השאלה המכשילה:

[תמי א]

השאלה המכשילה:

בשבת, בשיחה משפחתית שהגיעה לנושא של "אימהות מול קריירה", כשכמו כמעט תמיד בנושאים שקשורים לגידול ילדים מצאתי את עצמי עומדת ומגנה על זכויותי כהורה בכלל וכאמא בפרט, ומנסה להסביר למה לדעתי קשה מאוד עד בלתי אפשרי לגדל ילדים כמו ש(שוב, לדעתי!) צריך תוך פיתוח קריירה מקצועית מרשימה (כזו שמרשימה בעיני החברה, כמובן...) ולהבדיל כמה חשובה הקבלה המוחלטת שלנו את ילדנו בכל מצב ולא חשוב מי ומה הם ומה יעשו וכו כו´ וכו´ - נושאים טחונים עד-דק בכל פורום וירטואלי ואחרי שעוסק בהורות ובנשיות. בעיצומה של השיחה פנה אלי אחד הנוכחים בשאלה שאני מודה שלרגע קט בלבלה אותי. הוא שאל: נניח שהבת שלך (זו שעדיין אין לי, אבל תהיה, בטח שתהיה

!), שתגדלי כמו שאת מאמינה - תקדישי לה את כל כולך, תהיי קשובה ואוהבת ונותנת ומאפשרת וכו´, תגדל, ותהפוך לאשה. ונניח שאצלה סדרי העדיפיות יהיו שונים, והיא אמנם תהיה אמא, אבל אחרת לגמרי ממי שאת: תשקיע את רוב זמנה בבנית קריירה מקצועית מפוארת שתבוא על חשבון ילדיה, שיגדלו רוב זמנם אצל מטפלות ובמסגרות חינוך כאלה ואחרות. מה אז? איך תרגישי? האם תנקטי עמדה? מה תאמרי לה? כמו שאמרתי - הוא הצליח לבלבל אותי לרגע ונזקקתי לארגון המחשבה שלי לפני שעניתי לו. ואז עניתי, שקודם כל אני מניחה שהסבירות שזה יקרה נמוכה כי לדעתי יש קשר הדוק בין איך שאנחנו גדלים כילדים לבין מי שאנחנו כהורים (ואני מרגישה שהמקרה שלי ושל משפחתי, למשל, הוא הוכחה לקשר הזה), אבל אם בכל זאת נצא מנקודה הנחה שזה "קרה", ברור לי שזו תהיה סוג של אכזבה לא קטנה עבורי. מה אני אעשה? אני אומר לה, בדרך של תמיכה ולא של התערבות בענייניה (עד כמה שאוכל, בעוד אי-אילו עשרות שנים...) את דעתי, וגם אשתדל, אם היא רק תניח לי לעשות זאת, לתת כמה שאוכל בעצמי כדי שילדיה יפגעו כמה שפחות מהמחסור בזמן-אמא שיהיה להם. נכון, סבתא זה לא תחליף, אבל זה יכול להיות כן תחליף, אם זה מה שיש. מה דעתכם?

 

[חנה גונן]

לתמי א.-הרי לשם מה...

אנחנו מאביסים את ילדינו בכמויות בלתי נדלות של אהבה,דאגה,חינוך,ערכים? כדי לאפשר להם להיות מודעים לעולמם מודעים גם לאפשרויות שאנחנו לא נאהב כל כך וזוהי לפי דעתי גדולתו של ההורה הפותח לפני ילדו את כל האופקים שיכולים להעשיר את חייו העתידים ונותן בידו את אפשרויות הבחירה. בכל בחירה שתבחר בתך בודאי תהיה לך זכות דיבור/ערעור וגם קבלה,כזאת קבלה שהיא תרצה באופן טבעי לשתף אותך ולהעזר בך. שלך חנה גונן

 

[טוב]

תשובה כל כך יפה חנה.

הוצאת לי את המילים מהפה (רק בצורה טובה יותר ממה שהייתי מוציאה בעצמי).

 

[ציפי ג]

גיסתי לשעבר ../images/Emo104.gif

היתה כזו, ואמא שלי חלקה עליה בכל דבר, למעט בהנקה, (היא היניקה לזמנים ארוכים ). אבל בשל היותה חמות ולא אמא\ היא פחות מתחה בקורת, וגם הקשר שלה עם הנכדים פחות אינטנסיבי. לאמי מאוד קשה לקבל את דרך הגידול של אחי את ילדיו, בכל בחינה שלא תהיה. חלק מההורות זה להבין שמגיע גיל שהילדים מחליטים בעצמם, ולקבל את החלטותיהם לכל כיוון.

