DrainAlltheBlood
New member
התייעצות.
אני יודעת שזה ממש ארוך אבל אני ממש צריכה את העצות שלכן אז בבקשה תקראו הכל, תודה מראש
קצת רקע עליי לפני הכל כדי שתבינו על מה מדובר
אני בת 14 ו-7 חודשים, כיתה ט'. אני רוקדת מגיל 8 אבל רק בגיל 11 התחלתי לרקוד באופן מקצועי [בלט קלאסי, מודרני וג'אז]. בעולם המחול המקצועי מקובל כשמגיעים לאמצע גיל הבגרות [15-16] ללכת ללמוד בפניימיה למחול בחו"ל אבל גם בארץ זו אפשרות. מחול זה דרך חיים בשבילי ואני לא מכירה חיים אחרים ולא רוצה להכיר חיים אחרים חוץ מהמחול. אהבת חיי זה המחול ואני לא יכולה לעבור יום בלי לרקוד ואני רוצה להפוך את המחול למקצוע וקריירה לעתיד. כדי לעשות זאת המון אנשים ממליצים ללכת ללמוד בפנימיית מחול כדי להתקדם כמה שיותר. בשנה האחרונה גם אני התחלתי לחשוב על האפשרות של פנימיית מחול באופן רציני. כרגע אני רוקדת בביה"ס פרטי למחול ולמוסיקה אחרי הצהריים 3 ימים בשבוע ובלהקה עוד יום, בסך הכל 4 ימים בשבוע וכל אימון מתחיל מ-3 שעות ומעלה. אני לומדת גם בכיתת מצויינות בביה"ס רגיל בנוסף אבל אני מודה, אני לא משקיעה שם כמו שאני משקיעה בסטודיו למחול. המחול מאז ומתמיד היה אצלי בעדיפות ראשונה והמשפחה והחברים שלי מודעים לכך. חלק ממשפחתי תומכת במחול וחלק לא כל כך. את האפשרות והרצון שלי ללכת ללמוד בפנימייה למחול עוד לא סיפרתי למשפחתי וגם אני לא יודעת איך לספר את זה להם. אני לא חושבת שאמא שלי תתמוך באפשרות של הפנימייה כי אני יודעת שיהיה לך קשה "לשחרר" אותי כביכול. העניין הוא שאני בת רביעית מתוך 5 ילדים ובתוך שנה וחצי שלושת האחיות הגדולות שלי עזבו את הבית. אחותי הבכורה [בת 23 וחצי] עזבה את הבית לגור עם חבר שלה ו-2 האחיות הנוספות התגייסו לצבא ונשארנו רק אני ואחי הקטן בבית. העזיבה הזאת הייתה מאוד קשה לאמא שלי וראיתי את זה. לפעמים היא הייתה בוכה בלילות כי היא מאוד קשורה אלינו ומאוד קשה לה לעזוב אותנו, אפילו רק לפרק זמן קצר. הקשר שלי עם אמא שלי הוא חזק וטוב ואני מספרת לה כמעט הכל ומתייעצת איתה על המון דברים וסומכת עליה אבל אני לא יודעת איך לספר לה שאני רוצה "לעזוב" את הבית כי פנימייה זאת בעצם עזיבה של הבית. לפני כמה חודשים קיבלתי מכתב מפנימייה לאומנויות בירושלים וכשפתחתי את המכתב אמא שלי סיפרה לי ששנה שעברה וגם השנה שלחו לי מכתבים מפנימיות ובתי ספר במרכז והיא זרקה אותם לפח כי היא לא רצתה שאני אלך לפנימיה. רק השנה היא נתנה לי 2-3 מכתבים מפנימיות ויכול להיות שהיו עוד שהיא פשוט זרקה. היה מוזר לי שאמא שלי הסתירה ממני את המכתבים כי בד"כ אמא שלי פתוחה איתי ואני איתה ורציתי שתהיה לי לפחות את האפשרות של פנימיות. הבנתי את הדאגה שלה אבל זה עדיין היה לי מוזר אחרי הכל. אני מאז ומתמיד הייתי עצמאית ובוגרת מאוד לגילי. כבר בגיל 13 טסתי לשבועיים לסיבוב הופעות בקנדה רק עם הלהקה שלי, ללא כל