השאלה המכשילה:

nonana

New member
אוקי - בזה את צודקת

אם היה קורה דבר כזה אני לא יודעת מה הייתי עושה, אולי הייתי מתאכזבת אבל אני לא חושבת שהייתי אומרת לו שאני מאוכזבת ממנו, אלא מביעה את דעתי בלבד. אני רק מקווה שלא אתקל במקרה כל כך קיצוני עם הילדים שלי
 

לאה_מ

New member
הוא שאמרתי:

אם להיות כנה, אני מאמינה שאני לא אוכל להמנע מלחוש אכזבה (במקרה שהילד שלי לא יהיה סרבן מטעמי מצפון
). אבל נראה לי, שהאכזבה תהיה יותר ממה שאני אראה ככשלון שלי בהעברת מסרים ערכיים מסויימים, מאשר מהבחירה של הילד. ילד דעתן, עצמאי, בהיר מחשבה, אסרטיבי - זה נראה לי נפלא. הליברליות שלנו מסתיימת, כאשר אותה דעתנות, עצמאית, בהירות, אסרטיביות מוצאת ביטוי בערכי יסוד המנוגדים לשלנו...
 

דסי אשר

New member
אמא עם פרספקטיבה יותר רחבה.

הי, יש לי שני ילדים. שניהם עברו מזמן את גיל 18. הם שונים לחוטין זה מזו. שניהם גדלו באותו בית, עם אותם ערכים. לשניהם תערובת גנים שונה, שניהם גדלו בסיטואציות חיים שונות. הייתי אמא מסויימת לבכור, ואחרת לביתי. היו נסיבות חיים שלא הייתה לי שליטה עליהם. השתלדתי להיות "אמא טובה למדי". ראיתי את התפתחותה של ביתי כילדה, כנערה, כבחורה צעירה. חוויתי את הרגשות של מפגש עם ילדה שמתנהגת אחרת לגמרי, בכל מיני היבטים של חייה, מאווירת הבית בו גדלה, מערכי הבית. עברתי תהליך לא פשוט של לקבל אותה כמו שהיא(שהבת שלי לא תאהב לקרוא ספרים כמו כולנו? שהבת שלי תאהב הרבה כסף? שהבת שלי לא תאהב לצאת לטיולים בטבע?. שהבת שלי תכנס למכונית המשפחתית, ולפני שתעצום עיניה תשאל- מתי מגיעים?ושרק תקצה לצאת לחופש בבית מלון ולא על שפת הים בכנרת, באילת? לא פשוט התהליך. והיום , כשהיא גדולה מאד, בת 24, למרות שהיא כמעט כל מה שכתבתי, עם קצת שינויים "שמאלה" = אוהבת לטייל(אבל רצוי לא ברגל...), אני רואה, שבעצם הערכים החשובים מאד לי= הופנמו, אבל עם ווריאציות שלה. זהו סוג של אושר,של חוויה שלא קראתי עליו בשום מקום. דסי
 

נעה גל

New member
אני מוחה נמרצות! ../images/Emo8.gif

דווקא בתחילת הדיון כולנו ענינו בדיוק על הסוגיה הזו- מה קורה כשילד בוחר בדרך שונה... (ואני נתתי לדוגמא, מצב בו ילד חוזר בשאלה במשפחה דתית) לדיונים יש חיים משלהם והם מתפתחים לכיוונים שונים, הרבה פעמים מתרחקים משאלה המקורית... בדיוק כמו בשיחה מתגלגלת בין אנשים.
 

vered4

New member
יש בעיה עם המודעות שלנו

שהיא קשובה למה שמפריע לנו.הרי אנחנו מתקנים בעצמינו רק דברים שאנחנו יודעים לגביהם. מה הילדים שלנו יגידו עלינו כשיהיו בוגרים, מה להם יהיה נורא חשוב שלא עשינו ועל מה הם יתלוננו? תמיד הבעיה היא במינונים, איך תדע האם המינון שהתאמת לעצמך ולילדיך מתאים להם? לדעתי, תמי, עצם העובדה שהעלית את הרעיון, שכסבתא תהיי תחליף אמא, הוא בעצם שיפוטי כלפי ההחלטה של ילדתך. זה יכול להצליח רק אם היא תבחר שכך תעשי. מאוד קשה להגיד ביקורת בדרך של תמיכה. בעקרון- אבל לא בטוח שמציאותי לחשוב שכך יהיה- אין מקום לאכזבה מהדרך שהילד בוחר (חוץ מאשר חיי פושע), כי הוא בן אדם עצמאי וזכותו לעשות כרצונו. עד גיל מסוים אנחנו יכולים להנחיל לילדים ערכים, מעבר לזה רק לסמוך על ההחלטות שלהם. (הכל תאוריה
)
 

