יש כאן בעיקר פן פסיכולוגי
אחרי זמן מה אנשים נוטים לשכוח את שנות הרעב ולהיזכר רק ברגעים יפים. פתאום כשקשה, מחירים ששולמו בדרך נראים כלא היו שווים יותר, שהרי האדם לא מרוצה ממקומו. אבל שוב, מדובר באחוז מזערי. כמדומני שאני יודעת על מה לימונינה מדברת, ואם כן זה אכן מקרה קצה חריג. בכל אופן, בטוחה שכמו בכל מהלך לכל אחד יש רגעים קשים בהם הוא חושב שאולי המהלך לא היה שווה, ושהדרך קשה (בעיקר אלה שאכן משלמים מחירים כבדים בדרך) אבל המודל צריך להיות קודם כל הרוב, ובנוסף אנשים שהגשימו עצמם מבלי להתיאש בדרך. (וותיקים, יציבים) ובנוסף כמובן, על סמך הכרות אישית של כל אחד עם עצמו, ולא מתוך היסחפות אחרי העובדות ש'רובם מסתדרים ולא מתחרטים'.