בן משפחה והסתדרתי מעולה. הניסיון הקצר הזה שהיה לי בחו"ל לבד הפך אותי לעוד יותר עצמאית ורק הוכיח לי שאני כן אוכל להסתדר בפנימייה לבד למרות כל הקושי והגעגועים. אני חוששת שאמא שלי לא תיתן לי ללכת לפנימייה כי אז היא תישאר רק עם אחי ואבא שלי בבית ויהיה לה עוד יותר קשה. אמא שלי שהיא גם כמוני [ילדה לפני אחרונה] הלכה בעצמה לפנימייה, אפילו בגיל יותר צעיר ממני [בגיל 13] והיא אמרה לי שזה הפך אותך לעצמאית וביגר אותי ועשה לה רק טוב למרות כל הקושי והמרחק וזה עוד יותר עודד אותי ללכת לפנימייה. סבתא שלי ז"ל [אמה של אימי] לא כל כך רצתה שהיא תלך לפנימייה אבל בגלל שסבא שלי ז"ל האמין מאוד במשפט "האדם שיודע מה הכי טוב בשבילך הוא אתה" היא החליטה לתת לאמא שלי ללכת לפנימייה כי היא מאוד רצתה ללכת לשם. אני מאמינה שגם אבא שלי לא יתמוך ברעיון של הפנימייה כי הוא מאוד רוצה שאני אצליח בלימודים ואלך ללמוד באוניברסיטה ואם אני אלך לפנימייה למחול אני כביכול אהרוס לעצמי את הלימודים האקדמאיים ואת הפוטנציאל והכשרון שלי בלימודים. אבל מה עם הכשרון שלי במחול? תבינו, המחול בשבילי הוא הכל. הכמיהה שלי למחול היא דבר שאי אפשר לתאר במילים. ויתרתי על המון דברים בשביל המחול, ויתרתי על זמן עם חברות, זמן עם המשפחה, זמן לעצמי ואפילו עזבתי את הביה"ס למחוננים שלמדתי בו במשך 3 שנים רק כדי שיהיה לי יותר זמן לרקוד. לפני שהתחלתי לרקוד כל מי שהכיר אותי האמין שאני אהיה מאותם הילדים שמסיימים תיכון ומתחילים תואר ראשון בגיל 15 ויכולתי לעשות זאת כי האפשרות הזאת הייתה פתוחה בפניי כי רצו להקפיץ אותי כיתה ולא הסכמתי ורצו שאני אעשה אקסטרני השנה ואלך ללמוד תואר ראשון אבל לא רציתי את זה ואני עדיין לא רוצה. לימודים אקדמאיים לא מעניינים אותי כמו המחול ובלי המחול אני באמת לא אוכל לחיות. יש פנימיות שמשלבות מחול ולימודיים אקדמאיים ואני מאמינה שאני אוכל למצוא אחת כזו שתתאים לי ובעתיד אני גם אוכל לעשות תארים שונים במחול באוניבריסטאות. ואחרי הכל, לימודים אקדמאיים אפשר להשלים ומחול אי אפשר. אם אני אלך לפנימייה ואעזוב את הלימודים הרגילים אני לא אקל על עצמי אלא אני רק אקשה על עצמי ואעבוד פי 20 יותר קשה אבל אני רוצה את זה ואני מוכנה לזה. ועכשיו לשאלות שלי, איך אני מספרת לאמא שלי שאני רוצה ללכת לפנימייה? נראה לכם שאולי היא תיפגע כי כביכול אני רוצה לעזוב את הבית? האם לספר קודם לאחיות שלי? כי להן אני מספרת הכל מהכל, אפילו יותר מאמא שלי ומתייעצת איתן הרבה יותר. האם כדאי לי בכלל ללכת לפנימייה? ואם כן, בחו"ל או בארץ? איך אתן הייתן מקבלות את זה אם הבת שלכן הייתה רוצה ללכת לפנימייה? ואיך הייתן רוצות שהיא תספר לכן את זה? אני מאוד אשמח לתשובות מנקודת מבט של אמהות וגם של בנות
שוב תודה מראש
אני יודעת שזה ממש ארוך אבל אני ממש צריכה את העצות שלכן אז בבקשה תקראו הכל, תודה מראש