The Dance
כיאה לכל פרק בעונה הראשונה, גם לפרק הזה מגיע ניתוח ארוך וממושך, ואנסה לתת אותו עכשיו ובמשך כל העונה, אך תחילה, אני חייב להודות, כרגע אני בעיצומה של העונה השנייה ובדיוק אחרי פרק הפרידה, ומעבר להקבלה הטבעית בין שני הנשפים (שאף נושאים שם זהה), אני מאמין שהתחושות מאותו פרק ידלפו לניתוח הפרק הנוכחי. הפרק נפתח בסוג של מתח שעלול להתפרש כמיני, אך באופן מפתיע, דווקא בין ג'ואי לפייסי בפתיח שמעריצי ג'ואי ופייסי בהחלט ישמחו לראות. למעשה ניצני המתח הזה החלו עוד בפרק הראשון בצילומי סרטו של דוסון וילוו אותנו במהלך העונה. כאן צריכים לקפוץ רוב מעריצי פייסי וג'ואי ולהצביע על הייחוס המפואר של אותם יחסים ולטעון בתוקף שזו ההוכחה הטובה ביותר שפניית הפרסה בעונה השלישית לא הייתה פנייה כלל אלא תהליך טבעי שחדי עין היו שמים לב אליו עוד מהפרק הראשון. אני כמובן שולל בכל תוקף את ההנחה הזו אבל על זה אדבר עוד רבות בהמשך העונה. אנחנו ממשיכים עם הבובה הלא ממש מדוייקת של ג'ואי, וכידוע בובה שמופיעה בפתיח תיצור סצינה נהדרת בהמשך. אחרי שיר הפתיחה, אנחנו מקבלים את דוסון ומר גולד, תמרה ופייסי בהתפתחויות מהפרק הקודם, ושוב חוזרים אל הרביעייה כשדוסוןמעלה רעיון שלא רק היושר האמנותי שלו מאחוריו. "גניבה מגניבה" כפי שמגדירה זאת ג'ואי (למרות כשקווין וויליאמסון גונב מעצמו זה קצת פחות נורא). ההתכתבות העצמית של הסדרה עם עולם הקולנוע בכלל, ועם עולמו הקולנועי של יוצרה בפרט, הופך את העונה הראשונה למה שהיא ובאמת נותן לה סוג של ייחוד שאין לעונות האחרות. יחד עם זאת, בניגוד להנחה המקובלת, זה לא הופך את העונה הראשונה ליחידה שראוייה לצפייה. במהלך אותה סצנה, רואים את החיוך הקטן של ג'ואי שדוסון אומר שהיא תשוב להיות במקום שאליו היא שייכת, מאחורי המצלמה איתו. הדברים הקטנים האלו, הסאבקסט הזה ששזור לאורך כל העונה הזו, איזה תענוג. בסצינה הבאה אנחנו פוגשים את הצלע הרביעית, והכי פחות מעניינת במשולש (צלע רביעית עדיין לא הופכת אותו למרובע), קליף. קליף הוא גרסת דוסון קריק לספורטאי-הכוכב-הפופולרי, האויב הגדול של דוסון בדרכו לכבוש את ליבה של ג'ן. הוא גם נותן לנו לראות שג'ן לא מסתפקת בקריקטורה הזו, והיא הרבה יותר מורכבת. יד עם זאת, קליף לא מוצג כמניאק או ביריון בשום שלב וחשוב לזכור זאץ. לכל היותר, הוא מוצג כאידיוט וחסר רגישות (כמה פרקים מאוחר יותר). הוא בסה"כ הצלע הנגדית של ג'ואי בסיפור הזה שדווקא מראה הרבה יותר פעילות ותעוזה מג'ואי. והנה מגיעה סצינת הנשיקה של הפרק. כמה מדהים שנשיקה של דוסון עם בובה היא אחת מהסצנות הנהדרות של העונות. דוסון בא לבקש עיצה באבא מיץ', קצת קיטשי אבל נסבל, ולאחר הסבר קצר מתפנה להדגמה חיה. ומה יותר מתאים מאשר הבובה של ג'ואי? כל זה נעשה לעיניה הבוחנות והמפנטזות של ג'ואי שמעולם לק קינאה יותר בבובה. אך עד כמה שפאתטית לפרקים נשמעת הסצנה הזו, היא