 

[טוב]

ציפי,

המשפט האחרון שלך בהחלט עונה על הדיון שהיה לי איתך בפורום אחר. הלוואי וכל ההורים יוכלו גם לקיימו ולא רק לאמרו. "חלק מההורות זה להבין שמגיע גיל שהילדים מחליטים בעצמם, ולקבל את החלטותיהם לכל כיוון."

 

[ציפי ג]

את צודקת ../images/Emo104.gif

אבל יש הבדל בין להבין את זה ובין להסכים למה שהילדים עושים. אני יכולה להעיד על עצמי, שלו מי מילדי ינשא לאשה כגיסתי לשעבר, וינהגו בילדיהם כפי שאחי וגיסתי נוהגים בילדים, אני אישית אראה את זה באופן מאוד קשה. ולא שהם לא אוהבים את ילדיהם, אלא כפי שאחי טרח להעיר לי שבוע שעבר - את צודקת שהילדים הם מרכז החיים שלנו, אבל אני לא יכול לחיות ככה, ובגלל שאת חיה ככה, את צריכה לחיות ברמת חיים פחותה משלי. ולכן הוא עובד עד 9 בערב, גרושתו עד ,8 הילדים רואים הרבה מטפלות, גרו איתם כמה אופריות, הילד בן ה- 9 סובל מדיכאון, הילד בן הארבע לא מסוגל להתערות בחברה, ועוד ועוד. אז לדעתי, התפקיד של אמא שלי במערך הזה, זה לשבת מהצד, להסתכל, ולשאול את עצמה - איך מבית כמו שלי, יצא ילד שכל מה שחשוב לו זה כמה הוא מרוויח (הרבה מאוד) , איך הוא מתקדם בעבודה(מעלה מעלה), וכמה דקות איכות הוא השקיע בילדו השבוע(מעט מאוד). המזל של הילדים של אחי, זה שהוא התגרש, ועכשיו יש לו מסגרת מחייבת שבה הוא חייב לראות אותם. מעז יצא מתוק.

 

[vered4]

האחריות של הסבא והסבתא כלפי הנכדים

מצד אחד הם לא ההורים, מצד שני הילדים חלק מהם. אמא שלי, כשהיא אומרת לי דברי ביקורת על אחי, לגבי טיפול מסוים שבארץ נעשה טוב יותר, והם בחו"ל ושם זה אולי פחות טוב. תמיד אני שואלת אותה אם היא לא סומכת עליו שיעשה הכל למען ילדתו. היא מרגישה שהיא חייבת להגיד, כי אולי יש משהו שלא חשבו עליו, אבל זה גורם לבעיה ההפוכה, שלא רוצים להקשיב לה. גם ילדינו לא ירצו שנגיד להם מה לעשות, ובטח אם הם יסתכלו על הדברים אחרת מאיתנו. הנכדים הם הילדים של הוריהם, וצריך להוריד את האחריות הזו מכתפי הסבא והסבתא.

 

[דסי אשר]

שוב חוזר: ילדים קטנים צרות קטנות

ילדים גדולים צרות גדולות. לא מקנאה באמא של ציפי, שגדלה כמה ילדים, באהבה, בנתינה, וראו מה יצאף בן כה חומרני. לא מקנאה בה ובציפי, שערכיהן כה שונים, והן רואות ילדים גדלים אחרת ממה שהן מאמינות שצריכים ילדים לגדול. אני גידלתי רק שניים. שניים שונים לגמרי, אבל בנסיבות חיים שונות, לטוב ולרע לכל אחד מהם. איך יהיו בתוך הורים? עוד לא יודעת. הם בונים עלי כמטפלת של הילדים שלהם. חברתו של בני אמר ה לי היום בטלפון,( דיברנו משהו על העבודה המחקרית של בני, החיבור שלה לעולם הילדים,ותפקיד ההורות), שהי תפנה אלי ליעוץ אם יהיה לה קשה. ברור לי שבתי תהיה אמא שונה ממני. היא גם צעירה אחרת ממני. אני חושבת שחלק מהיכולת לבצע את האמירות ולא רק לומר אותן, קשור, לפחות לגבי הילדים הפרטיים שלנו(וזה אחרת כאשר זו גיסה ואח),זו היכולת להמשיך בתהליך הפרידה, שהחל עם הלידה, עליו קיימנו דיון במקום קודם. אנחנו מגישים, והם לוקחים מה שרוצים, מה שיכולים. חשוב שנגיש, כמה טוב שאנחנו מסוגלים להגיש. למה אחיה של ציפי לא יכול היה לקחת מאמה מה שנתנה לו- בוודאי האם יכולה להעלות השערות. למה בחר לו אשה כזו, ולא אחרת( אם הייתה אפשרות בחירה), גם זו שאלה. זה הרבה יותר מסובך מבעיות של מוצץ אבד או לא. ואני לא מזלזלת לרגע בבעיות של הגיל הרך. כל דבר בזמנו, אבל המשפט של הדודות כל כך נכון, למי שכבר חווה את הפרספקטיבה... דסי

