הצילו!!!

[צוצה שלי]

הצילו!!!

היי..אני בת 22 נשואה שנה לבעל הכי מקסים בעולם או ככה חשבתי עד לפני כמה ימים, יש לנו ילדה מקסימה בת חודש,אנחנו ביחד 7 שנים והזוגיות שלנו לא ידעה קשיים אנחנו מאוד אוהבים אבל משהו עכשיו נתקע, אחרי הלידה עברתי דיכאון קטן והוא היה איתי ועזר לי והחזיר לי את החיוך, לא עבר שבוע וגילנו שלאחותי יש גוש ברגל וצריך ביופסיה, יום אחרי הניתוח של אחותי גילנו שגם אמא שלי צריכה לעשות ביופסיה,חודש מהלידה אני מוצאת את עצמי מרוקנת שאיבדתי את עצמי ועכשיו יותר מתמיד אני צריכה בן זוג תומך שיעזור לי ויחזיר לי אפילו טיפה את השימחת חיים שהייתה לנו, אבל דווקא עכשיו הוא הרים ידיים ופרש וכשאני מנסה לדבר איתו להתפרק כי אני מרגישה שהוא הבן אדם היחיד שאני יכולה לדבר איתו הוא אומר לי שאני הורסת את הזוגיות שלנו ואני בן אדם דיכאוני ונמאס לו לשמוע אותי כל היום בוכה, אני מתוסכלת אני רוצה לשמור את הזוגיות שלנו, אבל אני רוצה בן זוג תומך ברור לי שזה לא יהיה המשבר האחרון בחיים שלנו ואני חייבת בן אדם חזק ליידי (כי אני ממש לא חזקה)אני חייבת מישהו שיחזק אותי. האם הבעיה אצלי? או שדווקא הוא הבעיה ואני חייבת להעמיד אותו במקום?

 

[השכן שממול]

הכי קל זה, להאשים את האיש שלך.

נראה שהכל עניין של פרופורציות. כמה שהוא יהיה חזק ויהווה לך משענת, יש גבול ליכולת שלו לספוג. הרי גל לפי תיאורך הוא תמך בך לאורך כל הדרך, כאשר היו בעיות אמיתיות ואוביקטיביות ברות פתרון, או לפחות שרואים את הסוף שלהן, כמו דיכאון לאחר לידה, הוא תמך בך. עוד לא הספיק להתאושש את מציפה אותו בבעיות (אמיתיות כשלעצמן !!!) שאין לו יכולת לטפל בהן, חוץ מלשבת ולבכות איתך, או לנגב לך את הדמעות. נראה שהתנהגותו נובעת במידה רבה מחוסר אונים, הוא כנראה מרגיש את כאבך ויודע שלא יוכל לעזור לך כי המצב אינו בשליטתו ולא בשליטתך, זו אולי הדרך שלו לומר לך, די, תתאפסי, יש לך בעל ותינוקת לטפל בהם, עם כל הצער, הבכי שלך לא ירפא את אחותך ולא את אמך. רוצה לראות שהוא כן איכפתי ? העלי בפניו הרהור שבעקבות מחלת אחותך ואמך, את רוצה ללכת להבדק כדי לשלול אפשרות כלשהי. אני כמובן מאחל לך בריאות ואריכות ימים, אך נראה לי שתמצאי אותו תומך בהחלטה שלך, כי זה דבר שיש בכוחו לעזור.

 

[מדען טילים סובייטי]

את בהחלט צודקת

את אשה חלשה, בלי בן זוג חזק אין לך קיום - הוא חייב-חייב-חייב להיות חזק בשבילך אחרת את מתפרקת לגמרי - אני מציע שתקחי אותו לשיחה ותסבירי לו את זה טוב-טוב, עד שייכנס לו לראש. גם לא יזיק, לדעתי, להזכיר לו את הנקודה הזאת מדי פעם, נניח פעמיים ביום - בבוקר ובערב ואם הוא מתעצבן לא לוותר - לצעוק ולבכות עד שאת בטוחה שהנקודה הזאת הובנה היטב. והעיקר שתהיי חזקה - חזקה בחולשתך, כמובן.