מוצגת בצורה כ"כ טהורה, כ"כ תמימה וכ"כ מרגשת. חותכים בזריזות הישר לקליפהאנגר מהפרק הקודם. ובכך מתחילים את הטת המוסר של ג'ואי לגייל. הטפת מוסר מתנשאת שנשמעת די צבועה אחרי העונה השנייה. מכאן קופצים חזרה לסרטו של דוסון ולאפקטים הדלים. ג'ואי מתלכלכת ואנחנו מגיעים לסצנה הראשונה בין ג'ן לג'ואי. אנחנו רואים את חוסר היכולת של ג'ואי לקבל את המחמאה, ואל מול חוסר המושג הטוטאלי של דוסון, את חוסר המושג הטוטאלי של ג'ואי לגבי עצמה. היא לא מודעת ליופייה עוצר הנשימה, ומתייחסת לכל מחמאה כאל עקיצה מוסווית. ג'ן מודיעה לג'ואי ולנו שהיא תהיה הגלגל השלישי השנוא הקלאסי, כדי לשנוא אותה נצטרך להתאמץ. עוד נשיקה בפרק, והפעם פייסי וג'ן. הנשיקה הראשונה מבין שניים של שניהם העונה, ובשניהם יש הוכחה שאם מישהו אי פעם תהה, אז לא. אין ביניהם שום כימיה. מה שכן, את דוסון זה לא משכנע והוא מתחיל לקנא בפייסי (לא בפעם הראשונה העונה, ובטח לא בסדרה...). ג'ואי נהנית כמובן מכל סדק ביחסיו של דוסון עם ג'ן במעין שמחה לאיד ילדותית, ובהמשך לאווירה הילדותית, דוסון מחליט להתאים את הסרט לפי הקנאה האישית שלו. דוסון מנסה להזמין את ג'ן, אבל רואה שיש כאלו שכבר לקחו את העניינים לידיים, אז בתגובה הוא מנסה לקבל השראה מהקולנוע, ולהלחם על אהבתו. ג'ואי נגררת לסיוט הזה בעל כורחה (לא לפני שמסכימה עם דוסון על כך שכנותה של ג'ן אולי ראוייה להערכה אבל גם חסרת רגישות, סאבטקסט כבר אמרנן?), וחוזרת להטיף מוסר לגייל (אולי היה כדאי שתקשיבי בעצמך לסיפורים שאת מספרת). כאן אנחנו מגיעם לנשף, וההקבלה בלתי נמנעת. דוסון וג'ואי רוקדים, ולמרות שזהו חלומה של ג'ואי שמתגשם, דוסון מתעלם לחלוטין מהמאורע. חוסר המושג של דוסון פה מקביל לחוסר המושג שלו בנשף בעונה השנייה. כאן הוא רוקד עם ג'ואי בלי רגש, כשג'ואי מתאמצת שלא לחשוף סוד גדול, אבל איזה הבדל. כמעט מדהים להיווכח לגודל השינוי, כשדוסון של הנשף בעונה השנייה היה הפנטזיה של ג'ואי בעונה הראשונה, ובכל זאת נאלצנו לצפות בטרגדיה בסוף. בכל מקרה, דוסון ממשיך לתסכל את ג'ואי למוות ובהשפעת סרטיו וההורמנים יוצר סצינה מביכה ובברלית כדבריו. אזכור בברלי הילס, הוא סוג של מתן כבוד והוקרה לסדרה מהעבר, שחידשה משהו בטלוויזיה, וסללה את הדרך לדוסון קריק ודומותיה. יחד עם זאת, יש באזכור הזה מיני עקיצה ואמירה שעם כל הכבוד הראוי לבברלי, דוסוק קריק לא תלך בעקבותיה, דוסון קריק לא תיבנה על רגעים דוגמת אלו שראינו, על דרמת גדושת אירועים, אלא על רגשות, דיאלוגים ושירים ענקיים. (אזכור דומה במשמעות יש גם ב"מגרש ביתי" למי שרואה. בפרק הפתיחה ישנו אזכור לדוסון קריק שאומר דבר דומה, למרות שבמקרה של "מגרש ביתי" אולי חבל שהם החליטו שהם לא הולכים בדרכה של דוסון קריק). במהלך אותו דיאלוג עם ג'ואי, דוסון מציין שזה הלילה הגרוע בחייו (חכה לנשף הבא) ושוב עולה מוטיב הקריסקו של הפרק. ה"trucker