הרהור של אמא....

יסמין@

New member
לשקר?

יש כל מיני ערכים והשאלה מה קורה כשהם מתנגשים. יש הערך של לומר אמת ויש הערך של לא לפגוע בזולת, ובייחוד כשכאן מדובר בילד רגיש שיש לו צורך גדול בתקשורת עם אימא שלו.
גם בתקשורת עם אנשים אחרים, בוגרים, אמירת כללללללל האמת אינה הערך היחיד.
אי אמירת כלללללל האמת אינה שקר. מה גם שהחיים מורכבים ואנשים מורכבים ולפעמים אפשר בהחלט לעגל פינות ואפילו - שומו שמיים! - לומר שקרים לבנים.
דוגמית: מישהי מזמינה אותך לאירוע שלא בא לך ללכת
תשובה שהיא אמת וכל האמת: לא בא לי! את משעממת, יש לך ריח שלא נעים לי, ונראה לי שהאירוע הזה ישמם אותי למוות. אז לא, גם אם תשלמי לי מיליארד דולאר - לא אבוא. ושלא תעיזי יותר להציע לי הצעות כאלה, ניג'סית אחת!
תשובה נעימה: סליחה, אבל אני מאוד עסוקה ולא אוכל לבוא.

כמובן שכל אחת תבחר לה מה שמתאים לה. אני הייתי משתדלת לסרב בלי להעליב את הזולת.
אז במקום לומר לילד: דיייייייייייייייי! יצאת לי כבר מכל החורים!!! פטפטן כפייתי וחופר סדרתי!
אפשר לומר: אוי, אני חייבת לרוץ לשירותים.

וגם אם אומרים את זה בצורה יותר נעימה, זה בכל זאת עלול להעליב מאוד לילד לדעת שהוא מדבר הרבה יותר מדי. אבל שוב, שכל אחת תעשה לפי הבנתה. יש כאן שרשור עם הצעות שונות, וחייכנית תבחר בדרך שמתאימה לה ולבנה.
 

יסמין@

New member
לפעמים נראה לי שכתבתי זאת מספיק, כנראה שלא

אז אחזור על המנטרה הידועה מאוד שלי:
זו רק דעתי האישית, הסובייקטיבית, שאינה מתיימרת להיות האמת האולטימטיבית, האחת והיחידה, ושאינה מחייבת אף אחת מלבדי. ושכל אחת תנהג לפי הבנתה.
 
את מתארת שחור או לבן

כשיכולים להיות 50 גוונים של אפור ביניהם .....
זה לא שאו פוגעים בילד בהטחת האמת בבוטות או שמתחבאים בשירותים כדי שנמצא לנו שתי דקות של שקט

אני בעד השיח, כשמדובר בעניין שיש בו מן הרגישות
אם לא היה עניין רגיש (גם אם רק לאמא ולא לילד) הייתי בעד פשוט לאמר לו את החוקים החדשים בבית
השיח הזה לא אמור לפגוע בו, אלא להבהיר את עמדת האמא, שרוצה קצת שקט. לא שיפסיק לחפור, אלא שתהיה חצי שעה של שקט, אפשר גם להפליג בהסברים סיפורים, אם השיח הוא מעודן ולא בוטה אין בו לדעתי מכדי שיפגע. לא מדובר פה בילד בן שנתיים, מדובר כאן בכמעט מתבגר וההרגשה שלי באם צריך שקר לבן בכדי לקבל כמה דקות של שקט היא שפוחדים מתגובת הילד ושוב, לדעתי, זה נורא כי זה מסר שעובר גם אם לא אומרים אותו בריש גלי

וכן יסמין, ברור לי שזוהי דעתך האישית כמו שזוהי דעתי האישית
ואם לא נחווה דעה על דברים שנכתבים בפורום גם אם מדובר בדעות אישיות מה ישאר כאן......
 

יסמין@

New member
אם לא

נחווה דעות אישיות - לא יישאר כמעט שום דבר בפורום ובוודאי לא משהו מעניין

וככל שהדעות שונות - כך הדיון יותר מעניין
 

סביון1

New member
אני מסכימה איתך טליה ורוצה להבהיר

בקשר למה שכתבתי למעלה על אותו אחר צהריים מתיש:
התכוונתי לומר שכאשר שמים את הגבול הנ"ל ועושים זאת במינון סביר וברגישות מתאימה, עושים משהו הרבה יותר חשוב מלהרויח כמה דקות של שקט (בלי לזלזל באותן דקות שקט יקרות), והוא: עוזרים לילד ללמוד להיות עם עצמו, להעסיק את עצמו, ליהנות מחברת עצמו, לשרוד בלי תשומת לב מהזולת. סוג של עצמאות, אולי הסוג הכי חשוב והכי ראשון שילד צריך לזכות בו.
 