 

[אלירן שמנדוז]

ציפיות

גם לבעלך קשה. אולי קשה עליו הסיטואציה, אולי קשה לו סתם ככה בחיים, עבודה פרנסה וזה... ולפעמים לאנשים קשה בחיים עם עצמם בלי היזקקות לבעיות חיצוניות. נשמע שאת כותבת לו את התפקיד לפי דמיונך, מביימת אותו, ורוצה שהוא יגיד את השורות שכתבת לו בטיימינג הנכון לך. זה לא עובד ככה! בייחוד שאתם כל כך צעירים, לצפות מצעירים שיוכלו להכיל אחד את השני ועוד עם בלגן כזה... לדעתי זו ציפיה מוגזמת. מותר לו שיהיה לו גם קשה... הוא לא צריך להביא אישורים מהרופא שיש לו בעיות כדי שתתחשבי גם בו. הבעיה שהמוצר (בעלך) הגיע בלי אחריות ואי אפשר להחליף בחנות. תפני לרשות למען הצרכן אולי הם יוכלו לעזור לך לקבל את הבעל שאת דורשת.

 

[nowonder]

את מתמודדת עם המון קשיים

עכשיו. פיסיים, נפשיים, משפחתיים. גם בן הזוג שלך מתמודד עם המון שינויים. זה לא קל להיות אבא. הוא רק בנאדם, הוא לא יכול להיות עמוד השידרה שלך. אני מציעה לך בחום ללכת לרופא/ה שלך ולבקש הפניה לפסיכולוג ולהעזר במישהו חיצוני שיבדוק שאין לך סוג של דיכאון אחרי לידה, ושיתן לך כלים למצוא את הכח להתמודד עם שינויים וקשיים כמו אלו שעוברים עליך עכשיו. אני מקווה שתרגישי יותר טוב במהרה.

 

[נונה17]

רבאק, אנשים, קצת חמלה!

ברצינות - הבחורה חודש אחרי לידה ונחתו עליה עוד שתי מכות פוטנציאליות (אני מקווה שהביופסיה תצא בסדר אבל בכ"ז זה נורא מדאיג) ואין לה את הפריווילגיה להתפרק קצת? אפילו לא טיפה? בשלב כל כך רגיש בחיים היא חייבת להתחשב בכל העולם? אם בעלה מספיק בוגר להביא ילדה לעולם הוא צריך לדעת גם לתמוך בה, בעיקר אם נוחתים כמה משברים זה אחר זה. בלי קשר, המשפט "אני ממש לא חזקה וחייבת מישהו שיחזק אותי" הוא משפט שצריך לצאת מהלקסיקון. אי אפשר כל החיים להישען על אחרים כמקור הכוח הבלעדי.

 

[seeyou]

"האם הבעיה אצלי?"../images/Emo4.gif-לדעתי כן.

בסופו של דבר הוא התחתן על מנת שיהיה לו טוב-נעים כייפי ולא על מנת לטפל בבעיות שלך(כולל בעיות במשפחתך) זה נכון שבן זוג(בעל) אמור לתמוךבבת זוגו(אישתו) אך השאלה איפה הקו האדום. את חוזרת ואומרת:"אני חייבת בן אדם חזק ליידי" זה לא למצוא-תבקשי עזרה מההורים-הם היחידים שמסוגלים לספוג את הדיכאון של הילדים. אם תלחצי עליו חזק הוא ישבר וימצא מפלט בזרועות של אחרות. יוסי

 

[מריוס זכריה]

(כי אני ממש לא חזקה)

