...
כל כך מזדה עם מה שאת כותבת.
המון עצות ורעיונות קיבלת. אני יכולה לתרום קצת מניסיוני הטרי.
אני יכולה לכתוב ששום דבר לא הכין אותי לטוטאליות הראשונית למרות שכבר הייתי אמא לשתיים שהקטנטן הגיע. השלושה חודשים הראשונים היו קשים מאד. זכורים לי רגעים קשים שאני מתקשרת לבן זוג ואומרת לו בטלפון שאם הוא לא בא עכשיו אני לא יודעת מה אני אעשה... הכל היה בשליטה כמובן
אבל הקושי היה עצום והרשתי לעצמי לבטא אותו (מול הבן זוג).
אני חושבת שאצלי חלק מהקושי היה שמצד אחד היתה טוטאליות בלתי הגיונית (לא יכולתי לזוז בלעדיו) ומצד שני הקשר בנינו עדיין לא היה מושתת על אהבה. מאד קשה להודות בזה, אבל מכיוון שכבר הייתי אמא הבנתי שטוטאליות שלו אלי לא קשורה לאהבה, אלא לצורך הישרדותי כי הייתי הדבר הברור ביותר מבחינתו אחרי כמעט שנתיים בבית ילדים + פרידה קשה מהדבר היחידי שהוא הכיר. אני זוכרת התפעלות מאיך הוא קשור אלי, כאשר לי היה ברור שהוא פשוט לא בטוח במה שקורה סביבו ולכן נצמד אל הדבר היחידי שלא משתנה. ובדיוק מאותה הסיבה לי היה קשה להתמסר כי עדיין לא היתה שם אהבה אלא צורך אינסופי למלא חוסרים שלא היה ביכולתי למלא בקצב שרציתי.
היום, חודשים אחרי (חזרנו במאי שנה שעברה), יש המון המון אהבה. החיבוקים מלאים באהבה במיוחד עם אחיותיו, והנשיקות רטובות ומתוקות כמו דבש. הוא התקדם בצורה מדהימה וגם ביכולת להיפרד הוא עשה צעדי ענק. הוא לאט לאט אסף חוויות חיוביות של פרידה וזה מקל עליו להיפרד בבוקר, ללכת לישון, ואפילו להישאר עם מבוגרים מוכרים אחרים, עד כדי כך שאני מרגישה נוח לצאת בערב בלי לפחד שהוא יתעורר ולא יראה אותנו.
אנחנו ישנים ביחד (מיטת מעבר שצמודה למיטה שלנו), ההרדמות עדיין ארוכה, הלילות עדיין מקוטעים (בגלים, יש כבר הרבה לילות שלמים), ומתי שקשה מדי אחד מאיתנו הולך לישון בסלון בתורנות כי לאורך זמן קשה להמשיך לתפקד בלי שינה...אבל כל הזמן יש מגמת השתפרות.
