התחלה קשה

[טליה מספרד 1]

"גם אם אף אחד אחר לא חשב עליהם"

ואוסיף- גם אם אף אחד אחר לא רואה זאת כיאה ונאה
וזה נכון לכל ההחלטות של תחילת הדרך כמשפחה גרעינית בעצמכם (וגם להמשך)

מלבד לינה משפחתית, שהיא *ה*גורם להרמת גבה ותמיהה, בשל גילו ה"מופלג" (המלחמה בדרום החזירה אותנו אחורה לאחר שכבר התרגל לישון בחדר שלו- אבל בחרנו שזו לא מלחמה שאנחנו רוצים להלחם בה, אם הוא לא רוצה סימן שהוא עדיין צריך את זה) ובשל ה"מוניטין" שיצרנו כהורים מאוד אסרטיביים עם גבולות מאוד ברורים (למה חדר שינה הוא גבול גיאוגרפי שחיב להיות ברור? נבצר מבינתי)
ישנם עוד הרבה מקומות שמגלים עם הזמן שלכולם יש דיעה לגביהם ובדכ הדיעות חלוקות ואין אמת אחת ומה שנכון במשפחה X לא נכון למשפחה Y
אם ניקח את שירשור הממתקים שהיה פה לא מזמן
אם ניקח את האיבחונים והבדיקות למיניהן
אם ניקח אפילו מה מתאים יותר גן משפחתון או להשאר עם אמא בבית
כל הורה והשיקולים שלו, כל הורה עם העבר שהוא סוחב איתו וכל הורה ומה שמרגיש לו נכון לילד שלו ולמשפחה/בית שלו
אני מאוד מסכימה עם נגה שזה הפיך לרוב, שאפשר לנסות לבדוק אם זה מתאים לנו או לא ולהמשיך לנתב עצמנו לדרך אחרת שבעבר פסלנו אותה על הסף
אבל הכי חשוב להקשיב לעצמכם ולהפטר מכל החלומות על משפחה מהסרטים שבה הכל זורם ויפה ורגוע- החיים זה לא הוליווד

 

[יסמין@]

נגה וטליה, מסכימה מאוד!

 

[יסמין@]

וטליה, מה שאתם

עושים אצלכם בבית, בחדר השינה שלכם, סידורי השינה שלכם - זה לא העסק של אף אחד!
ויש דברים שלא חייבים לדבר עליהם עם אנשים כדי לא "להנות" מהרמת הגבות או דחיפת האף שלהם

 

[טליה מספרד 1]

את כמובן צודקת

אלא שאני לא מספרת על זה ככה סתם לכל אחד- הספקת להכיר אותי לא?

זה בדכ עולה בשיחת אמהות על קשיי ההרדמות של הקטנים
הדיעות שלי מאוד ידועות לחברותי ומכרותי הקרובות
ומידי פעם כדי כנראה להכניס קצת עניין אני נשאלת "האם עדיין..."

ורק עכשיו אני קולטת משהו שלא שמתי לב אליו קודם, כשכתבתי על הרגרסיה מאז המלחמה
שכנראה אצל הבן שלי קשה להמשיך הלאה אחרי סוג של טראומה
וכמו שהספיקה פעם אחת שסיים מקלחת עם מים לא חמים כדי שישנא מקלחת למשך למעלה מחודש, כך גם כנראה יהיה לו קשה לחזור לחדר שלו כשבפעם האחרונה שישן שם התעורר רועד מהאזעקה המחרידה.
והנה שוב כמה שונה אצלי התפיסה לגבי הלילה- עם המקלחת נעזרנו בכלים לעודד אותו לחזור ולהתקלח לבד ובלי להתבכיין לפני, אבל לחזור לישון לבד במיטה שלו- רק כשזה יגיע ממנו

 

[יסמין@]

 

[KallaGLP]

מזל טוב!