אין קשר של ממש בין הארועים שתיארת (לידה, דיכאון, ביופסיות וכו'), שהם אכן ארועי חיים מורכבים, לבין עמדתך הנפשית הבסיסית. אם את מאמינה שאת לא חזקה, אז את לא חזקה ברע ולא חזקה גם בטוב. זה פשוט דימוי עצמי. אפשר לנחש שאולי היית ילדה מפונקת, כזו שהוריה לקחו עליה חסות יתר. זה התסריט שבדרך כלל מייצר אנשים עם אמונה כמו שלך, של "אני לא חזק". חשוב לומר: זאת אמונה בלבד. אין באנשים מפונקים פחות יכולת מבאנשים אחרים - רק ישנה הבחירה הזאת בסגנון חיים "חלש" שמעצבת את החיים בעקשנות ובהתמדה. אדם שזו אמונתו הבסיסית הולך בדרך כלל לסיפור חיים קורבני, כשהוא יחווה שאנשים נוטשים אותו, בוגדים בו, אגואיסטים וכו'. עם בעלך את בתחילת התסריט. זה רק הולך להתעצם, אלא אם כן... אלא אם כן תחליטי לעשות שינוי. לעבוד על עצמך ולעקור את האמונה הכוזבת הזאת "כי אני ממש לא חזקה". אם יש בך את השכל להבין את זה, את תלכי לטיפול, שיקח לא יום ולא יומיים, אבל אם תתמידי, תצאי מהתסריט המסכן והקורבני שבו את פוסעת כרגע. האחד שלא יכול לעזור לך בזה הוא בעלך. זאת עבודה פרטית שלך. מריוס

 

[שילה1]

צוצה-אכן תקופה לא קלה,מה עוד שאת צעירה.

מעבר להצעות שקבלת לקבלת עזרה מקצועית,שהן מאוד חיוביות,סבורה בנוסף,כי מתחתנים ומקימים משפחה,וזו התחיבות להיות עם בן הזוג לטוב ולרע. על כן-מסכימה איתך כי היית מצפה שבמצב זה,בעלך יתמוך,ולא יתעלם או יפרוש,כהגדרתך. טיפול מקצועי לשניכם,אולי ישפר את המצב. היי חזקה עבורך ועבור התינוק.חיבוקים חמים.

 

[chenby]

אני אגיד לך מה אני חושבת

אני חושבת שכמו שכתבו פה - שמת עליו את התפקיד התומך עכשיו נכון - צרות באות בצרורות אם אנחנו מאפשרים להם. זה שאחותך ואמא שלך עשו ביופסיה ואחותך עברה גם ניתוח ברגל - זה עוד חלק מדברים שעלינו להתמודד איתם, זה מאתגר לנו, זה קשה לנו, אבל לקחת את זה למקום שעוד משהו נופל עליי ועוד משהו נופל עליי ועוד משו ועוד משו - ובעלך רק צריך לדאוג להחזיר את החיוך -זה קשה יקירתי. היה לי חבר דכאוני שנה ומשו שדמתוך המשו, שנה הוא היה דכאוני, כל פעם היה עוד משהו, וכל פעם הייתי צריכה לדאוג להחזיר לו את החיוך - וכשהוא היה חוזר, אז שאר התסכולים היו נופלים עליי.. (כי משהו חייב להיות לא בסדר.. ) בקיצור אני אומרת - תמצאי דרכים לחזק את עצמך בלי קשר לבעלך, אמא שלך ואחות שלך ואת כרגע בחיים ובריאים ויש לך ילד חדש ובעל שאוהב אותך - לאן הולכת תשומת הלב שלך? העולם שלך לא חרב - קרה משהו, פתרת אותו, קרה משהו לאחותך, לאמא שלך - עכשיו הכל בסדר , בקטע הזה בעלך לא צריך להיות המושיע שלך אלא ההגיון שלך צריך להגיד אוקי אולי אני לוקחת דברים קצת באובר דרמטיות שבסופו של דבר אנחנו עוברים יפה מאוד כל מה שהיקום מעמיד בפנינו. ויכול להיות שגם בעלך רוצה לקבל תמיכה ממך ולא להיות רק בצד של המושיע. אולי בגלל זה הוא במיאוס... את רוצה לשמור על הזוגיות שלכם - תסתכלי על הצרכים של כל הצדדים בזוגיות יקירתי. ואת כן יכולה להעמיד אותו במקום להגיד לו שאת מבינה שאכן יש משהו במה שהוא אומר, ומצד שני, הוא גם יכול להיות קצת יותר רגיש. שניכם שימו לב ואל תהפכו את הזוגיות למשחקים של אגו ומי נותן יותר. תחזרי להיות בצד שלו ותמצאי את דברים שיעלו לך חיוך בחזרה. התרוקנות ודכאון זו בחירה שלך ולא אשמת אף אחד (גם לא אשמתך - זו פשוט בחירה שעשית ועכשיו את יכולה לבחור אחרת) ממליצה לך על הספר - לאהוב את מה שיש - "ביירון קייטי"