named baba" של הפרק השני. עוד מהיציאות גדושות אזכורי סקס של ג'ואי שמהוות מנגנון הגנה מלבטא את רגשותיה האמיתיים. זה עומד בניגוד מוחלט לדוסון, שנדמה שכל מה שהוא עושה זה מבטא את רגשותיו האמיתיים, לעיתים באופן מוגזם כפי שראינו בפרק הזה. כשדוסון מבחין בג'ן הוא יוצא לעשות וידוא הריגה למה שהיה יכול להיות ביניהם, ואז ג'ואי מאחלת לו בהצלחה ברגע מרגש שמראה שמעל כל הילדותיות, והקנאות עומדת אהבה אמיתית ורצון בטובתו של דוסון אפילו אם הוא כרוך בכאב בלתי נסבל. דוסון וג'ן מסיימים את הפרק עם שיחה אירונית במיוחד על הפחד של דוסון מלהפוך לידיד ואי רצונו להפוך לחבר שאיתו תשוחח על הרפתקאותיה הרומנטיות. עם כל האירוניה, השיחה הזו גם עוזרת להבין לנו להבין את דוסון העונה. דוסון מצהיר שהוא לא רואה מצב שהוא יכול להיות ידיד ומאהב במקביל. התפיסה הזו היא שמונעת ממנו מלקדם את יחסיו של ג'ואי, התפיסה הזו היא שגורמת לו לחשוש שקידום היחסים משמעם הרס הידידות באופן טוטאלי, וזה דבר שהוא פוחד ממנו יותר מכל. בסה"כ, פרק נהדר ומה שמדהים בו הוא שלמרות שנדמה שדבר לא מתקדם, יחסיהם של פייסי ותמרה מסתיימים באותו נקודה שהסתיימו בפרק הראשון, וההתפתחות בין דוסון לג'ן מזערית, וגם סוד הבגידה נותר גלוי לאותם דמויות, עדיין הפרק הזה ממשיך להיות מרתק בכל שנייה, בעיקר בזכות הופעה מדהימה של קייטי והכימיה בין דוסון לג'ואי מייצרים פרק שני שכמעט ולא נופל מהראשון.
כיאה לכל פרק בעונה הראשונה, גם לפרק הזה מגיע ניתוח ארוך וממושך, ואנסה לתת אותו עכשיו ובמשך כל העונה, אך תחילה, אני חייב להודות, כרגע אני בעיצומה של העונה השנייה ובדיוק אחרי פרק הפרידה, ומעבר להקבלה הטבעית בין שני הנשפים (שאף נושאים שם זהה), אני מאמין שהתחושות מאותו פרק ידלפו לניתוח הפרק הנוכחי. הפרק נפתח בסוג של מתח שעלול להתפרש כמיני, אך באופן מפתיע, דווקא בין ג'ואי לפייסי בפתיח שמעריצי ג'ואי ופייסי בהחלט ישמחו לראות. למעשה ניצני המתח הזה החלו עוד בפרק הראשון בצילומי סרטו של דוסון וילוו אותנו במהלך העונה. כאן צריכים לקפוץ רוב מעריצי פייסי וג'ואי ולהצביע על הייחוס המפואר של אותם יחסים ולטעון בתוקף שזו ההוכחה הטובה ביותר שפניית הפרסה בעונה השלישית לא הייתה פנייה כלל אלא תהליך טבעי שחדי עין היו שמים לב אליו עוד מהפרק הראשון. אני כמובן שולל בכל תוקף את ההנחה הזו אבל על זה אדבר עוד רבות בהמשך העונה. אנחנו ממשיכים עם הבובה הלא ממש מדוייקת של ג'ואי, וכידוע בובה שמופיעה בפתיח תיצור סצינה נהדרת בהמשך. אחרי שיר הפתיחה, אנחנו מקבלים את דוסון ומר גולד, תמרה ופייסי בהתפתחויות מהפרק הקודם, ושוב חוזרים אל הרביעייה כשדוסוןמעלה רעיון שלא רק היושר האמנותי שלו מאחוריו. "גניבה מגניבה" כפי שמגדירה זאת ג'ואי (למרות כשקווין וויליאמסון גונב מעצמו זה קצת פחות נורא). ההתכתבות העצמית של הסדרה עם עולם הקולנוע בכלל, ועם עולמו