אני מבינה אותך מאוד, ודווקא לא בגלל הבת שאימצתי, אלא בגלל אחד הבנים הביולוגיים. מכירה את תחושת התשישות, הייאוש וחוסר הישע. ובשבילי זה היה הלם כפול, כשאחרי תינוק שקט ורגוע, שישן לילה שלם מגיל חודשיים, קיבלתי פתאום תינוק שלא הפסיק לצרוח 24/7 במשך כ-8 חודשים ברצף, ולא משנה מה עשיתי. זו תקופה קשה בטירוף, אבל היא עוברת בסוף. אני חושבת שהעצות של יסמין מעולות, בייחוד בכל הנוגע למיגון הבית. באשר לשעות שינה - חייבת להודות שאף פעם לא הצלחתי לישון בשעות שבהן התרגלתי להיות ערה, וכך יצא שלא ישנתי בכלל (וממילא לא היו למעשה שעות של שקט בתקופה הזאת). אבל אולי לך זה יצליח.
אלא אם כן אתם דוגלים בלינה משותפת, אני מאוד בעד להרגיל אותו לישון במיטה משלו בחדרו, אך לא להשאיר אותו בשום אופן לבכות לבד. כשהוא בוכה, תמיד לגשת, להרגיע, אבל לא להוציא מהמיטה ולא להעביר לחדר שלכם. אני מאמינה שרק בזכות זה אפילו התינוק הכי לא רגוע שלי לקראת גיל שנה למד לישון יפה ובשקט במיטתו בלילה, כשאצל אחרים, שלא נהגו ככה, הקימה וההפרעה להורים בלילה נמשכה במשך שנים. אני לא מאמינה שהערנות בלילה בריאה לתינוק או להורים, ואחרי גיל הינקות ילד אמור להיות מסוגל לישון בלילה במיטתו ולהניח גם להורים שלו לישון. בהצלחה!

 

[fatfat]

טוב אז הרבה לא נשאר להוסיף

לגבי השינה, אלה שמצדדים בלינה המשותפת ימצאו את כל הסיבות והנימוקים בעדה ואלה שדוגלים בכך שהילד צריך ללמוד להרדים את עצמו בחדרו
יביאו מלא טיעונים ומחקרים שמצדדים בכך. בעיקרון בספרות המחקרית אין דיווח על כך שילדים שאומצו וישנו עם הוריהם בהתחלה מפגינים יותר בטחון עצמי/
פחות קשיים רגשיים ו/או בעיות שינה/פחדי לילה. מה שחשוב זה מה מתאים לכם. אם אתם חשים שכשיישן לידכם שנתכם תופרע ובמשך היום תסתובבו עצבנים וטרוטי עיניים
אז ברור שלינה משותפת לא מתאימה לכם. דבר נוסף שחשוב זו העקביות. אם אתם בעד להרדימו במיטתו זה צריך להיות בכל ערב עם טקס קבוע ורצוי גם בשעה קבועה ולאחר רוטינה קבועה. אם אתם בעד לישון לידו בחדרו אז זה צריך להיות קבוע ולאורך זמן עד שיאותת לכם שהוא בש ליציאתכם מהחדר. אם אתם סבורים שהוא צריך להירדם במיטתו ולישון בה כל הלילה ואתם בחדרכם וניגשים אליו בכל פעם שמתעורר ובוכה זה צריך להיות קבוע. אבל אי אפשר לבלבל אותו, לישון בחדרו מספר ימים ואז להפסיק. הכל חדש לו. הוא רק מתחיל להסתגל לדברים ולכן חשוב שבמה א תבחרו שתנהגו בעקביות.
ולגבי ה"דברים האסורים" למרות שנראה לכם שהוא מביט בכם בהתרסה כשפותח מגירה אסורה זה לא כך. זה פשוט מסקרן אותו וככל שתגידו יותר "לא" עבורו זו תשומת לב. לכן כפי שכתבו לך לארגן את הבית כך שכל מה שבטווח ידו יהיה מותר לו. בנוסף כדי למנוע הצפה שגורמת לאי שקט מומלץ בתקופה הראשונה לצמצם גירויים. לא ישר לתת לו את כל העולם ומלואו. לתת לו מעט צעצועים ורק כשימצה אותם מדי פעם להוסיף עוד אחד. כנ"ל לחשוף אותו למספר מצומצם של ספרים/סיפורים. לא לקחת אותו ליותר מדי מקומות וגם אם מחליטים לצאת מחוץ לבית אז רצוי ללכת למספר מקומות קבועים כמו אותו מגרש משחקים או אותו ג'ימבורי. רצוי להימנע ממקומות הומי אדם כמו קניון ומחנויות בהן יש הצפה בגירויים דוגמת סופרמרקט.וגם הביתה להשתדל שיגיעו כמה שפחות אנשים. כיום כל החידושים בהם נתקל מעוררים בו אי שקט. צמצום הגרייה יאפשר לו ללמוד להתמקד בדבר אחד לפרקי זמן סבירים לגילו.
ולגבי ההיצמדות אליך: בחוויה שלו אתם עקרתם אותו מכל מה שידע והכיר עד היום, כולל מהילדים לקבוצה והמטפלות בבית הילדים. זה יוצר אצלו חרדת נטישה והיום הוא חושש שגם אתם/את תיעלמי/מו לו ומכיוון שעד עכשיו טופל רק על ידי דמויות נשיות (לרוב אם היה גבר בבית הידים זה היה הרופא) הוא נצמד יותר אליך.
קחו נשימה ארוכה ותראו שתוך תקופה קצרה הרבה דברים יהפכו ליותר ויותר קלים.

