התוודות קטנה לי...
(קצת ארוך, אבל אני מקווה שתעשו את המאמץ הזה עבורי). כבר זמן מה מחלחלת בי ההרגשה שאני לא כמוכם, אני לא משלכם. כל היוצאים בשאלה פה בפורום הם אנשים שיצאו מתוך אמונה בצידקת דרכם (או יותר נכון:חוסר אמונה ...). היציאה שלי נובעת ממשהו אחר לגמרי, ולכן אני גם מרגישה לא טוב איתה. בעברי הדתי יצאתי עם עשרות בחורים (ששודכתי אליהם), וכל פגישה היתה גרועה מקודמתה, עד שהגיעה השיא: דייט של רבע שעה. לי לא היה על מה לדבר ולו לא היה על מה (ולא נראה לי שאני בחורה שקטה!) נמאס לי מהבחורים הדתיים. אמרתי לעצמי "אולי הבעיה היא שהם לא מספיק פתוחים? כפי שכתבתי: "לא קיים בעולם המישהו שאני מחפשת. לא מצאתי עדיין בחור דתי שיהיה מספיק פתוח בשביל לדבר איתי על הכל , לא מצאתי עדיין חילוני שיהיה מספיק דתי בשבילי. לא מצאתי עדיין מישהו כזה (חוץ מאופיר שלמרבה הצער לא נועד לי). הדתיים לא בנויים לי , הם יותר מידי סגורים (לפחות אלו שמציעים לי...)והחילונים יותר מידי פתוחים... אם יש מישהו כזה שיופיע מייד! אז בינתיים אני חולמת על אופיר בהקיץ ומשתעשעת לי במחשבות דמיוניות על חברות עם המנהל במקום עבודה שלי. נואשת שכמוני... למה בחורה צעירה כמוני צריכה לסבול כ"כ הרבה רק כי אסור לה לדבר סתם עם בנים? למה אני צריכה למנוע מעצמי אהבה??? מעצבן אותי שבעולם הדתי הכל כ"כ מסובך , שבשיל לשוחח עם גבר שיחת נפש צריך בעל אחרת אין אפשרות כזו. ידיד נפש. יש כזה מישהו בנמצא? הלו???" ככה זה התחיל. כמובן שהיה גם את הקטע של הרפתקנות וסקרנות (ואולי גם קצת לבטים) והופ...קפצתי לבריכה. בריכה ענקית, ללא התחלה וללא סוף. והאמת היא שזה מפחיד אותי נורא. האפשרות של עולם ללא גבולות ברורים , מוציא אותי מדעתי. לפי דעתי, העולם החילוני חוטא בשחיטת פרות קדושות בלי למצוא להם תחליף. החוסר אמונה בכלום הוא זה שמפחיד אותי. ואם אין עולם הבא ואין אלוהים, אז מה אני עושה פה בכלל??? אני מאמינה שיש לחיים האלו איזו משמעות, והיא בטח לא זו שאני חיה כרגע. תגידו שנסחפתי ועשיתי דברים קיצוניים ולכן נבהלתי פתאום, ותהיו צודקים. אבל זה גם יותר מזה. אני מרגישה שנסחפתי, ברצוני ושלא ברצוני, ועכשיו קשה לי לצאת מזה. נכון לא לבשתי בגדים שעומדים בדיוק בתקן, עברתי על כמעט כל העבירות האפשריות, אבל נותרתי מאמינה באותם ערכים. יש לי עוד מליון שאלות (ואתם עוד הוספתם עליהם...), אבל זה שיש שאלות לא אומר שאני צריכה לזרוק את הכל. אני לא פחדנית. אם הייתי באמתץ מאמינה בדרך שלי, הייתי הולכת עליה ללא היסוס ומראה לכולם שלא אכפת לי מכלום. הבעייה היא שקשה לי להאמין בדרך הזו. אני צריכה כללים, קשה לי לחיות בלעדיהם ואני מרגישה אבודה בחלל. דווקא בגלל שאני מטבעי בן אדם חסר גבולות, אני חייבת איזה גבולות חיצוניים. יש אנשים (כמוכם