 

[dify]

הגעת לכתובת הלא נכונה

פה זה לא פורום תמיכה, להיפך, ה"אני מאמין" של הפורום הזה הוא שאדם צריך לקחת אחריות ולאכול חרא מאחרים כי זו הדרך היחידה להתמודד עם החיים, ולהגיד תודה ולהיות מרוצה שיש חרא לאכול. הפתרון שלי עבורך, ברצינות, זה לחפש פורום אחר, פורום תמיכה או קומונה, לאימהות אחרי לידה, למתמודדים עם החיים, למכתב שלא נשלח או כל פורום מסוג כזה שבו תקבלי הרבה תמיכה, וחיזוק, ומסרים חיוביים. אני מקווה שמשפחתך יהיו בריאים, אני חושבת שבמצב שאת מתארת זה רק הגיוני שתצטרכי תמיכה, ואת כרגע לא יכולה לקבל אותה מסביבתך (יהיו הסיבות אשר יהיו) לכן צאי וחפשי אותה במקום אחר (למשל הפורומים/קומונות שהזכרתי לעיל) ואחרי שתרגישי קצת מעודדת ומחוזקת, אז תעבדי על שני דברים: א. על להאמין בעצמך, כי עצם הגישה שלך לחיים תעזור לך להתמודד טוב יותר. זה לא אומר שלא יהיה לך קשה, אבל יהיה לך יותר קל להתמודד עם הקושי אם תאמיני שאת יכולה. ב. תעבדי על התקשורת עם בן זוגך, שעם כל הכבוד, כן, אני מצפה ממנו לתמוך בך חודש אחרי לידה, וכן, אני מצפה ממנו לתמוך בך בשעת דאגה לאימך ואחותך. וכן אני מצפה ממנו להיות אמפטי לדאגות שלך, בשביל זה מחזיקים בן זוג, אחרת יכלת לעשות ילד בהורות משותפת עם גבר זר. אבל אל תטעי- התמיכה של בן זוגך זה לא במקום האמונה שלך בעצמך והנתינה שלך לעצמך, זה בנוסף. שניהם, בעיני, הכרחיים. ובינתיים צאי מפה מהר, התגובות פה בעיקר יגרמו לך להרגיש עוד יותר רע עם עצמך על שאינך חייכנית ותומכת בכולם כשאת בעצמך במשבר.

 

[chenby]