יסמין@

New member
"ללמוד להיות עם עצמו, להעסיק את עצמו,

ליהנות מחברת עצמו, לשרוד בלי תשומת לב מהזולת" אלו כישורים מאוד חשובים. מאוד. ויש אנשים בוגרים שלא מצליחים לעשות זאת.

לדעתי, צריך לעבור תהליכים שונים במהלך זמן לא קצר כדי להגיע לכך. לא נראה לי מספיק לומר לילד שהוא צריך להיות עצמאי ולהנות מעצמו ולא להיות תלוי בתשומת לב מהזולת וכו' וכו' כדי שזה יקרה. זה כאילו לומר לילד: אל תפחד. אל תתבייש וכו' וכו' ולצפות שעצם האמירה תעזור ותשנה צרכים רגשיים ונפשיים עמוקים.
 

יסמין@

New member
אוף ההדגשה לא יצא טוב. ניסיון נוסף

דעתי, צריך לעבור תהליכים שונים במהלך זמן לא קצר כדי להגיע לכך. לא נראה לי מספיק לומר לילד שהוא צריך להיות עצמאי ולהנות מעצמו ולא להיות תלוי בתשומת לב מהזולת וכו' וכו' כדי שזה יקרה. זה כאילו לומר לילד: אל תפחד. אל תתבייש וכו' וכו' ולצפות שעצם האמירה תעזור ותשנה צרכים רגשיים ונפשיים עמוקים.
 

סביון1

New member
נכון, סתם להגיד לילד שהוא צריך להיות עצמאי זה

לא מספיק. בגלל זה הפתיע אותי הבן שלי בסיפור שסיפרתי למעלה. אם היתה לי תשובה לשאלה - איזה תהליך הילד צריך לעבור, הייתי פועלת אותה כבר מזמן. אני בטוחה שכך גם חייכנית עם הבן שלה. אני לא יודעת מה לעשות, אבל להשלים עם המצב הקיים - לא נראה לי שיפתור את הבעיה. הדבר היחיד שאני חושבת שיתכן שכדאי לעשות זה סוג של "תירגול". לתת לילד להיות עם עצמו לפרק זמן קצר ומוגדר מראש, ולהגדיל את פרק הזמן הזה מידי פעם.
 
לפעמים צריך פוש קטן

כמו אצל הבן שלך, אבל נראה לי שלרוב באמת מדובר בתירגול
אצלנו היה קורא שנתפעל מכל קו שצייר, וזה כבר לא היה לעניין והתחיל להפריע מאוד
בהתחלה ביקשנו שיקרא לנו לכשיסיים את הציור כולו
אחכ לכשיסיים מספר עמודים שסימנו בחוברת
אחכ עברנו להכנה מוקדמת ברכב בדרך הביתה- שכשנגיע הוא ילך לשחק קצת בחדר עד שאגיש את הארוחה
היום זו הרוטינה הקבועה שמאפשרת שקט שנחוץ לשנינו- הוא לאחר יום ארוך עם עוד 35 ילדים ולי את השקט שמפריד בין משימות הבוקר לאלו של אחהצ
כמו שכתבתי קודם- מהניסיון שלנו זה נלמד ונרכש
 
לוויניקוט

פסיכיאטר ומטפל מאד חשוב וידוע יש מאמר חובה בדיוק על מה שאת מדברת והוא נקרא "the capacity to be alone"
היכולת להיות לבד היא יכולת התפתחותית חשובה ביותר.
העניין הוא שוויניקוט מתייחס אל ילדים שספגו בראשית ילדותם את ה"בועה" הנורמאלית של יחסי אם -תינוק אוהבים,ולא לילדים שמראשית חייהם חוו ,כחסרי אונים לחלוטין,נטישה פיסית ורגשית ובעצם נולדו ללבדיות.
ושוב אני עם אותה אמירה שהשוואה של ילדינו למסלולים שמסומנים בספרי התפתחות רגילים תביא להרבה תיסכולים....מתבקשות הרבה אדפטציות.

בהזדמנות אהבתי מאד משפט שכתבת פה ,משהו כמו "רק אם אני נראה-אני קיים".באמת אופייני ללא מעט מאומצים ,וביניהם הילד הפרטי שלי והבכור שלך.
 