 

[נעה גל]

אני מאוד מקווה שאנחנו כהורים נהיה

מסוגלים לתמוך בהחלטות של הילדים שלנו גם כשהחלטות שלהם לא יתאמו לציפיות שלנו. היום, כשאני חושבת על זה, מאוד חשוב לי כהורה, שאורן (וגם איתמר, רק שהוא עדין קטן לכל זה) תקשיב לעצמה ותחליט בעצמה. בהרבה מאוד "אזורים" שאמא שלי שלטה ביד רמה, אני נותנת לילדים את האפשרות להחליט מה טוב בשבילם. אני מודה - זה כאב ראש לא קטן. זה יוצר הרבה קוניפליקטים, וזה לא נוח. אורן היא ילדה עדינה ומדהימה וביחד עם זה יש לה דיעה עצמאית בכל ענין. היא מודעת היטב לתחושות שלה ועומדת על שלה בכל הנוגע למימושן. היום, בגיל חמש וחצי, מדובר על דברים "קטנים" יחסית: מתי/מה/וכמה לאכול, מה ללבוש, מתי ללכת לישון, איך "לנהל" את זמן, והחלטות שונות הקשורות לגוף שלה (מי שזוכר את מקרה "אורן לא חפפה את הראש כבר כמה חודשים"). אנחנו בפירוש מעודדים אותה להיות עצמאית ולקחת החלטות טובות בשבילה. לא טובות בשבילנו. לא בשביל לרצות אותנו. אז כשהיא תהיה גדולה - אני משערת, שהיא תעשה החלטות רבות שלא יתאמו למה שאנחנו מצפים. אני מאוד מקוה שיהיו לנו הכוחות לא לכפות את דעתנו (וכשאני אומרת "לכפות את דעתנו" אני מתכוונת גם להעברת המסר הלא מילולי "אמא ואבא לא מרוצים ממך") ולתת לה את המרחב שלה. מימוש האמהות היא רק דבר אחד קטן בתוך ים של החלטות שיכולות להחשב כ"אכזבה להורים" - מה קורה עם הורים דתיים שילדם חוזר בשאלה, או, הורים אתיאסטים שילדם חוזר בתשובה? מה קורה עם הורים שדאגו כל החיים שלילד תהיה ההשכלה הכי טובה שיש ובסוף הילד מבלה שנים בחוף של גואה ולא רוצה להתמסד? ילדים מעשנים להורים שלא... אני מאמינה שהתפקיד שלנו כהורים (חוץ מלאהוב אותם הכי בעולם) הוא לתת תמיכה וכלים להגיע להחלטות עצמאיות, לא להחליט בעצמנו על הדרך שהילד יבחר. לסמוך עליהם שהם עושים את הטוב ביותר עבורם.

 

[לאה_מ]

אני מסכימה עם מה שנאמר פה לפני

ולא מזמן חוויתי את התחושה ההפוכה: שירה, שכאשר שואלים אותה מה היא תהיה כשתגדל עונה "וטרינרית" (לאחרונה היא החליפה ל"מדענית"), אמרה לי יום אחד "את יודעת,אמא, כשיהיו לי ילדים אני עצמי אהיה המטפלת שלהם". כמובן שזה הציף בי מיד את כל רגשות האשם... אז זו הדוגמא ההפוכה - שאנו שומעים בדברי הילדים שלנו בקורת (אמיתית או מדומה) על ההורות שלנו. אני מקווה שאדע להתעלות מעל לציפיות שלי מילדי, ולהיות מקבלת, מבינה, אוהבת, ולא שיפוטית.

