הקש ששבר את גב הגמל

[משה המהגר]

מה אתה סח? באמת ../images/Emo52.gif

(פשוט כל כך התרשמתי מהאינטליגנציה השופעת שלך עד שהייתי בטוח שהאינשטיין היותר חכם קם לתחייה). אבל לפני שניפרד רק כמה הערות ותיקונים מינוריים: 1. ה"חברים שלי" לא "שלטו מאז קום המדינה". למעשה, ב-25 השנים האחרונות, למעט שתי טעויות סטטיסטיות, דווקא החברים שלך שולטים. לא שזה מפריע למדוכאים המסכנים האלה לגדף בלהט את "החברים שלי". אבל אני סולח להם. נורא קשה לספור עד 25 אם ב-20 נגמרות האצבעות. 2. צלצלתי לחברים שלך ושאלתי מה זה PC. הם אמרו שהם לא בטוחים, אבל נדמה להם שפעם איזה ביבי אחד הבטיח PC לכל ילד בארץ ובאמת שני ילדים בשם יאיר ואבנר נתניהו כבר קיבלו. כל השאר עוד לא. 3. אם לא היית כל כך מרוכז בקיפוח ובדיכוי אקטיבי אולי היית שם לב שה-PC וחברו המונגולואיד ה-AA כבר די פאסה בארה"ב. זוועה, הא? אפילו על האמריקאים אי אפשר לסמוך.

 

[א איינשטיין]

קבל נא את התנצלותי על כך ש

גנבנו לך ולחבריך את המדינה. "גנבו לנו את המדינה!!!", הם זועקים. נו, באמת - איך אפשר להתייחס לטענה ילדותית ואנוכית כזו ברצינות? והערותיך שוב מעידות על קפיצה פזיזה למסקנות (למרות ששמתי לב בשרשור אחר שיש לך כישרון כתיבה הומוריסטי ראוי למחמאות): 1. ב-25 שנה האחרונות "החברים שלי" לא שלטו. למעשה, החברים שלי לא שלטו במדינה מעולם. אם היה איזשהו מישהו שהיה מייצג אותי במדינה הזאת, יתכן מאוד שלא הייתי יורד מהארץ. שוב, המסקנה שלך לגבי מי החברים שלי היתה קפיצה פזיזה. לעומת זאת, אני כן יכול להבחין ששנאתך "למדוכאים המסכנים" (מעניין מה הם עשו לך שאתה שונא אותם כל כך...) מביאה אותך למצב הפתאטי של בדיחות גזעניות ומעליבות מסוג "נורא קשה לספור עד 25 אם ב-20 נגמרות האצבעות". נו, באמת - איך אפשר לקבל ברצינות אמירה כזו? (בהומור אי אפשר לקבל, כי זה בטעם כל כך גרוע שזה מביא קבס). 2. מכיון שאינך יודע מי החברים שלי, ברור מאליו שצלצלת לחברים הלא נכונים. משה, משה - מה יהיה הסוף איתך? לא רק שאתה קופץ למסקנות פזיזות ונמהרות, אתה גם מקבל עצות מהאנשים הלא נכונים. לא - PC זה לא מה שביבי הבטיח... (אתן לך עוד 2 ניחושים ואם לא תצליח, אגלה לך). 4. דווקא שמתי לב למה שקורה בארה"ב ואם אתה קורא לזה שהעיפו את Trent Lott לכל הרוחות בעקבות הערה אומללה שהוא פלט, "ה-PC כבר פאסה", אז שיבושם לך. ההערה שהוא פלט היתה הרבה פחות מהמדיניות הגזענית המיושמת בשטח ע"י הממסד השולט בישראל נגד כל מה שלא מריח "לבן"... עכשיו אפשר להיפרד לשלום.

 

[היאוש]

תרשה לי רק להסכים עם כל מלה שלך

לפני שאתה מחליף נושא.

 

[היאוש]

אני חייבת לחלוק על דבריך. הגזענים

הגדולים ביותר אצלנו אלה דוקא אותם אלה שטענו שהעולם אנטישמי וגזעני כלפיהם ואלה הם הדתיים (שדוקא נימנים על הימין). היית צריך לראות לדוגמא בבי"ח ליולדות, שם כל אשה צריכה להיות שווה, כל אשה היא יולדת וכל אשה היא אם. דוקא הדתיות הן אלה שסולדות ומתעבות את היולדות הערביות שמכניסים לחדרן הקדוש וזאת בגלוי וללא בושה, עד כדי בקשה מהאחיות שיעבירו אותן לחדר אחר. ובכלל הדתיים גם גזעניים בינם לבין עצמם... אם הם שייכים ל"חצר" אחרת, יש להם הכשר אחר... שלא לדבר על יחסם על החוזרים בתשובה שנחשבים אצלם כ"סוג ב´" ולא מסכימים לחתן את ילדיהם איתם... אז מי אנחנו שנדבר על גיזענות ?

 

[שחמג]

סיבה מאוד טובה - בגללה נסעתי

בעקבות האיש שלי והאהבה .