 

[חייכנית2]

הי פאטפאט

כהרגלך התגובה שלך מאד מאוזנת יפה ומלאה. בכל זאת אם תרשי לי ,משהו הפריע לי ורוצה לשתפך.
יעצת לשואלת לגבי הלינה המשותפת/הנפרדת ,"הכי חשוב זה מה שמתאים לכם".
על המהלך ההתפתחותי היותר מיוחד של ילדים מאומצים שנלקחו מבתי ילדים בהם שהו תקופה משמעותית אכן אין יותר מדי מחקר ואני גם לא מכירה ספר handbook מקיף בנושא.
אז רק מהניסיון שלי עם הבן שלי ועם ילדים של אחרים ,נראה לי שבטח ובטח בתקופת החיים הראשונה ,אבל גם אחר כך לפעמים מתבקש להניח בצד את מה שיותר מתאים ונוח לנו ,ולהיות מאד רגישים לצורך של האזרח /ית/יות/ים ,לתת לכך קדימות. כמו שכתבתי קודם לכן -אין לדעת מדוע הילדון מתיפח בלילה. האם קשה עליו מאד הפרידה מהאם,או האם נזכר [גם בזיכרון לא מילולי,שהחוויה של חושך מזכירה לו באופן ישיר ]בלילות לא רחוקים בכלל שלא בטוח שעברו עליו בתחושה של מוגנות מלאה ובעצם מי יודע מה היה שם בכלל בלילה. זה הרי לא יפורט אפילו במפורטים שבדוחו"ת מחו"ל. לדעתי אנחנו חייבים לספק לילד שלנו חוויה מתקנת . מי אם לא אנחנו.לפעמים בהחלט מדובר בהקרבה של הנוחות שלנו. אני נזכרת עכשיו בסיפורי אחזקה על הידיים במשך חודשים ,כשהילדים נצמדים מאד אל האמא אך לא פוסקים מבכי. לפעמים לאימהות יש תחושה שהילדים מספרים להם בתוך הבכי על מה שעברו זה מקרוב.
בוודאי שהרבה יותר נוחה הפסקה מהסיטואציה המתישה הזאת,ושינה "כמו בן-אדם" אבל לטובת הילדון חשוב בעיני לגייס את כל הסיבולת ,אולי תוך קבלת תמיכה ועידוד נפשיים ממשפחה קרובה ואפשר גם מאיש מקצוע.
אני כן מסכימה איתך מאד שהתקופה הראשונה הקשה מסתיימת והדברים הופכים קלים יותר. אבל הקצב וגם הצרכים הם אינדיבידואלים ,וכאמור בעיני קדימות לצרכי הילדונ/ת היא חשובה ביותר.
בהדרגה מגיעה גם האפשרות לממש את הצרכים שלנו.
נו,וא-לה יסמין,ברור שזאת היא דעתי [המגובשת]

 

[חייכנית2]

ועוד הערה לגבי המחקר

מחקרי אורך בהחלט שיש כלומר על קוים אופיניים למאומצים במהלך החיים החל מגיל בית הספר היסודי.. כשכתבתי כאן שאין יותר מדי מחקר,התכוונתי בהתייחסות לתקופה הממש ראשונית בבית. מבחינה זאת נדמה לי שהמחקר של ד"ר מירי קרן [חלקו מובא באתר של "פסיפס"] הוא מחקר חלוץ אבל גם הוא לא מכסה את כל האספקטים.