אני מסכימה הרבה עם מה שאת כותבת

וכן, קורים דברים קשים ותמיכה היא דבר כל כך נחוץ, ולצערי לא תמיד היא באה (גם לי זה קורה אפילו קרה אתמול) אז מה אפשר לעשות? לשבור את הכלים? להאשים את הצד השני או כל מה שחיצוני? להאשים בכלל? זה המצב כרגע.. אני יודעת שאתמול בלילה כשהייתי במצב שהייתי בו, והרגשתי הכי לבד מזה 8 שנים בערך, וזה גרם לי להתבונן במה אני רוצה, מה אני הולכת לעשות, זה לקחת אחריות עליי, אף אחד לא חייב לתת לי תמיכה ולמה אני יודעת שזה נכון? כי זה המצב.. אני רוצה תמיכה, אני אמצא את המקום שאני מקבלת תמיכה, ואת המקום שבו אני גם נותנת תמיכה. יש תמיד 2 צדדים לסיפור ולפי הסיפור שלה, היא צריכה אותו החזק על מנת שהיא תוכל להיות החלשה והפורום הזה מעמיד מראה.. ואני בעד מראה. כי זוגיות בעיני זה יחסי גומלין, ואני לא יכולה לצפות לקבל דברים שאני בעצמי לא נותנת. אין זה אומר שאני לא מצטערת בשבילה, או שאני חושבת שהיא לא בסדר, אני מראה לה את הפרספקטיבה הכוללת - כי היא רוצה לתקן משבר. אז נכון, הרבה מהגולשים פה עושים את זה בצורה קשה ולא רגישה בהרבה מקומות, אבל כל אחד והדרך שלו להביע את עצמו. בכל מקרה, נתתי לעצמי המון תמיכה אתמול בלילה, ולמדתי עוד דבר או שניים על עצמי וקיבלתי כמה החלטות להמשך. היום אגב, כבר קיבלתי קצת תמיכה על ההחלטות שלי. לא טוב לי עם מה שיש? אני לא מצליחה למצוא את הטוב? אני אלך למקום שבו יהיה לי טוב. כי האחריות לזה היא עליי.. ונורא קל להגיד - אוי את כזאת מסכנה, ואת צודקת והוא לא בסדר, אבל זה משאיר אותה ב0% אחריות למצב שהיא נמצאת בו. בסופו של דבר האחריות עליה. ואם בעלה יכתוב פה, אז הייתי מראה לו איפה עליו לקחת אחריות.. שיתוף פעולה- להסתכל דרך העיניים של האחר.. אני בעד שהיא לא תהיה בדכאון, בעיקר שהיא לא תכניס את עצמה לדכאון בשביל לבדוק אם בעלה מוציא אותה מזה כי מה שלא יהיה עם אחותה, ועם אמא שלה, כרגע הכל בסדר, ואחותה כבר אחרי ניתוח והכל בסדר, ואמא שלה בסדר, ואם היא לא תהיה, זה דרכו של עולם, בסופו של דבר זה משהו שכולנו נצטרך להתמודד איתו בשלב כזה או אחר. אז ברור שעדיף כמה שיותר מאוחר, אבל עדיין אי אפשר להתווכח עם זה כזה קורה. מייקל מת פארה מתה, גו עמר, ועוד מכר שלי שמת שבוע שעבר.. החיים קורים, המוות קורה, אנחנו כל הזמן מתמודדים על דברים. ותמיד השאלה היא איך אנחנו לוקחים אותם. כי מזה נותר הסבל. מזה אני סבלתי אתמול זה בטוח..

 

[מריוס זכריה]

הפכת קצת את היוצרות

אני מדבר רק בשם עצמי, אבל המוטו שלי הוא להיות חזקה בדיוק כדי לא לאכול חרא מאחרים. החלשים הם אוכלי החרא העיקריים. לא ברור לי איך "תמיכה" בסגנון: "יואו, את באמת נורא מסכנה... הוא מה זה לא בסדר..." תקדם אותה? חוץ מזה, היא לא כתבה בשום מקום שבעלה, או מישהו אחר, מאכיל אותה בחרא. אם כבר, היא זאת שמאכילה אותו. מריוס

 

[dify]

לא שאני חושבת שזה צריל להיכתב ע"ג הפורום

אבל אתה ממש מפתיע אותי כשהגעת לפה הגבת לעניין, לעומק, ניסית להיות אמפטי לאלו שבאו להתייעץ ולמצוא יחד איתם את הדרך להיות מרוצים מחייהם. אבל עם הזמן הצטרפת לשורת המקהלה. יש פה פזמון קבוע שמשתיק כל תגובה אחרת, ועכשיו גם אתה מנגן אותו- אם מישהו בא ומתלונן: 1. תמיד, אבל תמיד יגידו לו שאין לו זכות לבוא בטענות לעולם. אני מבינה את האני מאמין מאחורי האמירה הזו, אבל זה שאדם ילמד לקבל את החרא מהחיים לא יגרום לו להיות מאושר, פשוט יגרום לו להסתפק במועט. 2. תמיד יגידו לבן אדם שיקח אחריות על עצמו ושהוא זה שבעצם אשם בעצם זה שיש לו ציפיות מהאחרים שסביבו 3. ולכן הפתרון של המקהלה- תוריד ציפיות, תשפר את ההתנהגות שלך למושלמת, ואם לא קיבלת את הפידבק שרצית- תסתפק במה שכן יש ותהיה מאושר שקיבלת את זה. 4. תעבוד על עצמך על מנת לשכנע את עצמך שזה מה שרצית מלכתחילה, ככה תרגיש שאתה מסופק ומאושר ממה שיש. אגב, זה נאמר באופן שיוויוני לגברים ונשים בכל גיל ומצב, אלא אם כן מדובר באישה מעל גיל 30, אז גם לרוב יהיה מי שיגיד לה שזה בגלל שהיא מזניחה את עצמה ושתרד במשקל (אלא אם כן היא במפורש ציינה בהתחלה שהיא נראית טוב). ולגבי הבחורה הספציפית הזו- היא לא כתבה שמישהו מאכיל אותה חרא, היא כתבה שהיא לא מאושרת כי בעלה לא מגיב כמו שהיא היתה רוצה שיגיב. אתה לא רוצה לקרוא לזה "להרגיש חרא" אז אל תקרא, זה סתם עניין סמנטי. התגובות אליה האשימו אותה שהיא מצפה מבעלה שהיא לא מספיק אופטימית ומאמינה בעצמה ושהכל תלוי רק בה ואם היא תשתנה הכל יהיה בסדר, גם אם בעלה ימשיך לכעוס על הציפיה שלה לתמיכה. זו היתה תגובה הגיונית אם הבחורה היתה בת 25, ללא ילדים ומתבכיינת על זה שבעלה לא תמך בה כשהיא לא הצליחה לתקוע מסמר בקיר. אבל זו לא תגובה הגיונית, לדעתי, לתיאור המצב שהבחורה הזו מציינת. חברים ובני זוג אנחנו מטפחים בדיוק בשביל האמפטיה, התמיכה, תחושת השיתוף. אם לא בעלה, אז מי??? או שלדידך אדם פשוט לא צריך להיות בעמדה של לצרוך אמפטיה מהאנשים שסביבו.... ודווקא בגלל שכן הערכתי פעם את האינטלגנציה ואת התגובות מלאות המחשבה שלך, אני רוצה הלאמין שתקרא את התגובה הזו ברצינות ותחשוב עליה, ואולי אתה בעצמך תראה את השינוי בכתיבה שלך עם הזמן.