למשל) שהצליחו ליצור לעצמם גבולות ולעמוד בהם, אבל אני לא מסוגלת. אני לא אוהבת את מיכל שמשמתקפת במראה. אני נהייתי שטחית מרגע לרגע, וזה לא בגללכם, זה בגלל שהחיים החילוניים גורמים לי להשתקע בדברים חיצוניים. זה בראש שלי, אבל ככה זה. כשאני לובשת מכנסיים ,אתנהג בצורה אחרת לגמרי מאשר אלבש חצאית, ולא יעזור שום דבר. אני אוהבת אתכם מאד מאד (אין לכם מושג עד כמה) ויש לי הערכה עצומה לכל חבר וחבר מהפורום, אבל נראה לי שחלקי לא עימכם. אני לא שייכת אליכם ואני בדרגה הרבה יותר פחותה: אתם חקרתם ומצאתם שהדת לא מתאימה לכם. אני אפילו את זה לא עשיתי! לצאת בשאלה בגלל אהבה? הצחקתם אותי! אני פאטטית. אני יודעת שזה בלתי אפשרי לחזור למיכל שהייתי קודם, החטאים שעשיתי הם בלתי נסלחים (לפחות על ידי החברה) ובשום פנים ואופן לא אוכל לצאת עם בחורים דתיים "טובים". שרפתי את עצמי מהבחינה הזו. אבל גם אם זה קשה לי, אעשה זאת, גם במחיר הזה. כי הדרך חשובה לי יותר מההנאה הפרטית שלי (והאמת היא שאני לא נהנית כשאין דרך שאני מאמינה בה). יכול להיות שתחשבו שאני טיפשה וחסרת מחשבה, שאני צעירה ולא החלטית ,או השד יודע מה, אבל ככה אני רוצה. ואני בטוחה שבתור חבר´ה עם ראש פתוח, תעריכו אותי על מה שאני עושה גם אם אתם לא מאמינים בזה. אני חוזרת. בתשובה. לא בשביל ההורים, לא בשביל החברה. בשבילי.
מיכלי
נ.ב- זה לא אומר שאני עוזבת אתכם!!! (אלי פלס, לשיקול דעתך אם להעיף אותי...)
(קצת ארוך, אבל אני מקווה שתעשו את המאמץ הזה עבורי). כבר זמן מה מחלחלת בי ההרגשה שאני לא כמוכם, אני לא משלכם. כל היוצאים בשאלה פה בפורום הם אנשים שיצאו מתוך אמונה בצידקת דרכם (או יותר נכון:חוסר אמונה ...). היציאה שלי נובעת ממשהו אחר לגמרי, ולכן אני גם מרגישה לא טוב איתה. בעברי הדתי יצאתי עם עשרות בחורים (ששודכתי אליהם), וכל פגישה היתה גרועה מקודמתה, עד שהגיעה השיא: דייט של רבע שעה. לי לא היה על מה לדבר ולו לא היה על מה (ולא נראה לי שאני בחורה שקטה!) נמאס לי מהבחורים הדתיים. אמרתי לעצמי "אולי הבעיה היא שהם לא מספיק פתוחים? כפי שכתבתי: "לא קיים בעולם המישהו שאני מחפשת. לא מצאתי עדיין בחור דתי שיהיה מספיק פתוח בשביל לדבר איתי על הכל , לא מצאתי עדיין חילוני שיהיה מספיק דתי בשבילי. לא מצאתי עדיין מישהו כזה (חוץ מאופיר שלמרבה הצער לא נועד לי). הדתיים לא בנויים לי , הם יותר מידי סגורים (לפחות אלו שמציעים לי...)והחילונים יותר מידי פתוחים... אם יש מישהו כזה שיופיע מייד! אז בינתיים אני חולמת על אופיר בהקיץ ומשתעשעת לי במחשבות דמיוניות על חברות עם המנהל במקום עבודה שלי. נואשת שכמוני... למה בחורה צעירה כמוני צריכה לסבול כ"כ הרבה רק כי אסור לה לדבר סתם עם בנים? למה אני צריכה למנוע מעצמי אהבה??? מעצבן אותי שבעולם הדתי הכל כ"כ מסובך , שבשיל לשוחח עם גבר שיחת נפש צריך בעל אחרת אין אפשרות כזו. ידיד נפש. יש כזה מישהו בנמצא? הלו???" ככה זה התחיל. כמובן שהיה גם את הקטע של הרפתקנות וסקרנות (ואולי גם קצת לבטים) והופ...