דליה.ד

New member
אני חושבת שהדילמה באה

לידי ביטוי כבר בגיל ההתבגרות, כאשר הנערים/ות מתחילים את מרד הנעורים ובונים לעצמם זהות עצמאית ונפרדת. ואז עולות שאלות של אלכוהול, עישום, מין ואפילו סמים. בתי בת ה-16 שוחחה איתי בנוגע ליחסי מין והיא אמרה שהיא מאוד רוצה לנסות. אני העברתי את המסר שיחסי מין עם בחור שיש איתו מערכת יחסים ושאוהבים אותו זה משהו נפלא. נכון שיש תקופות שאנחנו עושים מין מזדמן וכל מיני סטוצים, אבל יש הבדל. בכל מקרה העברתי לה את האחריות ואמרתי לה שהיא צריכה לשמור על עצמה מפני הריון ומפני מחלות 0וכמובן מפני ניצול). אמרתי לה שאני סומכת על שיקול הדעת שלה ושאני בטוחה שהיא תחליט נכון (ומה שנכון לה...לא בהכרח נכון לי. חשוב לזכור את זה!). כמובן שהבטחתי שאני תמיד שם עבורה בכל שאלה, בכל התלבטות. ועכשיו נשאר לי באמת רק לסמוך על החינוך שלי ולהחזיק לה אצבעות. את הטעויות שלה היא תעשה בעצמה ומעכשיו אני רק מלווה.
 

nonana

New member
זו שאלה שאני שואלת הרבה את עצמי

אבל אני תמיד מזכירה לעצמי גם שלא אהבתי ועדיין לא אוהבת שבאים ודורשים ממני לעשות דברים בניגוד לרצונותיי. אני מקווה שאהיה אמא שקשובה יותר ללילדיה ממה שהורי היו קשובים לרצונותיי (ויחסית הם היו מאד- הם חזרו בתשובה ונתנו לי להחליט אם אני רוצה). תמי אני שאלתי את אותה השאלה (עכשיו כבר לא). אני החלטתי לגדל את ילדיי בבית, ואז שאלתי את עצמי אם אהיה מודל לילדיי, או שהיום בעידן שלנו כולם בונים קריירה, ועקב כך ילדיי יתביישו בי משום שבחרתי להיות איתם בבית, ויחליטו להיות ההיפך ממני. אבל היום אני יודעת בוודאות שאשתדל כמה שיותר להיות קשובה לרצונות ולצרכים של ילדיי, ולספק את הכלים הנכונים שיתמודדו איתם טוב יותר בעתיד. אם יש לי ילדה שאוהבת עבודות יצירה (לדוגמא) אז אתן לה את מקסימום הכלים שתוכל להינות איתם לעבודותיה (ואת הבלאגן אפשר לסדר אח"כ). אם הילדה שלי תרצה לצאת ממסגרת הלימודים אני גם אקבל את זה (נעה כן בגן). אם נעמה אחרי מס´ שנים תחליט כן להשתייך למסגרת לימודים, אני בטוחה שיהיה לי קשה אבל אני חושבת שאני כן אזרום איתה ועם רצונותיה אבל גם אסביר לה שתמיד היא יכולה לשנות את החלטותיה. אני מקווה שבכלל אם הילדות שלי יחליטו אחרת ממני אני אקבל את זה, אולי אני לא אסכים איתן אבל אני אקבל את זה.
 

ליאת +

New member
תמי, נראה לי שאם

תכירי בכך שהאופן שבו את מגדלת את ילדך כיום אינו בהכרח האופן הטוב היחידי, אז בעתיד , כשילדיך יעשו בחירות שונות יהיה לך יותר קל לקבל את זה ואותם. לפני כמה ימים השתעשעתי במחשבה איזה סבתות אנחנו נהיה (כלומר: הדור שלנו, של האמהות של עכשיו). למשל דמיינתי איך נריב סביב המנשא: הבת או הכלה שמות את התינוק כל הזמן בעגלה ואילו אנחנו מנדנדות לה עם המנשא שקנינו, או יותר גרוע, מצאנו בבוידם
, ומשכנעות אותה שלנו זה היה נהדר, ושזה הדבר הכי טוב לתינוקות ושרק תנסה... ואילו היא מעקמת את האף ומנפנפת לנו במאמרים חדשים לגבי הנזק שבמנשא ). בקיצור: כל מה שחלק מאיתנו עוברות עם האמהות/חמות שלהן יחזור בחזרה.. יש משהו בכל העניין של חינוך/גידול ילדים שגורם לאנשים לחפש אמיתות מוחלטות ומעורר צורך מאוד גדול להיות צודקים (כי איך אפשר לטעות בדבר כל כך חשוב, כמו הילד שלך). ומהתבוננות סביבי, בהורים וותיקים שאני מעריכה אז נראה לי שדווקא גמישות היא הדבר החשוב ביותר ולאו דווקא החזקה באמונות כאלה או אחרות.
 