 

[יסמין@]

(לגבי משפט הסיום) ומסכימה לכל מילה!!!

 

[fatfat]

חייכנית, את בעצמך כתבת שלא ברור

למה היקיצות והבכי בלילה. באופן דומה לא ברור מה עדיף, שינה ביחד או לחוד וכל אחד בוחר במה שנכון עבורו. אפשר לספק לילד תחושה שאת שם אתו גם בלילה על ידי כך שברגע
שקם ניגשים אליו ומרגיעים אותו ושוהים לידו עד שנרדם. אפשר להניח בחדרו מכשיר קשר כזה שאיך שמשמיע קול מרגיעים אותו במילים כגון אל תדאג אמא פה, הנה היא באה אליך ועוד.

להקריב את צרכינו ולתת קדימות לצרכי הילד יכול להתבטא גם בדברים אחרים ולא רק בשינה, כמו אי הצבת גבולות בהתחלה, צמצום גירויים והסתגרות עם הילד בבית ועוד.
איני שוללת את הלינה המשותפת כל עוד היא מתאימה גם לילד וגם להורים, כי אם המחיר של לינה ביחד הוא שההורים עצבניים במשך היום, מרגישים מותשים ותפקודם בעבודה
יורד אז ברור שעדיף לוותר על הלינה ביחד. לא מזמן נפגשתי עם הורים שחזרו לא מזמן עם בתם. הם באו מתוסכלים כי ראו שדווקא הלינה אתה אינה מאפשרת לה שינה רגועה.

בקיצור כל הורה מכיר את הצרכים שלו ושל ילדו הכי טוב וצריך לנהוג על פי זה.

 

[יסמין@]

הבאת דוגמה לילדה

שההורים חשבו שהיא עצמה לא מצליחה לישון שינה רגועה יחד איתם.
אבל יש מצבים אחרים, שבהם הרצון של הילד/ה סותר את הרצון של ההורים.
יש ילדים/ות שלא רוצים להישאר לבד בחושך בחדר נפרד.
מה גם שאף פעם לא חוו זאת, תמיד ישנו עם המוווון ילדים בחדר. אף פעם לא לבד בחדר נפרד.

ולזה התכוונה מחייכת ואני מסכימה איתה: לפחות בהתחלת הקשר, עד שהילד/ה מתרגל/ת, כדאי להעדיף לספק את הצרכים של הילד/ה. ואם יש 2 הורים, אפשר לעשות תורנות. וכבר כתבו כאן שיש הרבה אפשרויות: שינה משותפת של הילד/ה במיטת ההורים, או שינה במיטה נפרדת בחדר של ההורים, או שינה של אחד מההורים במיטה/בחדר של הילד/ה. או רק לשכב או לשבת ליד הילד/ה עד שנרדם/מת.

וברור ומובן מאליו שכל הורה מחליט/ה. אלו רק הצעות. נשאלה שאלה וכל אחת כותבת את דעתה.

 

[משתפרת]

הצורך החשוב ביותר של הילד הוא

הורים מתפקדים. אם אמא לא תצליח לתפקד כי היא מתמוטטת פיזית (וביחד עם זה גם נפשית)- הילד ייפגע. לכן אם דרך כלשהי לבלות את הלילה תאפשר לאמא-אבא לאסוף כוחות- יהיה עליהם לבחור בדרך הזו, גם אם הילד היה מעדיף דרך אחרת.

 

[טליה מספרד 1]

אני חושבת שהמשמעות של הלילה כבדה יותר

מכל סיטואציה אחרת במהלך היום
יש משהו בלילה שמעלה פחדים שמעלה זיכרונות, החשיכה השקט שעלולים לגרום לאי נוחות ואי שקט ואצל קטנטנים שגם ככה הכל חדש ושונה שלהם- גם לבכי

אבל בסופו של דבר כל הורה ומה שנכון ומתאים לו

 

[יסמין@]

כל מילה!

