לקנא בהם
מאמר של גונן גינת מ
"הצופה" לקנא בהם האמריקנים לא חשבו לרגע להטיל מצור על הערפאת שלהם. הם תפסו אותו. והעיתונאים שלהם מחאו כפיים, לא שוכחים באיזה צד הם המחזה של מסיבת העיתונאים שבה נמסר על לכידתו של סדאם חוסיין, הייתה שיעור מאלף עבור ישראלים: האמריקנים לא הודיעו שהם מטילים מצור על המחילה שבה הסתתר סדאם, בסגנון המצור על המוקטעה המוכר לנו. לא עלה אצלם הרהור לאפשר מצעד של דיפלומטים שיעלו אליו לרגל. הם, בפשטות, תפסו אותו. וכאשר הם הודיעו על כך לכל העולם, לא נשמעה בקולם שמץ של התנצלות. כן השפלה, לא השפלה, זה לא עניין אותם. וכן, עיתונאים עיראקים וגם אמריקניים הריעו לצבא האמריקני על הניצחון הגדול: 600 חיילים חמושים מכף רגל ועד ראש הצליחו ללכוד עיראקי מזוקן ונרדף במחילתו. זה היה מחזה שאנחנו לא רגילים לראות: עיתונות שיודעת שיש טובים ויש רעים, והיא עם הטובים. נקודה. עיתונות שהנחת היסוד שלה אומרת שלא בושה להיות פטריוט, שאם אתה נלחם נגד הרעים אתה זכאי לתשואות. הם לא ערכו מצור ואיפשרו מצעד בינלאומי אל האיש עם השערות על הפנים, אלא לכדו אותו והודיעו שהוא יועמד לדין. כל מה שאנחנו לא היינו מעיזים לעשות לסדאם שלנו, האיש ומוקטעתו. ולנו, אם כבר מדברים, יש הרבה יותר ראיות לפשעים נגד האנושות ממה שיש לאמריקנים במקרה של סדאם. אצלנו העמידו לדין חיילים, שבשעת המצור על המוקטעה קדחו חור בקיר שאיפשר לעקוב אחר המתרחש בחדר סמוך לחדר שבו שהה החלאה המקומית, עוזרו של אחמד טיבי, יאסר ערפאת. מנקודת המבט של לכידת סדאם, נראית ההתנהגות הזו שלנו מעוררת תחושה כי אישפוז קצר של כמה ממקבלי ההחלטות, במחילה בתכרית, היה משפר לאין ערוך את שיקול הדעת שלנו. לפני שבועיים יצא לי לראות את תוכנית הלילה של ג'יי לנו. הוא ארח, בין היתר, חייל אמריקני שנפל בשבי העיראקי לתקופה קצרה מאוד. אבל ההישג העיקרי של אותו חייל היה שהוא הרג שבעה או שמונה חיילים עיראקיים. הישג. ללא התנצלות, לא שום בדל מחשבה שמא נהרג מישהו חף מפשע. כי במלחמה רואים את המטרה הכללית. ולכן אף אחד בארה"ב לא הרהר מדוע היה צריך להפיל שתי פצצות של טונה כל אחת על שכונה שלווה, בגלל חשד לא מבוסס שסדאם חוסיין אוכל באיזו מסעדה באותה שכונה. כי המטרה הסופית, שהיא הדברת רשע כל כך גדול, מצדיקה את זה. אנחנו, במקום זאת, מתווכחים כמה חיילים שלנו צריכים להיהרג, כדי שלא ייהרג, אולי, חף מפשע, במסגרת מאמץ ללכוד מי שרוצח את החפים מפשע שלנו. כיוון ששרידותו של החלאה מהמוקטעה, כמו של כל מבוקש אחר, משמעותה שיירצחו עוד חפים מפשע אצלנו, המשמעות של ההחלטה הישראלית היא, שבבחירה בין מותם הוודאי של חפים מפשע משלנו לספק שמא ייהרגו החפים מפשע שלהם ההחלטה שלנו היא שיירצחו החפים מפשע שלנו. מכאן נובעת התפישה האמריקנית, שאם אתה מאפשר לרוצח להסתובב חופשי, ולא מחסל אותו, יש גם לך חלק באשמה, כאשר הרוצח פועל. אמריקה חושבת אחרת מאתנו. אצלנו הייתה תקופה שבה היינו מדווחים על "כוחותינו". עבר זמן, כאילו התבגרנו, ועברנו לדיווח היובשני על "כוחות צה"ל". העיתונות עברה להיות מהאו"ם. כאשר יש טענות פלשתיניות, אנחנו מדווחים על "גירסת הפלשתינים" מול "גירסת צה"ל". מעמד שווה. האמריקנים, פרימיטיבים שכמותם, נמצאים לחלוטין בתקופת "כוחותינו". שדרים אמריקניים בתקופת מלחמה גם כיום עונדים על דש המעיל סיכה עם דגל אמריקני. שיהיה ברור באיזה צד הם עומדים. וכאשר נלכד סדאם, הם מוחאים כפיים לקצינים שלהם. עולם אחר, מעורר קינאה. אמריקה.