תמי א

New member
זה מאוד נכון, ומאוד קשה לי עם גישה

שמדברת על דרך אחת נכונה, ולא משנה מהי. יש דרכים רבות להיום הורה טוב, ויותר מזה - יש הרבה יותר מדרך אחת להיות ההורה הכי טוב בעולם. אבל מדובר על מקרה בו הילד שלך בוחר בחירה שהיא באופן קיצוני שונה מהדרך שאת מאמינה בה. ולא במקרה העלתי פה את השאלה שנישאלתי: רוב או ל המשתתפים פה - ההורות היא בדרך זו או אחרת בנפשם, אחרת למה זה מעניין אותם להיות פה בכלל? וזה עניין רגיש, לפחות אצלי. הגדולה היא כמובן ללכת עד הסוף עם הקבלה של הילד שלך והבחירות שהוא עושה, אבל זה יכול להיות לא קל כשזה רחוק מאוד מהבחירות שאתה עושה ונוגד את האמונה הבסיסית שלך בנושא כלשהו.
 

מירי,

New member
אה-הא! אבל מה אם יהיה לך בן...

שיחליט שהוא רוצה לפתח קריירה על חשבון גידול הילדים? למה זה בסדר? יש כאן אין ספור וויכוחים\שיחות מה זה הטוב ביותר עבור ילדי... אין דבר כללי כזה - יש את הטוב ביותר עבורנו הפרטי! אם אני אצליח לגדל את ילדי כמו שאני מאמינה שנכון אז... לא ישנה לי אם ייבחרו בדרכי או לא, הם יוכלו לבחור את דרכם כמו שהם חושבים שטוב! אני לא בטוחה שהקשר הוא ישיר להורה קרייריסטים ילדים כאלה ולילד שאימו ישבה איתו בבית היא תשב עם ילדיה עכשיו בבית (ולמה זו תמיד האישה? מה עם האבות?) הרי המהפך היתחיל מתי שהוא - ואני "דווקא" מכירה הרבה ילדים שעושים בדיוק את ההפך מהוריהם , כי הם חושבים שהיה להם חסר זמן הורים או כי הם חושבים שהוריהם (אימותיהן) היתבטלו בפניהם- אני מאלה שרואים את ההורים (במקרה שלי זו אמא כי אבי נפטר כשהייתי בת 5) ..... הייתה לי אמא שהייתה קשובה לי , אני לא זוכרת שהיה חסר לי זמן אמא ולחילופין אני לא זוכרת שהיא חנקה אותי,והיא עבדה במשרה מלאה! היום כשאני אמא יש לה כמה השגות על הדרך שלי - נו אז? אז היא אומרת מה שהיא חושבת ואני מקשיבה , לוקחת משם מה שמתאים לי וממשיכה הלאה, אני מהילדים הללו שתמיד היקשיבו לעיצות שחל אמא (המריבות שלנו אף פעם לא היו סביב העצמאות של גיל העשרה , כי תמיד הייתי עצמאית , אבל לא חסרו נושאים אחרים
) מי אמר שלהיות בבית עם ההורים (אמא?) זה הכי טוב? מי אמר שלא? משום מה אני מעולם לא מוצאת את עצמי עומדת ומגנה על זכויותי כהורה בכלל וכאמא בפרט כי אלה שאומרים לי שאני פחות מדי עם ילדי... ואלה שאומרים לי שאני לא משקיעה מספיק בקריירה (?) שלי הם לא אני ולא בן זוגי ולא ילדי... אני מאמינה בדרך שלי, במשך 4 שנים היגעתי כל יום הביתה ב 1530 על מנת להוציא את ילדי מהגן , זה היתאים לי כך, היום מתאים לי אחרת , עשיתי שינוי הדרגתי יחד עם המשפחה... ואנחנו משנים תמיד - על מנת שזה יתאים לכולנו... לכן אם אחד מילדי (בת אם תהיה לי או בן) יינהגו אחרת ממני אני אקבל את זה בשימחה , כל עוד הם ייפעלו מתוך עצמם ויהיו מאושרים עם הבחירה שלהם...
 

