הקש ששבר את גב הגמל

הסיפור שלי: דרכון זר תמיד עוזר....

באוקטובר 1969, לאחר שנתיים של עבודה בסוכנות נסיעות בת"א (לאחר סיום בי"ס לתיירות - מישהוא זוכר את "קופל טורס"??), החלטתי לצאת "להתאוורר" בחו"ל ולנסות את מזלי בלונדון ולנצל את העובדה שאני גם בעל דרכון בריטי (מלידה). אחרי שבוע של ביקור אצל חברים החלטתי להמשיך לניו יורק כי דודי רצה שאעבוד אצלו בחברה. ניסיתי במשך חודשיים וראיתי שזה לא בשבילי. חזרתי ללונדון ויום אחרי החזרה נכנסתי למשרדי "אל-על" ושם מנהל ההזמנות (שהכיר אותי עוד מהארץ לפני שהוצב בלונדון) הציע לי בו במקום עבודה במחלקת מכירות ושירות לנסוע. מה שעזר להצעה המיידית היה הדרכון הבריטי כי "אל-על" לא היתה צריכה קודם לדאוג לניירות ויכולתי להתחיל מידית. זה מה שנקרא "להיות במקום הנכון בזמן הנכון". עבדתי ב"אל-על" 10 שנים, פלוס עוד שנה וחצי בסוכנות מקומית, לפני שקיבלתי הצעת עבודה מחברה ישראלית בדרום פלורידה אליה הגעתי באוגוסט 1980 ומאז אני כאן. התאהבתי במקום. נוח מאוד, מרגיע מאוד, מזג אויר משגע, וכמובן מכוניי כושר נהדרים. נוסע במסגרת העבודה בממוצע פעמיים בשנה לארץ ואז מבקר את המשפחה והחברים והכל יופי טופי......
 
המניעים והקש

ונתחיל מהקש - הקש האחרון היה כשהייתי חולה, בעבודה כמאבטחת של בנק, והודעתי לחברה דרכה עבדתי (התפטרתי משם) שאני מקיאה, ושיבואו להחליף אותי. אחרי 9 שעות של עבודה תוך חום והקאות היה לי ברור שאני לא רוצה להיות מאבטחת יותר, ומיכוון שפשוט אין עבודה אחרת - היה לי ברור שזהו. מיציתי את הארץ הזאת, אין לי איך להתקיים פה, אין לי איך לבנות חיים - ונמאס, כי זה לא הולך להשתנות. העובדה שיש לי חבר קרוב במיוחד שמנסה לשכנע אותי להגר איתו כבר כמה חודשים בהחלט עזרה כאן... המניעים? אז ככה - כל מה שאהבתי בארץ הזאת נהרס. הנופים שטיילתי בהם בילדותי הם היום מקומות מט8נפים עם מדרגות או כבישים כדי שיהיה קל להגיע, האנשים שפעם היו חמים, קצת מעיקים אבל איכפטיים, היום הם מפוחדים, עצבניים, אלימים, ביקורתיים, האווירה של כולם אחים, האווירה של כפר קטן בגודל מדינה הפכה להיות אווירה של תוקפנות, פירוד, גזענות, חשדנות, והחלק הכי גרוע בכל זה - בתור עוף שונה, כבר אין לי מקום פה - לא מבחינת כלכלה ועבודה, לא מבחינת החברה. אם כשהייתי קטנה (מאז ומעולם הייתי עוף שונה) אנשים הרימו גבה אבל קיבלו אותי, היום הם מרימים את היד. וזה תמצית מה שקורה לחברה הישראלית, ואני כבר לא רוצה להיות חלק ממנה. אז נכון שככל שאנשים טובים ו"איכותיים" עוזבים, כך החברה נהיית יותר "בררה", אבל מה לעשות, אני יצור שרוצה לשרוד. יותר מזה, אני רוצה גם להגיע למצב שבו אני חיה מעל קו העוני (מתכנתת או לא), ובנוחות מינימאלית, וזה לא יקרה כאן בארץ. אז אם אני לא מרגישה שייכת, לפחות שתהיה לזה סיבה טובה... אני מעדיפה לנטוש את הספינה לפני שהיא טובעת יחד איתי, ומצטערת, אני לא מוכנה להתבייש בזה, כמו שניסו ללמד אותי. אני רק מקווה שעוד לא אחרתי מדי לנטוש.
 
למעלה