גילעד 63

New member
אם אני נראה אני קיים

משפט גדול. לפני שבע שנים התחלתי את החזרה שלי לעולם המוזיקה הפעיל לאחר כמעט 25 שנה של הפסקה. התפתח אצלי סוג של "רעב במה". מאד נהניתי להופיע עם ההרכב שלי והרכבים אחרים. מאד נהניתי מעצם ההופעה עצמה וכל הדינמיקה הקשורה בזה, במיוחד אחרי שהוצאנו את האלבום ועשינו איזה מין סיבוב הופעות בכל מיני מקומות.
היום, אחרי סיום הסבב הנוכחי ובמקביל לטיפול מסוים שאני עובר שמתי לב פתאום שלמרות שאני עדיין מאד אוהב לנגן ולכתוב ואפילו לנגן עם אחרים, משהו קרה ל"רעב" הזה. הוא כמעט שכך לגמרי. לא נעלם לגמרי, כי אני עדיין מאד אוהב את זה אבל אני כבר לא "מוכרח" את זה. הבדל גדול.
זה כאילו היום אני מרגיש "קיים" גם אם אני לא "נראה".
 

סביון1

New member
הרבה פעמים שומעים מאמנים שהם מרגישים שהם

קיימים רק כאשר הם על הבמה. טוב שזה עבר לך. זה נהדר להופיע אבל כמו שכתבת יש הבדל גדול בין אוהב לבין מוכרח.
 

fatfat

New member
חייכנית זה נכון שאי אפשר להשוות את ילדינו

לנורמות המקובלות בגלל ראשית חייהם. מצד שני גם צריך להיזהר מלתת להם אובר קביים ובכך למנוע מהם לפתח יכולות חיוניות.

בנך נמצא אתך כבר כמה שנים טובות. שנים בהן אני מאמינה היית שם בשבילו וסיפקת את צרכיו וחסכיו. היום הוא בן אחת עשרה
ובהחלט צריך ללמוד להיות מסוגל להישאר לבד ולהעסיק את עצמו מבלי לחוש נטוש... עזוב... בודד... הוא גם צריך לפתח יכולת
לאמפתיה והזדהות עם הזולת וצרכיו. אם כל הזמן את נענית לו ולא דורשמ ממנו מדי פעם לכבד את הצורך שלך להיות קצת עם עצמך
את בעצם לא מאפשרת לו לפתח את שתי היכולות החשובות הללו.
 
בוודאי שאני גם אמא דרשנית....

אבל אני נתקלת בקושי עצום מצידו להיענות ,גם כאשר יש סנקציות ברורות מאד.
ולגבי אמפתיה עם זולת וצרכיו-אני נתקלת גם בילדים ביולוגים [ולא דווקא פתולוגיים] שאמפתיה אינה בראש מעייניהם. כן מסוגלים להתגייס פנטסטי לילד חולה או למשימות תנועת נוער למען הזולת אבל ביום יום-הרבה פחות.אני חושבת שזו יכולת שמתפתחת לאט. יש גם מבוגרים שאמפתיים עם זולתם רק כשיוצא להם מזה משהו....

מה שאני רואה עם מאומצים ,ואולי לכך תסכימי ,שקשה מאד להכניס אותם למשוואות "אם נעשה כך וכך...יהיה כך וכך..."
לקשיבות איתם כאילו יש עוד מימדים
 

גילעד 63

New member
אולי יש משוואות

של אם נעשה כך וכך יהיה כך וכך, אבל הן פשוט משוואות אחרות שצריך ללמוד אותן
 
ועוד משהו...

פה "מנוע",פטפוט שאינו פוסק הוא אחד מהסממנים של היפראקטיביות שנמצא בחלק מהילדים עם בעיות קשב וריכוז.[רשום בתוך סימנים רשמיים]
זה די built in
לעומת זאת מול מחשב או טלויזיה שהם מכשירים מהפנטים וסוחפים ו"בולעים" את תשומת הלב...גם זה נעלם...[לפחות כך אצלנו]
 
ואפילוג....

הבוקר בהקשר ממש מתאים אמרתי בחיוך רחב לבני יקירי "אתה רוצה שאניח כל דבר ואהיה עסוקה איתך ובענייניך 24 שעות ביממה"

"לא נכון אמא" -הוא אומר לי "אני רוצה שתהיי בעניינים שלי 25 שעות ביממה..."
 
למעלה