 

[חייכנית2]

אני מוצאת שזו מחלוקת מעניינת

את כותבת בהרבה הגיון. יש tfi הרבה הגיון בדברייך.שלפעמים לינה משותפת מתישה .היא גם שמה ב"הולד" אינטימיות זוגית. אין לה רק יתרונות.
ואת גם צודקת שיש עוד עניינים שבהם ניתן לתת קדימות לאזרח החדש.
אבל אני חושבת שלילה זה זמן ללא הגיון רגיל. זה זמן שבו הלא מודע,החלומות,לפעמים הסיוטים. זה זמן של עליית פנטזיות מול הצללים. וזה בעיקר זמן של מיני-נטישה,built-in.
בכל לילה הילדים שלנו כשישנים בחדר שלהם נפרדים מאיתנו.זה לא תמיד קל להם.לילה זה זמן של הרבה שעות לבד. ידועים מאד סיפורי הלינה המשותפת בקיבוצים [וכאן לינה משותפת במשמעות הפוכה מזו שאנו מדברים בה כאן. הכוונה ללינה משותפת של כל הילדים בני אותו גיל,ללא ההורים,בבית הילדים הקיבוצי]. הרבה בוגרי קיבוצים זוכרים שקראו בלילה מלוא הגרון שו-מ-ר-ת ,שו-מ-ר-ת
ואף אחד לא הגיע . אלה זכרונות מתועדים,הזכורים לבעליהם כזמני סיוט.בדומה,גם הלילות בבית הילדים במזרח אירופה -לא בטוח שהיו פשוטים,ככל שילדים בגיל רך יותר-הם יותר חיסרי אונים. הרי זה רק אנושי שיש לפעמים כאב בטן או כאב אוזניים,שבורח פיפי,או מתלכלכים המכנסיים,שצומחת שן,שעולה החום.איזה חוויות הם עברו במצבים האלה? מה הרגישו? ובמיוחד איך קיבלו את הדברים כשאפילו מילים עדיין לא היו להם לנחם את עצמם?
לדעתי הלילה הוא זמן רגיש יותר ,נפיץ יותר שהצורך להרגיש בו בטוחים ומוגנים אצל ילדים רכים רב יותר מאשר בשעות היום.
כמו שכתבתי קודם יש ילדים שהתנהגותם הפוכה באופן קיצוני ,סוג של "אל תגעו בי".ילדים כאלה ביתר קלות הולכים לחדרם,
אבל כשילד בוכה הוא מאותת שלבד קשה לו מאד. לפחות בהתחלה אני מאמינה שיש לתת לילד כזה להסניף את היחד גם בשעות לילה,עם כל אי הנוחות שזה מביא על ההורה או ההורים.

 

[KallaGLP]

אני לא חושבת שההשוואה ללינה בקיבוץ נכונה.

במקרה שלנו, גם כשהילד ישן במיטתו ובחדרו, לא נותנים לו לבכות לבד ותמיד באים לשהות לצדו ולנחם אותו. שלא לדבר על ילד חולה, שברור שלא משים מצדו כל עוד רע לו והוא זקוק לנו. אני ממש לא נגד לינה משפחתית למי שזה מתאים לו, אך מבחינתי זה גבול השפיות שלי, שאני זקוקה לה כדי לתפקד ולטפל בילד. העדפתי לא לישון כל הלילה אבל לדעת שכשאני כן הולכת לישון, אני הולכת לישון במיטה שלי, שאף אחד פרט לבעלי לא חולק אותה עמי. זה תמיד ניחם אותי אפילו בשעות הקשות ביותר. מבחינתי לא הייתה מעולם כל אפשרות אחרת.

 

[נגה לביא]

נדמה לי כי ההשוואה היא

בין לינה משותפת בקיבוץ ללינה משותפת בבית הילדים,
לא נראה לי שחייכנית השוותהכ בין לינה משותפת בקיבוצים ללינה בבית המשפחה.

 

[חייכנית2]

 

[יפעת 44]

מרגיש לי לא נכון הנסיונות לשכנע לכיוון מסויים

זה יכול למשל לגרום המון אי נוחות ורגשות אשם למי שזה אינו מתאים לו.

הייתי אומרת שכדאי לצאת מנקודת הנחה שכל ההורים כאן מנסים לעשות את הטוב ביותר שהם מסוגלים, תוך כדי שהם חשים את הצרכים של ילדם, בתחום השינה כמו בתחומים האחרים.