אפרתש

New member
עוד שאלה מכשילה

ומה אם בתך (כשתגיע ...) תשאל אותך "אמא, בשביל מה ללמוד פיסיקה / גיאוגרפיה / וכ"ו, אם מה שאעשה זה לגדל ילדים?". ועוד שאלה מכשילה - יהיו לך בן ובת. יש לך קשים כלכליים, ולכן את יכולה לעזור רק לאחד מהם ללמוד באוניברסיטה. יותר נכון והוגן לעזור לבן, לא? לימודי הבת הם רק עניין והנאה, עד שיהיו לה ילדים. בשבילו, הם הכרח להצליח בחיים. אותך יעציב לראות אם בתך תפתח קריירה על חשבון המשפחה. גם הקצנה לכיוון השני מעוררת דאגה.
 

דליה.ד

New member
אני מזועזעת מהשובניזם הזה

למה להשקיע יותר בבן???????? כל מה שבת עושה זה לגדל ילדים??????? מה אנחנו בימי הביינים? הלו! יש חיים מעבר לילדים! ילדים הם לא סך פועלה של האשה! מה קורה פה? הגזמתם ממש!
 
אני שותפה לתדהמה של דליה....

שבכלל עולה שאלה כזו, למרות שברור לי שהשואלת העלתה אותה כפרובוקציה לדיון. אישית אני חושבת (מה חושבת - בטוחה...) שצריך להשקיע יותר בבת פשוט משום שנקודת הפתיחה שלה נמוכה יותר מהבט ההזדמנויות שהיא מקבלת מסביבת התעסוקה. ובהקשר לדיון של אמהות מול קריירה - יש בו אלמנט אחד מופרך, לטעמי - מידה של שיפוט עצמי לא הגון ולא הוגן שניכר בה שהיא מונחלת גם לבנות הדור הבא. זהו סוג השיפוט העצמי שמסתמן גם ממחקרים כמו זה שהתפרסמו מסקנותיו בעיתונות הבוקר - לגבי מידת שביעות הרצון של ילדיות מגופן. הכל מתיישר ביחס לדפוסים אנכרוניסטיים שהומצאו ע"י גברים ולטובת גברים, לפיהם אנו מאשררות לעצמנו אם בחרנו בדרך הנכונה או שאנחנו נראות טוב ? ועוד דבר - ילדים עפים מתישהו לדרכם, לא לדרכנו. ההתחבטות הזו קצת מיותרת בעיני שכן אהבתנו אליהם במפורש היא אהבתנו גם למי שהם. לפחות כמו שאני רואה את הדברים.
 

nonana

New member
חנה שאלה לי אליך

למה את חושבת שהדיון של אמהות מול קריירה הוא משפט לא הגון? אני חייתי כך הרבה זמן בשאלה כזו, והים יש לי את התשובה. את חושבת שאפשר להיות קרייריסטית וגם אם, ללא חסכים כלפי הילד? אני לא הצלחתי לחבר בין שניהם אם את יכולה אז תחדשי לי.
 
אי אפשר להיות אם - בכלל - ללא חסכים

לילדייך. זה עניין מובנה בשונות שבינינו לביניהם, שיוצרת בהכרח מקומות בהם יש להם צרכים שאנחנו לא נוכל לעולם למלא. הקונפליקט קיים אבל חלק מאוד גדול ממנו בא משיפוט עצמי על בסיס "חוקים" חברתיים שהוטמעו בנו. זהו לא קונפליקט ענייני, כשאת יוצאת מהסוגיות הלוגיסטיות והענייניות שבו. חלקו הגדול מנופח, מופרז ונובע ממקום מיותר. זה לא אומר אגב שאני משקיפה מאיזהשהו אולימפוס ואין חלקי בדבר - ממש לא. אני נתקלת במופרכות ובהגזמה על בסיס הטמעות הזו די הרבה ביומיום שלי. ועובדת על זה. כנראה שזוהי עבודה שאין לה סוף. את מוזמנת להרחיב בנקודה זו, אגב, בנשים וקריירה. מהבט האמא הקרייריסטית.
 

nonana

New member
חנה אני לא קרייריסטית (ארוך ../images/Emo5.gif)