 

[חגית אמא של יובל]

אני חושבת שקצת פספסתן את השאלה

של תמי. כי כולם נתפסו שוב לשאלת אמא בבית או בעבודה ווכ´. אבל זה בעצם בחירה בדרך הורית שונה משלנו, כשתא שלנו השגנו אחרי מאמץ מחשבתי ונפשי רב. למשל, לגבייך , לאה, נניח ששירה תחליט לחנך את ילדיה ביד קשה, אין גשורים, אין פשורים, יש רק סמכות הורית נוקשה. מחנכים רק דרך עונשים וכו´. (זה מין הסתם לא יקרה בגלל דרך החנוך שלך...) איך היית מרגישה? לא היית מעירה לה? לא היית מאוכזבת? לא היית מנסה לפנות אל הילדים בדרך החנוכית שאת מאמינה בה, ולא בגלל שכך את רגילה אלא כי את חושבת חיייבם "להציל" את הנכדים???? נקודה למחשבה.

 

[תמי א]

חגית ../images/Emo45.gif ותודה - זו היתה הכוונה!

 

[vered4]

אני חושבת שקצת

עניתי על השאלה שלך, כאן. לדעתי תהיה אכזבה, וזו בעצם סתירה חינוכית. אם אנחנו רוצים לגדל ילדים עצמאיים במחשבתם, אבל נתאכזב אם היא לא תתאים לשלנו. וכלפי הנכדים, ברור שהאחריות היא של ההורים, האם לסבתא יש מה להגיד?

 

[nonana]

אני אנסה לענות לך.

אני היום מקבלת אין ספור הערות על החינוך שלי, והן באות מאמא שלי. לא נעים לי לשמוע אותן, הן נוגדות את דרך חינוכי. אני מקווה וחושבת שאנסה כמה שפחות להתערב, אולי לא אסכים עם החלטתה אבל אהיה חייבת לקבל אותו. דבר נוסף, אם את יוצרת קשר טוב עם ילדייך וגם היום את מקשיבה להם, אז גם הם לומדים להקשיב לך. ולכל הערה גם יש את הדרך שלה, אם אמא שלי היתה מעירה את דבריה בדרך אחרת אולי הייתי מגיבה אחרת מהיום, וגם בדברים שהיא צודקת הייתי מקשיבה לה. אבל משום שהביקורת לדעתי לא בונה אוזניי הפכו להיות ערלות.

 

[לאה_מ]

אני באמת לא חושבת שסביר שזה יקרה.

אבל נניח לרגע שכן. האם אהיה מאוכזבת? עם יד על הלב, אני חושבת שכן. אני חושבת שארגיש שבמקום מסויים נכשלתי בנסיון שלי לחנך לערכים של מתן כבוד לילדים, של אמפתיה, של הקשבה. האם הייתי מעירה לה? אני מקווה שלא כהערות, אבל אני מניחה שאביע את דעתי. האם הייתי מנסה "להציל" את הנכדים? אני לא חושבת שזו המילה הנכונה. אני כן חושבת שהייתי ממשיכה לנהוג בדרך שנראית לי נכונה, אבל מהסיבה שהדרך הזו נראית בעיני נכונה, לא על מנת לעשות את ההיפך ממה שעושה בתי. ואני מקווה, שאם זה יקרה, תהיה לי היכולת לנסות באמת להבין את שירה, לקבל באהבה את מי שהיא, לכבד את הבחירות שלה - כפי שאני מחנכת אותה לעשות היום כאמא שלה.

 

[nonana]

מאוכזבת ממה? מדרך שלא את בחרת?

אם אחד מילדיך יחליט לחזור בתשובה או אחרת, להשתייך לאיזה כת בהודו. את תראי לו שאת מאוכזבת? או שתקבלי אותו כמו שהוא ולא בגלל שעשה מה שאמרת לו אלא בגלל שהוא בחר את הדרך הנכונה לו, והוא מאושר איתה? אני תמיד מנסה (גם היום) להקשיב לילדי ולתת להם לבחור את רצונותיהם למרות שלא תמיד אני בדיעה אחת איתם. אני לא יודעת איך אני הייתי מתנהגת אבל אני יודעת שאנסה ככל יכולתי לא להעמיס עליהם את התורה שלי, את הרצונות שלי, ואת הציפיות שלי מהם. כי אני יודעת שהיום אני סובלת מזה כבת.