הקולנועי של יוצרה בפרט, הופך את העונה הראשונה למה שהיא ובאמת נותן לה סוג של ייחוד שאין לעונות האחרות. יחד עם זאת, בניגוד להנחה המקובלת, זה לא הופך את העונה הראשונה ליחידה שראוייה לצפייה. במהלך אותה סצנה, רואים את החיוך הקטן של ג'ואי שדוסון אומר שהיא תשוב להיות במקום שאליו היא שייכת, מאחורי המצלמה איתו. הדברים הקטנים האלו, הסאבקסט הזה ששזור לאורך כל העונה הזו, איזה תענוג. בסצינה הבאה אנחנו פוגשים את הצלע הרביעית, והכי פחות מעניינת במשולש (צלע רביעית עדיין לא הופכת אותו למרובע), קליף. קליף הוא גרסת דוסון קריק לספורטאי-הכוכב-הפופולרי, האויב הגדול של דוסון בדרכו לכבוש את ליבה של ג'ן. הוא גם נותן לנו לראות שג'ן לא מסתפקת בקריקטורה הזו, והיא הרבה יותר מורכבת. יד עם זאת, קליף לא מוצג כמניאק או ביריון בשום שלב וחשוב לזכור זאץ. לכל היותר, הוא מוצג כאידיוט וחסר רגישות (כמה פרקים מאוחר יותר). הוא בסה"כ הצלע הנגדית של ג'ואי בסיפור הזה שדווקא מראה הרבה יותר פעילות ותעוזה מג'ואי. והנה מגיעה סצינת הנשיקה של הפרק. כמה מדהים שנשיקה של דוסון עם בובה היא אחת מהסצנות הנהדרות של העונות. דוסון בא לבקש עיצה באבא מיץ', קצת קיטשי אבל נסבל, ולאחר הסבר קצר מתפנה להדגמה חיה. ומה יותר מתאים מאשר הבובה של ג'ואי? כל זה נעשה לעיניה הבוחנות והמפנטזות של ג'ואי שמעולם לק קינאה יותר בבובה. אך עד כמה שפאתטית לפרקים נשמעת הסצנה הזו, היא מוצגת בצורה כ"כ טהורה, כ"כ תמימה וכ"כ מרגשת. חותכים בזריזות הישר לקליפהאנגר מהפרק הקודם. ובכך מתחילים את הטת המוסר של ג'ואי לגייל. הטפת מוסר מתנשאת שנשמעת די צבועה אחרי העונה השנייה. מכאן קופצים חזרה לסרטו של דוסון ולאפקטים הדלים. ג'ואי מתלכלכת ואנחנו מגיעים לסצנה הראשונה בין ג'ן לג'ואי. אנחנו רואים את חוסר היכולת של ג'ואי לקבל את המחמאה, ואל מול חוסר המושג הטוטאלי של דוסון, את חוסר המושג הטוטאלי של ג'ואי לגבי עצמה. היא לא מודעת ליופייה עוצר הנשימה, ומתייחסת לכל מחמאה כאל עקיצה מוסווית. ג'ן מודיעה לג'ואי ולנו שהיא תהיה הגלגל השלישי השנוא הקלאסי, כדי לשנוא אותה נצטרך להתאמץ. עוד נשיקה בפרק, והפעם פייסי וג'ן. הנשיקה הראשונה מבין שניים של שניהם העונה, ובשניהם יש הוכחה שאם מישהו אי פעם תהה, אז לא. אין ביניהם שום כימיה. מה שכן, את דוסון זה לא משכנע והוא מתחיל לקנא בפייסי (לא בפעם הראשונה העונה, ובטח לא בסדרה...). ג'ואי נהנית כמובן מכל סדק ביחסיו של דוסון עם ג'ן במעין שמחה לאיד ילדותית, ובהמשך לאווירה הילדותית, דוסון מחליט להתאים את הסרט לפי הקנאה האישית שלו. דוסון מנסה להזמין את ג'ן, אבל רואה שיש כאלו שכבר לקחו את העניינים לידיים, אז בתגובה הוא מנסה לקבל השראה מהקולנוע, ולהלחם על אהבתו. ג'ואי נגררת לסיוט הזה בעל כורחה (לא לפני שמסכימה עם דוסון על כך שכנותה של ג'ן אולי ראוייה להערכה אבל גם חסרת רגישות, סאבטקסט