אסנציאליזם.
אתה מציג במשפט בדיד את ההבדל בהגדרת דמיון, מבחינה מהותית. ולזה בדיוק ההתנגדתי. זה איננו דמיון מהותי אלא דמיון כאוטי שאין לו אחיזה במציאות. ולדמיון כזה נזדעקתי. שאלה כיצד הצליח דמיונו של התלמיד להטעות אותו, והאם זהו מטרת הדמיון, להטעות? אם כך הדבר, הרי זה דומה למגדל בבל, ששם מערכת הדימויים הכאוטית הביאה את הבונים לידי התרחשות לא צפויה, בניגוד למטרתם הראשונה. דוגמה אם המורה יגיד את המילה פסנתר, התלמיד ידמה פסנתר. אבל מה יקרה עם תלמיד שלא ראה פסנתר מעולם. כיצד אותו תלמיד יעלה בדמיונו פסנתר ? תשובה הוא לא יוכל לדמות פסנתר כי מעולם לא ראה פסנתר. הוא ישיב - לא יודע. לפי התרחיש שלך הוא ידמיין מהו פסנתר, מעין חיה הנותת חלב. למה לא ? כי לפי הדוגמה שלך יכול הדמיון הכאוטי לצאת לפועל. דוגמה נוספת אני רואה מרחוק שני אנשים, אחד מהם אני מכיר. החזיון שלי מפעיל מקש בדמיוני ואני מקשר את המכר. הייתכן כי החזיון שלי יפעיל מקש בדמיוני ואני אקשר את הלא מוכר לתודעתי ? תשובה שלילי, אינני מכיר אותו ,אני לא יכול להעלות בדמיוני שאני מכיר אותו. סופר יכול ליצור פיקציה, דמות פיקטיבית יציר דמיונו הכאוטי. זה בסדר. או פסל היכול ליצור דמות לא מובחנת, שתובעת הסברים יותר מהזמן בה נוצרה. פילוסוף לא יכול ליצור תיאוריה פיקטיבית יציר דמיונו הכאוטי, כי זה לא עומד למבחן ההפרכה, או האישוש. ולכן אף פילוסוף לא ישתמש בדמיון. אלא רק בדימויים מובחנים, אחרת התיאוריה שלו תושמד, תחוסל.