 

[vered4]

קשה לי להאמין שיש הורה שלא יתאכזב

מהבחירה המנוגדת של ילדו. באתר באופן טבעי שהזכרת, היו דיונים על אמהות שאוהבות ואיך הן מתנהגות, על חשיבות ההנקה, ועל הנזקים שאנחנו יכולים לגרום לילדינו. אנשים שבוחרים בדרך שכולה מחושבת (לדעתם) לטובת הילדים, מוציאים אותם ממערכת החינוך, וכו´, והילד שלהם יחליט שקרירה זה הדבר הכי חשוב לו, מה יחשבו? (אני לא מצפה שתדעי מה מישהו אחר חושב

) השאלה היא, האם ככל שנתת וחינכת את הילד לערכים מסוימים, שנראים בעינך קריטים, אם האכזבה לא תהיה גדולה יותר?

 

[לאה_מ]

אני מסכימה עם כל מילה שלך, אלה

לכן אמרתי ש"עם יד על הלב" אני בכל זאת (למרות מה שאת אומרת) ארגיש אכזבה. האכזבה לא תהיה, כמובן, מכך שילד שלי בחר בדרך משלו והיה לו האומץ לעמוד על שלו, גם לנוכח ההשקפות השונות שלנו. להיפך - זה בכלל לא דבר מאכזב. האכזבה שלי, במקרה שחגית תארה, תהיה - אני חושבת - יותר מעצמי מאשר משירה - יותר תחושה של כשלון בהעברת מסרים מסויימים. חוץ מזה - אם להיות כנה עם עצמי - חשבתי לא מעט (וגם דיברנו על זה כאן, בפורום) על עניין הציפיות והאכזבות, ועל המעמסה המיותרת שהציפיות שלנו מטילות על הילדים. אבל אני חושבת שזה מאד אנושי, ושגם אם אני אהיה מודעת לכך, ואעשה כמיטב יכלתי להיות מקבלת ואמפתית ואוהבת ללא תנאי, תחושת האכזבה - ברמה זו או אחרת - תהיה קיימת. אני מקווה שבהתנהגות אני אדע להתעלות מעל לתחושה הזו.

 

[nonana]

אפילו יותר מזה לאה

אם הילדים שלי יחליטו אחרת ממני וכל אחד ילך לדרכו, אני אפילו אשמח כי אדע שחינכתי אותם כיאות. ולמה? משום שנתתי להם את זכות ההחלטה ללכת לאן שטוב להם ולא לי. אם הם ילכו בדרכי זה גם טוב אבל בתנאי שהם הלכו בו מתוך כח והחלטה ולא מתוך פחד לשינוי. אבל אני רוצה לנסות לא להתערב בהחלטתם. היום התערבתי בהחלטה על נעה ואח"כ גיליתי שלא עשיתי נכון. נעה אמרה לי בבוקר שהיא רוצה ללבוש חצאית ונתתי לה אחת. אח"כ היא הגיעה עם גרביוני צמר ואמרה לי שהיא רוצה לגרוב. אמרתי לה שחם בחוץ, אבל היא היתה בשלה, ואז החלטתי בשבילה שלא והיא לא התוכחה איתי. ואחר כך הבנתי שפעלתי לא נכון, כי אם היא כן היתה גורבת היא היתה מבינה שצדקתי. משום כך תמיד אנחנו צריכים לבדוק את היחס שלנו כלפיהם, אני לרוב לא מחליטה בשבילה אבל משום שהיא כמעט איחרה להסעה לא נתתי לה את זכות ההחלטה.

 

[נעה גל]

אני לא בטוחה שזה יעמוד במבחן

המציאות. הדוגמא היחידה שכרגע עולה לי בראש היא של משפחה לאומנית - כולם משרתים בצבא בדרגות גבוהות. הסבא היה אלוף, אחד הדודים גם כן, הילדים כולם בדרגת אל"מ לפחות. כולם הכי קרביים שיש. עכשיו תארי לך שבתוך כל זה אחד הילדים הוא סרבן גיוס מטעמי מצפון. את האמת? אני יכולה להבין הורים שמתפוצצים מדבר כזה... עכשיו תחשבי על הערך הכי בסיסי בחיים שלך - הדבר שהכי ברור לך בעולם שגם הילדים יהיו כאלה... ואז תחשבי שאחד הילדים מחליט ללכת בדרך אחרת ועושה את מה שבעיניך בזוי, לא נתפס על הדעת. הכוחות שידרשו מאיתנו לעמוד בדבר כזה (כמו שאנחנו מתכננות), אם יקרה לנו, הם עצומים. אני חושבת שהדרך שלנו תהיה יפה ותצליח כל עוד הילדים יהיו שונים מאיתנו בנושאים חשובים, שיש לנו דיעה בהם (ואולי אפילו נחרצת) אבל לא במהות. כשזה נוגע למהות דברים משתנים.