מעולם לא רציתי לעזוב את הארץ ,אין לי אג"נדה מסודרת נגד כל מיני מוסדות ממשלתיים וכדומה,ואפשר לומר שהיה לי די טוב ,עבודה מסודרת , לאכול אצל ההורים בשבת והרבה חברות -חברים.... אבל האיש שלי מצא כאן עבודה וחושב שכאן יותר טוב... עוד לא ממש השתכנעתי ...אבל בלעדיו הכל בארץ איבד את הטעם ואני מצטערת לזעזע את הקוראים בפשטות הסיבה...אבל זה ככה

 

[Ayelet CA]

../images/Emo23.gif אני בעד שחמג ../images/Emo23.gif

אני באתי עם האיש האהוב שלי שמבחינתו עזב את ישראל ביום שנסענו, אם כי אני חייבת לציין שעם הזמן גם הרצון שלי לחזור לישראל הולך ופוחת. מתגעגעת למשפחה, לחגים, חברים, לשפה, ובכל פעם שאני מצייצת שקצת קשה, וגעגועים ועצוב, מיד האיש נזעק ואומר שאני שוברת לו את הלב ו"בואי נחזור". מזדהה מאוד עם המשפט "בלעדיו אין טעם", הוא הבית שלי ואיפה שהוא נמצא שם אני, ולהיפך. מה שמעניין זה שגם בימים שקשה לי, אף פעם האפשרות לחזור לישראל לא עולה אצלי כפתרון לבעיה. ממש היום אמרתי לבחור בן 30 שנולד כאן להורים יורדים, שעליו להודות להוריו מדי יום על כך שהולידו אותו כאן ולא בישראל...

 

[היאוש]

../images/Emo45.gif

 

[gmgy]

שחמג, אני איתך

גם אני הגעתי בגללו והיום אני גם קצת בגללי

 

[Le Parisien]

אצלנו לא ניתן היה להצביע על אירוע

ספציפי, אלא על תחושה שאנו לא שייכים יותר למקום מבחינה תרבותית. העולם מגוון ומעניין ואנו סבורים כי על כל אחד לחיות במקום שעושה לו טוב, שמדבר לעולמו התרבותי ולעולם הערכים שלו. מובן שזה לא תמיד כה פשוט להגיע לכך. אנו השתעשענו ברעיון ההגירה כ-5 שנים לפני שביצענו אותו בפועל.

 

[תומר מלונדון]

ישראל עדיין לא מקום מגובש מבחינה

תרבותית, כולה קיימת חמישים שנה ויש בה תרבויות רבות, אבל אני מבין את הקטע של הערכים

 

[Maple Leaf]

גם אצלי- חוסר שייכות

לסביבה התרבותית והמנטאלית. אם נרד לפרטים - האלימות והאגרסיביות ביומיום, הבוז המוחלט לכל מי שלא מתנהג לפי חוקי הג´ונגל (והקעתו כיפה נפש) ולאחרונה גם מאפיינים של משטר טוטאליטרי. אני מדבר ברמה האישית ולא הלאומית - זה פשוט לא מתאים לאופי שלי. תמיד רציתי לנתק את עצמי מהעצבנות המזרח-תיכונית ולעבור לחו"ל, אבל רק עכשיו היתה לי הזדמנות שמיהרתי לנצל. אפשר (כמו שעושים רבים מחבריי שבארץ) להדחיק ולשקוע בשגרה ובעבודה ולקוות שמתישהו יהיה בסדר, אבל בשבילי ברור שעתיד טוב ויציב ניתן לבנות היום רק באירופה או אמריקה.

 

[סטטוס לא מאוזן]

תודה - הזדהיתי עם מה ש...

שאתה ו- La Parisien כתבתם. הייתי רוצה לדעת אם היה איזשהו אירוע בולט בזכרונך שגרם לך לומר: "זהו זה. אני עושה את הצעד". הקש ששבר את גב הגמל. היה כזה?

 

[תומר מלונדון]

אם להצביע על ארוע מסויים שבו

באמת היה הקש ששבר את גב הגמל, אני הייתי אומר שזה רצח רבין: זה מה שלי לפחות הוריד את האסימון שבארץ כלום לא ישתנה (לטוב לפחות) והמדינה תשאר אם אותם בעיות, אותם קשיים, והמחיר של לגור בארץ יקר מדי וכל מי שלמד אזרחות בתיכון יודע ש"המדינה- תפקידה שלרת את אזרחיה", לא להיפך.

 

[גוגי ליפשיץ]

יום הכיפור ההוא, כשהאינטיפדה

פרצה. ואי אפשר היה לדעת מה קורה. מה לעזאזל קורה?!?!?! הבנתי שזהו. הספיק לי. אצל בעלי זה היה קודם, ברצח של רבין.