 

[מריוס זכריה]

הביקורת שלך לגיטימית גם מעל גבי הפורום

אז קודם כל, כן, אני קורא ברצינות ולוקח לתשומת לבי. תודה. יחד עם זאת, ומבלי להוריד מהאמור לעיל, את עושה טעות שאת שמה כל מיני אנשים כאן בעגלה אחת, כאילו כולם חושבים אותו דבר. גם אם יש מכנים משותפים פה ושם, לא כולם אותו דבר, ולא כולם מסכימים עם כולם. הרבה פעמים יש לי גם דעות כאלה או אחרות על תגובות של אנשים, ולפעמים אני שם אותן בכתב, ופעמים אחרות - לא. אגיד לך עוד: כל אחד קורא שאלות בצורה אחרת. שאלות תמיד מכילות רמזים משמעותיים, שאינם בגדר הוכחה, אבל נותנים אינידקציה. אני לא טוען שאני קורא מחשבות או רנטגן, אבל יש לי (כמו לכל אחד אחר) אינטואיציות ונסיון, ועל סמך אלו אני יוצר לעצמי דיעה האם מישהו הוא באמת קורבן של התנהגות רעה ולא מתחשבת, או שהוא מתקרבן או סוג אחר של פאסיב-אגרסיב. במקרה הזה דעתי נטתה לכיוון המתקרבן (כי אני ממש לא חזקה) - כאילו דה?. למרות זאת, נדמה לי שלא ירדתי עליה או כתבתי בחוסר רגישות. אבל את יודעת מה - אם הרגשת שאין מספיק אמפתיה, את כנראה צודקת. אני לוקח לתשומת לבי. מריוס

 

[נונה17]

תיקון טעות קטנה

אם היא אומרת שהיא נראית מצויין יהיה מי שיגיד לה שהיא בטח שמנה ומכוערת אחרת היא לא היתה מרגישה צורך להדגיש כמה היא נראית מצויין. אה, ושכחת את ביירון קייטי (מי זה לעזאזל?).

 

[מדען טילים סובייטי]

אל תעליבי, מותק

"המישהו" הזה בד"כ זה אני - תלמדי לתת קרדיט

.

 

[נונה17]

אז זהו, פשוש קטן

שדווקא האמירה הזו מעצבנת אותי הכי פחות מכל מה שהולך כאן. חוץ מזה, אומרים שאפילו קרדיטים זה עניין פמיניסטי.

 

[מדען טילים סובייטי]

פשוש אחותך

 

[dify]

את יודעת,

כל פעם מחדש אני מעריצה אותך שאת שורדת פה