אני בחרתי להיות עם הילדים בבית. אני הייתי כזו- עבדתי שעות מטורפות, טסתי הרבה לחו"ל- וזהו זה עבר לי, החלטתי שילדיי חשובים לי יותר. אני לא מניפה בדגל אבל אני אומרת שלגדל ילדיי מפתח זה לא הפיתרון הנכון לדעתי. אתמול שוחחתי עם נערה שאמרה לי שהיא חוזרת הביתה ומכינה את האוכל לה ולאחותה, ארוחה משותפת משפחתית הם עורכים רק ביום שישי בערב וזה חסר לה (המשפחתיות). אמא שלה עובדת עד חמש שש כל יום ואבא שלה מגיע בערב. ואין להורים כח לתת תשומת לב אמיתית ומלאה לילדים (שוב פעם לא כל המשפחות, תלוי בהורים). היא לא מדברת על חסכים חומריים אלא על חסכים רגשיים. הרי מה הפמיניזם עם כל הטוב גרם לנו הנשים (ובאמת הרבה טוב). אנחנו הולכות לעבודה קרייריסטית, חוזרות הביתה למשרה נוספת שהיא הילדים והבית. וכשהבעל מגיע (במידה שמגיע אחרי) לחייך אליו ולהיות עירנית. ובמידה והוא מגיע איתנו, שיתוף הפעולה (לא לכל המשפחות) לא בא באופן מלא. ומרוב נתינה איך אפשר למצא את ה´לקבל´? והילדים מה איתם? הם בשעות אחה"צ כבר עייפים אחרי יום שלם בגן, הם רבים עלינו משום שכל אחד רוצה את תשומת הלב שלו, ואנחנו עם רגשות אשם שלא עוזבים אותנו. על זה אני מדברת. לי זה היה קשה ריגשית, ואני בטוחה שאני לא היחידה- משום כך החלטתי לעזוב את הכל (כרגע) ולהתמקד בילדים שלי. שלא תביני, אני לא עקרת ביית (אני גרועה למדיי כאחת כזו), אני אמא. אני כל יום לומדת מחדש על הילדים שלי, לומדת מחדש מהילדים שלי, רואה אותם נהנים מחיפושית קטנה וזה גורם לי אושר (היום גם אני נהנית ממנה), אני כותבת הרבה, לומדת הרבה (עושה אוניברסיטה פרטית), מעשירה את עצמי בדרכים אחרות. כששואלים אותי מה יהיה בעוד עשרים שנה- אין לי תשובה, הרי לאף אחד אין. אם בפנימיות שלנו אנחנו לא מרגישים את הפיספוס, אז למה כן נרגיש בעוד עשרים שנה? אני לא חושבת שזה עניין של ´קריירה´ או לא, אלא של שלמות פנימית, של ביטחון. גם לגבי הורים שכן עושים קריירה, להם אין פיספוס? גם הם בעוד עשרים שנה יכולים להתעורר ולראות שהם לא מכירים את הילדים שלהם.
 

מירי,

New member
מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?

אחרי שכבר ילדייך יהיו גדולים ואת לא תהיי אמא במשרה מלאה? <האמת היא שאני לא יודעת , למרות שאני לא אמא במשרה מלאה..> לי אישית יש בעיה עם קיצוניות, לעבור מקריירה פתאום לקריירה עם הילדים (וחלילה איני מזלזלת זה תפקיד מעשיר ומעניין) , יש את האמצע... גם אמא שלי עבדה במשרה מלאה... אני לא זוכרת חסרים ריגשיים (גם לא במבט לאחור). לוותר על משהו אחד שאני אוהבת מאוד עבור הילדים ניראה לי הקרבה! לא הייתי רוצה שילדי ירגישו שאני מקריבה משהו עבורם (וילדים מרגשים יש להם חיישנים עם רגישות מאוד גבוהה). אני אתן לך דוגמה על עצמי - פעם בשבוע אני לומדת אחה"צ ביום זה ילדי רואים אותי במקרה הטוב שעה (כשאני בין העבודה ללימודים) , אין לי אופציה לוותר על אותו יום עבודה , ואני מאוד אוהבת את הלימודים , דודו אמר לי במפורש שהיום הזה מאוד קשה לו , אנחנו מנסים למצוא פתרון אבל שאני אעזוב את הלימודים זה בשום אופן לא פתרון שמקובל עלי... אז אולי גם לבן יש איזה שהוא חוסר מאותו יום והוא פשוט לא יודע לתמלל אותו , אבל... יש לי את אני עצמי שאינו קשור אליהם - ואני אוהבת אותם עד השמיים ויחד עם אבא שלהם הם מרכז החיים שלי, אבל אם הם יהיו הדבר היחיד בחיי יהיה לי קשה. ומה שלא יעשה להם הכי טוב....
 
למעלה