים עם אטימות ריגשית- או ש**** כל דבר שזז או שלא מצליחים להזיז דבר. אולי זה הרקע כלוחם בצבא,אולי זה ההורים האטומים שיש לו,האחים האטומים. אולי זו אני?? כרגע זה קצת קשה לזכור אבל נראה לי שיש גם קטעים טובים. שאני אומרת לעצמי שהוא האחד ושאנחנו יכולים להתגבר על הכל. שאנחנו בסוף עוד נתחתן. אבל אין בי כוחות יותר למריבות האלה, לשתיקה הזו שלו שאוכלת אותי מבפנים. כמובן הלחץ מבחוץ לא עוזר,זוגות בגיל שלנו מתחתנים אחרי שנה.אני לא לחוצה, לא חושבת שצריך להתחתן כל כך מהר. אבל בתוכי יש צביטה. אולי יש אהבה אחרת,כזו שסוחפת וגורמת לך לאבד שליטה. כזו שאומרת מההתחלה: זה הגבר שלי, זה האבא לילדיי.באיזה אולם נתחתן? אולי זו סתם אגדה,משהו שאנשים המציאו כדי שלא יקראו להם משוגעים מהדברים שהם עושים בשביל "האהבה". האם מה שאני מרגישה זו אהבה? איפה כל מה שהבטיחו באגדות, בסרטים, אצל מכרים רחוקים ואפילו אצל השכנים(ששרים ורוקדים ביחד ככה סתם בסלון)? אני מבקשת בכל ליבי, תבינו שאני במצב נפשי לא טוב. אני בוכה כל הזמן כי הוא לא מדבר,פשוט שותק. זה לא שאני מנסה לדבר איתו,אני מרגישה שכבר אמרתי הכל. אני לא יודעת אם הסברתי את עצמי כמו שצריך ,אבל אני פה אם יש שאלות.בתוך תוכי אני שומעת: מגיע לך מישהו יותר טוב,שיתייחס אליך יפה,שיתן לך הרגשה טובה. מה עושים? עוזבים? מוותרים? נלחמים? הרי הוא אוהב אותי, ככה הוא אומר, ככה אני מרגישה לפעמים. להסתפק במועט? לסתום ולחייך? אנא, השתמשו במילים בונות ולא הורסות.