קפצתי לבריכה. בריכה ענקית, ללא התחלה וללא סוף. והאמת היא שזה מפחיד אותי נורא. האפשרות של עולם ללא גבולות ברורים , מוציא אותי מדעתי. לפי דעתי, העולם החילוני חוטא בשחיטת פרות קדושות בלי למצוא להם תחליף. החוסר אמונה בכלום הוא זה שמפחיד אותי. ואם אין עולם הבא ואין אלוהים, אז מה אני עושה פה בכלל??? אני מאמינה שיש לחיים האלו איזו משמעות, והיא בטח לא זו שאני חיה כרגע. תגידו שנסחפתי ועשיתי דברים קיצוניים ולכן נבהלתי פתאום, ותהיו צודקים. אבל זה גם יותר מזה. אני מרגישה שנסחפתי, ברצוני ושלא ברצוני, ועכשיו קשה לי לצאת מזה. נכון לא לבשתי בגדים שעומדים בדיוק בתקן, עברתי על כמעט כל העבירות האפשריות, אבל נותרתי מאמינה באותם ערכים. יש לי עוד מליון שאלות (ואתם עוד הוספתם עליהם...), אבל זה שיש שאלות לא אומר שאני צריכה לזרוק את הכל. אני לא פחדנית. אם הייתי באמתץ מאמינה בדרך שלי, הייתי הולכת עליה ללא היסוס ומראה לכולם שלא אכפת לי מכלום. הבעייה היא שקשה לי להאמין בדרך הזו. אני צריכה כללים, קשה לי לחיות בלעדיהם ואני מרגישה אבודה בחלל. דווקא בגלל שאני מטבעי בן אדם חסר גבולות, אני חייבת איזה גבולות חיצוניים. יש אנשים (כמוכם למשל) שהצליחו ליצור לעצמם גבולות ולעמוד בהם, אבל אני לא מסוגלת. אני לא אוהבת את מיכל שמשמתקפת במראה. אני נהייתי שטחית מרגע לרגע, וזה לא בגללכם, זה בגלל שהחיים החילוניים גורמים לי להשתקע בדברים חיצוניים. זה בראש שלי, אבל ככה זה. כשאני לובשת מכנסיים ,אתנהג בצורה אחרת לגמרי מאשר אלבש חצאית, ולא יעזור שום דבר. אני אוהבת אתכם מאד מאד (אין לכם מושג עד כמה) ויש לי הערכה עצומה לכל חבר וחבר מהפורום, אבל נראה לי שחלקי לא עימכם. אני לא שייכת אליכם ואני בדרגה הרבה יותר פחותה: אתם חקרתם ומצאתם שהדת לא מתאימה לכם. אני אפילו את זה לא עשיתי! לצאת בשאלה בגלל אהבה? הצחקתם אותי! אני פאטטית. אני יודעת שזה בלתי אפשרי לחזור למיכל שהייתי קודם, החטאים שעשיתי הם בלתי נסלחים (לפחות על ידי החברה) ובשום פנים ואופן לא אוכל לצאת עם בחורים דתיים "טובים". שרפתי את עצמי מהבחינה הזו. אבל גם אם זה קשה לי, אעשה זאת, גם במחיר הזה. כי הדרך חשובה לי יותר מההנאה הפרטית שלי (והאמת היא שאני לא נהנית כשאין דרך שאני מאמינה בה). יכול להיות שתחשבו שאני טיפשה וחסרת מחשבה, שאני צעירה ולא החלטית ,או השד יודע מה, אבל ככה אני רוצה. ואני בטוחה שבתור חבר´ה עם ראש פתוח, תעריכו אותי על מה שאני עושה גם אם אתם לא מאמינים בזה. אני חוזרת. בתשובה. לא בשביל ההורים, לא בשביל החברה. בשבילי.