 

[Maple Leaf]

זה מאד אישי

אבל בכל זאת: מה שגמר את העסק סופית היה בלגן בחברת ההי-טק בה עבדתי בקייץ שעבר. אחרי כמה גלי פיטורים וצמצומים ביקשו מהעובדים לא לקחת חופש ולעבוד יותר שעות, וזה אחרי תקופה של מאמץ לשחרר גירסה. בקיצור, מריבות עם הבוס ושעות עבודה מטורפות עשו את שלהן ומצאתי את עצמי לפני החגים במצב של לפני קריסה. לקחתי יום מחלה, והגעתי לשתי החלטות: אחת, לקחת חופשה ארוכה כדי להירגע והשניה - למצוא עבודה בחו"ל. בספטמבר יצאתי ל-3 שבועות לטייל בנורמנדי ובברטאן (צפון מערב צרפת) ויומיים אחרי שחזרתי לארץ ערכתי ביקור קצר בשגרירות קנדה בתל-אביב כדי לקחת טפסים (אז עוד היה תור לא ארוך). 10 חודשים מאוחר יותר הגיעה הויזה המיוחלת והשאר היסטוריה.

 

[אשת הטייס]

רק בגלל האהבה....../images/Emo23.gif

הסיבה היחידה היא האהבה, כשפגשתי את הטייס ידעתי שיום אחד אסע בעקבותיו וזה אכן מה שקרה, אני מאד אוהבת את הארץ ומאד קשה לי הניתוק מהמשפחה ומהחברים ואני יודעת שאם לא הוא לא הייתי עוזבת לעולם

 

[Guy K]

אני דווקא עזבתי בגלל לחץץץץ

אחרי תקופה של פיגועים / מהומות / שאר עניינים בארץ, ביניהם חברה אחת שמתה בפיגוע בירושלים ושותפה שנפצעה קשה בפיגוע בביאליק בתל אביב, הגעתי למסקנה שזה לא נורמלי בעיניי לבחור בן 23 להיפרד ככה מחברים על ימין ועל שמאל בגלל פוליטיקה. כשהגעתי לארה"ב גיליתי שרוב האנשים שהכרתי כאן חיים נורמליים, פחות או יותר, ולא מכירים את המושגים שלי היו ברורים מאליהם. בשבילם לשבת בבית קפה זה בילוי, לא רולטה רוסית. בשבילם לעשות קניות זו לא חוויה טראומטית אלא קניות. בשבילם חדשות זה בשביל המזג אוויר, לא בשביל לחפש פרצופים מוכרים כל שני וחמישי. הקיצר, הייתה שרשרת של ארועים שדחפה אותי החוצה, כשהקריטית ביותר הייתה הפיגוע בביאליק. אחריו ידעתי שישראל כבר לא תהיה אותו הדבר בשבילי, והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא שאני חייב לברוח. חבל קצת, אבל לפחות זכיתי בשפיות שלי בחזרה.

 

[סטטוס לא מאוזן]

תודה - לזה התכוונתי

השיקולים האישיים של בעד ונגד להישאר או לעזוב את הארץ מאוד מעניינים ומוסיפים תוכן לשאלה המקורית. אבל השאלה המקורית היתה "מה היה הקש ששבר את גב הגמל": אירוע אחד בולט שבעקבותיו אמרת "אהה! עכשיו החלטתי!" (כי ברור שלכל אחד שהחליט לעזוב היו התלבטויות לא מהעולם הזה). נכון לעכשיו, קיבלתי תשובה על השאלה המקורית רק מ- Guy K ("...כשהקריטית ביותר היתה הפיגוע בביאליק"). אתם מוזמנים להוסיף.

 

[פרופסור מקס]

סטטוס, אתה מניח נקודת אי-רציפות?

כלומר, שיש נקודה בזמן שבה התהליך קופץ מדרגה. זו שאלה שתמיד ענינה אותי. האם התהליכים הנפשיים הם הדרגתיים-רציפים, או שיש בהם התקדמויות פתאומיות, כלומר אי-רציפויות. מה דעתך?

 

[סטטוס לא מאוזן]

לא במובן של נגזרת = אינסוף ../images/Emo13.gif

אינני יודע עדיין אם יש לי דיעה. אני יכול לדבר על החוויה האישית שלי. גם אני, כמו הרבה משתתפים כאן, באתי לחו"ל "רק לשנתיים-שלוש". ובניגוד למה שכולם "הבטיחו" לי, אכן חזרתי בתום שנתיים לארץ. לאחר כחצי שנה, גיליתי שעשיתי את טעות חיי. אבל אני (ומשפחתי) לא יו-יו. לכן, עשיתי את כל המאמצים האפשריים להתאקלם מחדש בארץ. זה לקח חמש שנים. במהלך כל אותן שנים השאלה אם אני במקום הנכון לא פסקה להטריד אותי - אבל תמיד גירשתי אותה. לא נוח ולא קל לעזוב מולדת, משפחה, חברים. הכחשתי. הדחקתי. כך הצלחתי להשאיר את עצמי בארץ למרות חוסר שביעות הרצון... עד שהגיע "הקש ששבר את גב הגמל". אותו אירוע שגרם לי להיות החלטי בצורה מפחידה. אותו אירוע שגרם לי להבין שאינני שייך יותר. על הקש ההוא אספר בהזדמנות אחרת. עכשיו אני כאן (מעל לשבע שנים) ותוהה: האם ישנם עוד אנשים שחוו את עזיבת הארץ באופן דומה לשלי?