כבר אמרנן?), וחוזרת להטיף מוסר לגייל (אולי היה כדאי שתקשיבי בעצמך לסיפורים שאת מספרת). כאן אנחנו מגיעם לנשף, וההקבלה בלתי נמנעת. דוסון וג'ואי רוקדים, ולמרות שזהו חלומה של ג'ואי שמתגשם, דוסון מתעלם לחלוטין מהמאורע. חוסר המושג של דוסון פה מקביל לחוסר המושג שלו בנשף בעונה השנייה. כאן הוא רוקד עם ג'ואי בלי רגש, כשג'ואי מתאמצת שלא לחשוף סוד גדול, אבל איזה הבדל. כמעט מדהים להיווכח לגודל השינוי, כשדוסון של הנשף בעונה השנייה היה הפנטזיה של ג'ואי בעונה הראשונה, ובכל זאת נאלצנו לצפות בטרגדיה בסוף. בכל מקרה, דוסון ממשיך לתסכל את ג'ואי למוות ובהשפעת סרטיו וההורמנים יוצר סצינה מביכה ובברלית כדבריו. אזכור בברלי הילס, הוא סוג של מתן כבוד והוקרה לסדרה מהעבר, שחידשה משהו בטלוויזיה, וסללה את הדרך לדוסון קריק ודומותיה. יחד עם זאת, יש באזכור הזה מיני עקיצה ואמירה שעם כל הכבוד הראוי לבברלי, דוסוק קריק לא תלך בעקבותיה, דוסון קריק לא תיבנה על רגעים דוגמת אלו שראינו, על דרמת גדושת אירועים, אלא על רגשות, דיאלוגים ושירים ענקיים. (אזכור דומה במשמעות יש גם ב"מגרש ביתי" למי שרואה. בפרק הפתיחה ישנו אזכור לדוסון קריק שאומר דבר דומה, למרות שבמקרה של "מגרש ביתי" אולי חבל שהם החליטו שהם לא הולכים בדרכה של דוסון קריק). במהלך אותו דיאלוג עם ג'ואי, דוסון מציין שזה הלילה הגרוע בחייו (חכה לנשף הבא) ושוב עולה מוטיב הקריסקו של הפרק. ה"trucker named baba" של הפרק השני. עוד מהיציאות גדושות אזכורי סקס של ג'ואי שמהוות מנגנון הגנה מלבטא את רגשותיה האמיתיים. זה עומד בניגוד מוחלט לדוסון, שנדמה שכל מה שהוא עושה זה מבטא את רגשותיו האמיתיים, לעיתים באופן מוגזם כפי שראינו בפרק הזה. כשדוסון מבחין בג'ן הוא יוצא לעשות וידוא הריגה למה שהיה יכול להיות ביניהם, ואז ג'ואי מאחלת לו בהצלחה ברגע מרגש שמראה שמעל כל הילדותיות, והקנאות עומדת אהבה אמיתית ורצון בטובתו של דוסון אפילו אם הוא כרוך בכאב בלתי נסבל. דוסון וג'ן מסיימים את הפרק עם שיחה אירונית במיוחד על הפחד של דוסון מלהפוך לידיד ואי רצונו להפוך לחבר שאיתו תשוחח על הרפתקאותיה הרומנטיות. עם כל האירוניה, השיחה הזו גם עוזרת להבין לנו להבין את דוסון העונה. דוסון מצהיר שהוא לא רואה מצב שהוא יכול להיות ידיד ומאהב במקביל. התפיסה הזו היא שמונעת ממנו מלקדם את יחסיו של ג'ואי, התפיסה הזו היא שגורמת לו לחשוש שקידום היחסים משמעם הרס הידידות באופן טוטאלי, וזה דבר שהוא פוחד ממנו יותר מכל. בסה"כ, פרק נהדר ומה שמדהים בו הוא שלמרות שנדמה שדבר לא מתקדם, יחסיהם של פייסי ותמרה מסתיימים באותו נקודה שהסתיימו בפרק הראשון, וההתפתחות בין דוסון לג'ן מזערית, וגם סוד הבגידה נותר גלוי לאותם דמויות, עדיין הפרק הזה ממשיך להיות מרתק בכל שנייה, בעיקר בזכות הופעה מדהימה של קייטי והכימיה בין דוסון לג'ואי מייצרים פרק שני שכמעט ולא נופל מהראשון.